עניינה של הכרעה זו בשאלה האם תביעת התובעת התיישנה באופן שיש לדחותה על הסף. התובעת, ילידת 1986, תושבת השטחים ומתגוררת בעיר ביתין, טוענת כי הנתבע, בית חולים המתמחה בתחום רפואת העיניים, התרשל בטיפול רפואי בעינה הימנית. נטען כי העיוורון בעין זו (בשונה מעין שמאל) יסודו בטיפול לקוי ורשלני של עובדי הנתבע. אין מחלוקת כי העיוורון בעין זו הוא כבר משנת 2002 וכי התביעה הוגשה רק באפריל 2013. לטענת הנתבע, בשים לב לגיל התובעת, הרי שהתביעה התיישנה ביום 16.12.11, בחלוף 7 שנים מהמועד בו הגיעה התובעת לגיל 18. טענות התובעת בתביעתה: בכתב התביעה נטען כי בחודש ספטמבר 2000, אובחנה אצל התובעת גלאוקומה עם סינדרום ריגר. עוד אובחנה התובעת כסובלת מ BUPHTHALMOS (עין גדולה) דו-צדדית, עם עיוותים של האישון בעין ימין ואישון אי-רגולרי בעין שמאל. בחודש אוקטובר 2000 בוצעו לתובעת אצל הנתבע בדיקות שדות ראייה שהצביעו על ראייה טובולרית בעין ימין ונזק עליון תחתון בעין שמאל. התובעת טופלה תרופתית בטיפות, אך הלחצים בעיניים נשארו גבוהים ובלתי מאוזנים ולא הגיבו לטיפול. בבדיקה שבוצעה לתובעת בחודש פברואר 2002, נמצאה היפרדות רישתית בעין שמאל. התובעת עברה ניתוח, אצל הנתבע, שכלל ויטרקטומיה, איגוד והזרקת שמן סיליקון לעין. הניתוח הסתיים בתוצאה של עיוורון עין שמאל. עקב לחץ גבוה בעין ימין, עברה התובעת ביום 18.4.02 ניתוח טרבקולקטומיה בעין זו, אצל הנתבע. בעקבות הניתוח פיתחה התובעת היפוטוניה עם היפרדות כורואידלית והשטחת הלשכה הקדמית. ביום 22.4.02 עברה ריביזיה של הטרבקולקטומיה ובנייה מחדש של הלשכה הקדמית בעין ימין. לאחר מכן הידרדרה הראייה בעין ימין עד לכדי עיוורון מוחלט, עקב היפרדות הרשתית. בבדיקת ראייה שבוצעה לאחר הניתוח משנת 2002, מסרה התובעת כי אינה רואה בעין ימין. רופא מטפל מטעם הנתבע מסר כי זו דוגמה למקרה ידוע של סינדרום ריגר ממנו סבלה ותוצאה טבעית של המחלה והניתוח. ביום 2.8.02 התובעת עברה ניתוח להוצאת שמן סיליקון מעין ימין. ביום 22.10.07 ערך רופא מטעם הנתבע מסמך רפואי שתיאר את הטיפול בתובעת וכתב כי מדובר במקרה מצער של בחורה שהפכה להיות עיוורת ומקרה ידוע של סינדרום ריגר. עוד נאמר באותו מסמך כי רופאי הנתבעת לא יכולים לעשות עוד דבר בנידון. ביום 25.11.09 פנתה התובעת לבדיקה אצל פרופ' שלמה מלמד, אשר קבע בחוות דעתו כי התובעת סובלת מ-100% נכות. עיקר חוות הדעת בקביעת פרופ' מלמד כי מצב התובעת נגרם בשל רשלנות צוות הנתבע. נקבע כי התמהמהות הרופאים במשך שנה וחצי ללא ביצוע ניתוח טרבקולקטומיה להורדת הלחץ בעין ימין - אינה מובנת. כאשר כבר בוצע הניתוח, היה זה מאוחר מדי. התוצאות החמורות הן על רקע דקומפרסיה והיפוטוניה בעין זו. על בסיס חוות הדעת של פרופ' מלמד, טוענת התובעת לרשלנות רפואית מטעם הנתבע והצוות הרפואי שבו. נטען כי אילו היה מקפיד הנתבע על מתן טיפול רפואי נכון, שלם וסביר לפני ובמהלך שנות הטיפול, ניתן היה למנוע את התוצאה הטרגית ולהציל את מאור עיניה של התובעת. נטען יש להחיל את הכלל של - "הדבר מדבר בעדו" וכן לרשלנות ולהפרת חובה חקוקה. בכתב התביעה נטען לנזק מיוחד בשיעור 550,000 ₪. התביעה הוגשה כאמור ביום 18.4.13. טענות הצדדים בבקשה דנן: הנתבע, מבקש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנותה והוא ביקש ארכה להגשת ההגנה לאחר הכרעה בבקשה זו. בנימוקיו מפנה הנתבע לכך שעסקינן בטיפול רפואי שהחל בספטמבר 2000 והסתיים באוגוסט 2002. גם לפי האמור בתביעה - הייתה התובעת מודעת לנזק כבר בשנת 2002 ובנסיבות אלו התיישנה התובענה עוד ביום 16.12.2011. גם מועד זה הינו מועד דחוי ביחס להתיישנות הרגילה וזאת בהתחשב בכך שהתובעת הייתה קטינה במועד האירועים (ממילא מתחילה ההתיישנות להימנות מיום 16.12.2004, עת מלאו לה 18). לא רק מהתביעה עולה שהנזק היה ידוע עוד בשנת 2002, אלא גם המומחה מטעם התובעת, ציין מפורשות בחוות הדעת כי העיוורון בעין ימין התרחש כתוצאה מהפרוצדורה ביום 22.4.02 ובסמוך לה. נאמר עוד כי התובעת נבדקה על ידי פרופ' מלמד כבר ביום 25.11.09, כלומר כשנתיים לפני תום מרוץ ההתיישנות. כמו כן חוות הדעת נחתמה ביום 24.2.11, כעשרה חודשים עובר לתום תקופת ההתיישנות. מטעם לא ברור, קפאה התובעת על שמריה ובחרה להגיש את התביעה רק ביום 18.4.13, כשנה וארבעה חודשים של איחור ביחס להתיישנות. נוכח האמור התבקש ביהמ"ש לדחות את התובענה, בהתבסס על הוראות סעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1948. התובעת טענה בתגובתה לבקשה כי במקרה הנדון יש להיזקק להוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לפיו מקום בו נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, יחל מרוץ ההתיישנות, ביום בו נודעו לתובע העובדות האמורות. נטען כי הגם שהתובעת התעוורה בשנת 2002, הרי שבבדיקה בשנה זו וכן בשנת 2007 - ציינו מומחים מטעם הנתבע כי מדובר בתוצאה מצערת של המחלה ממנה סבלה. לא הייתה לתובעת סיבה לפקפק במסקנת הנתבע ואין בהתנהגותה, משום התנהגות בלתי-סבירה. הפעם הראשונה בה הועלתה האפשרות כי הנזק שנגרם לתובעת, הינו באחריות הנתבעת, היה עת נבדקה אצל פרופ' מלמד בשנת 2009. התובעת הבהירה שכל טענותיה כלפי הנתבע, מתייחסות לעין ימין בלבד ולא לעיוורון עין שמאל. הואיל והתובעת התעוורה קודם בעין שמאל ולאחר מכן בעין ימין וכל הזמן נאמר לה כי מדובר בתוצאה מצערת, אך אפשרית של המחלה ממנה סבלה - לא יכולה הייתה לדעת כי ניתן היה למנוע את הנזק. ממילא העובדות המהוות את עילת התביעה - התגלו לה לכל המוקדם בשנת 2009. בנסיבות אלו, הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות (שצפויה הייתה להסתיים, לפי טענה זו, בשנת 2016). טענות התובעת בתגובה נתמכו בתצהירה. במסגרת תשובתו טען הנתבע כי אין לקבל את הטענה הנוגעת למועד בו נודע לתובעת, לפי טענתה, כי מדובר ברשלנות ולא בתוצאה של מחלה. אין לקבל הטענה מאחר ומוטל על התובעת נטל לבצע פעולות אקטיביות מטעמה, לבדוק האם ביסוד עיוורונה מחדל או מחלה. נטען כי לא ניתן לקבל טענה שמרוץ ההתיישנות יתחיל ממועד מקרי בו פנתה לבסוף התובעת למומחה לבדוק מה עומד ביסוד מצבה הבריאותי. אם תתקבל טענה כאמור, יוכל אפוא כל תובע להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות בעניינו. מכל מקום, מפנה הנתבע גם לכך