לא התקיים התנאי הקבוע בחוק ההטבות, לפיו שהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך ולא המציא הוכחות לשהותו כאמור. בערר נטען כי העורר נולד ביום 22/02/1938 בעיר טריפולי שבלוב. עם פלישתו של הצבא הגרמני ותחילת ההפצצות האוויריות על העיר, ברח עם משפחתו לטוניס ולאחר מכן, עלה לישראל בשנת 1956. אחיו של העורר הוכר כניצול שואה, ולמרות שהמדובר באותם תנאים, העורר סורב. לטענתו, בשנת 1943, כאשר הגיעו הגרמנים לטוניסיה אמו השתדלה להחביא אותו ואת אחיו מעיני הגרמנים. למרות זאת, בוקר אחד פרצו חיילים גרמנים לביתם ולקחו את אחיו ויקטור שהיה בן 21 למחנה עבודה, שם עבד עבודות כפיה. את העורר ואת אחיו דוד מסרו הגרמנים למנזר, שם שהו כשנתיים וכמעט איבדו את זהותם היהודית. אמו כל הזמן חיפשה אותם ולא ידעה מה עלה בגורלם. בשנת 1946 הופיע במנזר איש סוכנות, לקח אותו ואת אחיו והחזיר אותם לבית ההורים. מכל המשפחה נותר רק אחיו ויקטור והוא. מאורעות המלחמה נותרו כצלקות בנפשו. לטענתו, המשיבה החליטה באופן שרירותי ובחוסר סבירות קיצוני ועל כן, יש לבטל את ההחלטה. החל מיום 01/01/2013 הוחלט כי יש להכיר גם כניצול שואה מי שחי בזהות בדויה או עם מסמכים מזויפים, לפחות שישה חודשים בשטחים שכבשו הנאצים או לפחות 12 חודשים בתנאים לא אנושיים בשטחי מדינות בעלות ברית עם הנאצים. העורר הגיש תצהיר בתמיכה לעררו ובו הוא מבקש לקבל קצבה חודשית ליוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך. בתצהיר הוא מפרט כי עבודת הפרך הייתה במחנה ביזארט בעיר טוניס. גם אחיו ויקטור הגיש תצהיר בתמיכה לערר. כאמור, בתצהירו בתאריך כלשהו בשנת 1943 פרצו אליהם הגרמנים לבית, העמיסו אותו ואת אחיו דוד וחי על משאית והורידו את כולם במחנה ביזארט לעבודות כפיה, הפרידו בין המבוגרים לילדים ואותו הפנו לעבודה . את אחיו ,העורר,לא ראה יותר והייתה שמועה שאחיו נלקחו למנזר. בהמשך הצליח לברוח ממחנה העבודה ולחזור לביתו. הוא סיפר לאמו כי אחיו הועברו למנזר לא ידוע. בתום המלחמה פנו לנציג של העדה אדם בשם מר מדר שיאתר את אחיו, הוא הלך למנזר והביא את אחיו לאחר ששהו שם כמעט שנתיים. בשנת 2007 הגיש בקשה למשיבה ואושרה לו קצבה לפי חוק ההטבות. בחקירתו הנגדית אישר אחיו של העורר, ויקטור, כי הגרמנים שבאו לעיר ביזארט בה התגוררו אספו לעבודות כפייה גברים בני 18 ומעלה. בניגוד לכך, בהמשך טען בעדותו כי אספו גם את אחיו, לרבות העורר. בהמשך חקירתו הנגדית טען כי אחיו,העורר, היה בוגר ועבד אצלו בחנות, למרות שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם גילו של העורר. אחיו של העורר שב וחזר על כך כי הגרמנים לא לקחו ילדים קטנים רק גברים (פרוטוקול הדיון מיום 01/10/2013 עמ' 10 שורה 23 ועמ' 12 שורה 11). בהתאמה למה שנטען בתצהיר אישר שוב אחיו של העורר כי הפרידו בינו לבין אחיו והוא לא ידע לאן הם נלקחו. בניגוד לאמור בתצהיר, טען כי מעולם העורר לא שהה במנזר. העורר אישר בחקירתו הנגדית שנולד בשנת 1938 ובתקופת המלחמה היה כבן 4.5,או 5. זכור לו שהגרמנים התדפקו על דלת בית הוריו. אמו החביאה אותם מתחת למיטה, אולם הגרמנים הצליחו להיכנס לבית, אספו אותם ולקחו את כולם למשאית בלי הבחנה, גם את הילדים והנשים. בהמשך אישר כי אמו לא הועלתה על המשאית, כי אמו הייתה מבוגרת. לטענתו, הגרמנים לקחו גם נשים צעירות והעמיסו אותן על המשאית. בהמשך הורידו את כולם במחנה עבודה,אחרי כמה שעות העמיסו את הילדים שוב על המשאית והסיעו אותם למנזר. במחנה שהו אולי חצי יום. המדובר היה במנזר סגור בו שהה כשנתיים במסגרת הדומה למסגרת בית ספר רגיל. ב"כ המשיבה הגיש, לאחר הדיון,בהסכמה, דף מפנקס הקהילות בעיר ביזארט, ממנו עולה כי במחנה הכפיה שהו מבוגרים בלבד. פסק הדין עם כל האהדה לעורר ולתלאות שעבר, על פי החוק אין הוא זכאי לקצבה המבוקשת. חוק ההטבות קובע כזכאי את מי ששהה במחנה ריכוז, בגטאות ובמחנות שבהם עבדו עבודת פרך. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי בעת שהגרמנים הגיעו לטוניסיה, בשנת 1943, העורר היה ילד קטן כבן 4.5. אמנם אחיו ויקטור טען כי היה בגיר, אולם כנראה שבעניין זה בוגד בו זיכרונו והדבר מובן בהתחשב בגילו. מפנקס הקהילות של העיר ביזארט עולה בבירור כי רק הגברים נלקחו למחנה עבודה, ולמעשה גם העד ויקטור, אחיו של העורר העיד את אותו הדבר. גרסתו של העורר כי שהה במחנה עבודה עומדת בסתירה לקורות חייו, כפי שתיאר במסגרת התביעה למשיבה. בפירוט קורות חייו ציין כי אחיו ויקטור שהיה בגיר נלקח למחנה עבודה, אולם אותו ואת אחיו דוד מסרו הגרמנים למנזר "מוניקט" שם שהו כשנתיים. גם גרסתו בכתב הערעור הייתה זהה, ולא נטען בה כי היה במחנה עבודה, אלא רק אחיו ויקטור. כך עולה גם מתצהירו של ויקטור שהוגש בתמיכה לערר בסעיפים 5, 6 ו-7 בתצהיר העורר בסעיפים 4, 5, 6 ו-7. כפי שטוען ב"כ המשיבה בסיכומיו המאלפים גרסת העורר בוועדה היא גרסה כבושה שאין לה כל תימוכין והיא עומדת בניגוד לנטען בכתב הערר, בתצהירי העורר ובתצהיר אחיו וכן באמור בערך ביזארט בפנקס הקהילות. אני מפנה בעניין זה לרע"א 2408/12 פלונית נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה (מיום 02/04/13) שאוזכר ע"י ב"כ המשיבה בסיכומיו. הערר נדחה. נוכח גילו ומצבו של העורר כל צד ישאר בהוצאותיו. בהסכמת הצדדים ונוכח העובדה כי מינויו של חבר הוועדה שהתייצב לדיון פקע כמה חודשים, טרם הדיון ובהעדר התייצבות של חברת וועדה נוספת שהוזמנה כדין, דנתי במותב חסר.ניצולי שואה