תביעה בגין רשלנות המיוחסת למזכירות בית משפט השלום בירושלים

תביעה בגין רשלנות המיוחסת למזכירות בית משפט השלום בירושלים, מחמת שלא העמידה לעיון שופטי ההרכב, שדנו בערעור שהגישו התובעים על פסק דין של בית משפט שלום בעניין תביעת נזקי גוף, את תיק בית משפט השלום נשוא הערעור בו דן ההרכב, לרבות כתבי בית הדין בערעור וחוות דעת של מומחה נוירולוגי מטעם התובעים, אשר הוגשה במסגרת תביעתם בבית משפט השלום. רקע עובדתי ודיוני 1. בשנת 2004, בעת היות התובעת 1 (להלן: "הקטינה"), כבת חצי שנה, נפלה היא מידי מטפלת במעון הילדים, וכתוצאה מכך נפגעה בראשה תוך שאובחן שבר דחיסה בצד ימין של מצחה. בעקבות כך, נותחה הקטינה במחלקת נוירולוגית בבית חולים לצורך החזרת