שהתובעת הייתה מודעת לטענת הרשלנות, עוד עובר להתיישנות תביעתה (בין במועד הפניה לפרופ' מלמד ובין במועד קבלת חוות דעתו), אך חרף זאת היא ישבה בחיבוק ידיים והגישה את התביעה רק לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. הכרעה: מסכימה אני עם הנתבע כי אכן התביעה שבפניי התיישנה ולפיכך אין מנוס מדחייתה. להלן ינומקו הדברים בקצרה; סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עילות אלה". סעיף זה מטיל על התובעת את הנטל להוכיח ארבעה תנאים: כי נעלמו ממנה עובדות המהוות את עילת התביעה. כי מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורש התביעה. כי אי-ידיעת העובדות היא מסיבות שאינן תלויות בה. כי גם בזהירות סבירה לא יכולה הייתה התובעת לגלות את העובדות. הפסיקה שבה וקבעה כי הנטל להוכיח קיום החריג אשר באמצעותו ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות, מוטל על הטוען לתחולת הסעיף. ר' ע"א 4114/96 המאירי נ. הכשרת הישוב פ"ד נב(1) 857; ע"א 2387/06 פלונית נ. טבע תעשיות פרמצבטיות (ניתן ביום 31.8.08 ו). לצורך עניינו די בצורך להוכיח את התנאי כי גם בזהירות סבירה לא הייתה התובעת יכולה לגלות את העובדות, כאשר הפסיקה כבר קבעה כי מדובר במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. ר' ע"א 2728/06 פלונית נ. מרכז רפואי סורוקה (ניתן ביום 24.3.08 ו); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ. מוסקוביץ (ניתן ביום 16.1.12 ו ר' פיסקה ט"ו); רע"א 901/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ. גיא ליפל (ניתן ביום 19.9.10 ו). מסכימה אני עם הנתבע כי בהתאם למבחן אובייקטיבי זה, מצופה מאדם סביר הסובל מפגיעה גופנית משמעותית (עיוורון), לנקוט פעולה של ממש, כדי לברר האם ביסוד המצב הקשה אליו נקלע, עומדת אכן מחלה טבעית שהיא מעין גזירה, או שמא עסקינן בתוצאת טיפול רשלני. התשובה כי אותו נתבע אמר לתובעת שמדובר במחלה טבעית, עת שזו אינה עושה מצידה כל בירור עצמאי - אינה יכולה לעמוד, עם התנאי האחרון דלעיל, כפי שפורש בפסיקה. בעניין זה ר' גם האמור בהתאמה בע"א 244/81 פתאל נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673. בדין הפנה הנתבע לדברי כב' השופטת ארנה לוי כי - "על הטוען לסייג להוכיח כי נקט ובצע פעולות של ממש, פעולות סבירות לגילוי עובדות רלוונטיות. יש להוכיח כי בסופו של דבר לא הצליח לדעת על העובדות מסיבות שאינן תלויות בו. מי שפעל בחיבוק ידיים ובאופן פסיבי והמתין עד שהעובדות המהוות את עילת התובענה תגענה לידיעתו מעצמן, באופן אקראי וללא כל בירור אקטיבי מצדו - לא יוכל להסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות". ר' ת"א (שלום ת"א) 171488-09 בר הדס נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ת"א ואח' (ניתן ביום 27.6.10 ו). כבוד השופט י. עמית אמר בפרשת גיא ליפל הנ"ל, בפסקה 46 - "יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר" כב' השופט א. רובינשטיין, הצטרף לאותם דברים בפרשת מוסקוביץ דלעיל, בהוסיפו כי - "חובת ההגינות כלפי התובע היא העומדת ביסוד כלל הגילוי המאוחר, ואולם חובת ההגינות כלפי הנתבע (ובמובנים שונים גם ההגינות כלפי הציבור כולו) מחייבת פרשנות זהירה של כלל זה. עצם מסירת "המפתח לתחילתה של תקופת ההתיישנות" לידי הניזוק - שכן מבחינות רבות זו עלולה להיות התוצאה של פרשנות מרחיבה מדי של כלל הגילוי המאוחר - עשויה לערער אותו "איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק ובין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531 - השופט, כתארו אז ברק; ראו גם דברי המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 9788/07 מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה פסקה 2)". טענה לפיה יכול תובע לשבת בחיבוק ידיים ולא לערוך במשך שנים בירורים באשר לגורם בעטיו מצבו הרפואי לקוי, מאחר ונאמר לו שעסקינן במחלה טבעית והוא מצדו לא ראה לערער על כך - אינה יכולה להתקבל. יש בקבלת טענה ממין זה, לפגוע באיזון העדין בין זכויות התובעים והנתבעים, כפי שמצא המחוקק לקבוע, עת תחם בחוק ההתיישנות, את התקופה המכסימלית בה ניתן לתבוע. לא למותר להזכיר כי בכלל הנימוקים התומכים בקביעת מגבלת תקופת התיישנות עומדים - הקושי הראייתי לשמור על ראיות ומסמכים, אינטרס הנתבע להניח ויתור על זכות התביעה בחלוף הזמן, והצורך להקנות לנתבע ודאות באשר לחובותיו וזכויותיו (ובכך גם ודאות ותפקוד כלכלי סבירים לזה). ר' ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל פ"ד ס"ב (4) 231 . בשים לב לטעמים אלה - דרישה מהתובע, לערוך בדיקה אקטיבית ועצמאית מצדו, בתוך זמן לא קצר של שבע שנים, היא דרישה סבירה. כאשר התובע לא עומד בכך, אין לו להלין אלא על עצמו. ומן הכלל אל הפרט; לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת ידעה כבר בשנת 2002 כי התעוורה בעין ימין. האמור הינו לנוכח המפורט בסעיפים 9-8 לתביעה, בסעיף 3 לתצהיר התומך בתגובה והאמור בחוות דעתו של פרופ' מלמד. משידעה האמור, היה עליה לפעול לכל המאוחר החל מיום הגיעה לגיל 18 (16.12.04), לבדיקה האם אכן מצבה סופי והאם קיים אשם של מאן דהו במצבה. ויוטעם, לא עמד לרשותה זמן קצר לכך, אלא 7 שנים תמימות. תצהיר התובעת לא נותן מענה מדוע לא עשתה כן במשך כל הזמן שחלף. התשובה שהתובעת לא העלתה בדעתה שקיים אשם, אינה יכולה כאמור להתקבל, עת לא נערכה כל בדיקה עצמאית ויזומה מצידה. צודק הנתבע עוד בהדגישו את העובדה שמכל מקום, עת מודה התובעת כי פנתה לפרופ' מלמד כבר בשנת 2009 ועת עולה כי חוות הדעת נערכה כבר בפברואר 2011, אף היה בידי התובעת להגיש תביעתה במועד ועובר להתיישנות התביעה, ביום 16.12.11. אף שהנטל כאמור הוא על התובעת המבקשת להאריך את תקופת ההתיישנות, היא לא נתנה כל טעם למחדל בעטיו לא הגישה התביעה במועד, עת עולה כי מכל מקום ידעה את כל הנדרש, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. בהמשך לכל האמור דין הבקשה להתקבל ואין מנוס אלא לדחות התביעה מחמת התיישנותה. בשים לב לשלב המקדמי בו נדחתה התביעה, בטרם הגיש הנתבע אף הגנתו ובשים לב למצב הרפואי של התובעת - אני מוצאת להסתפק בהוצאות מינימאליות בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתיישנות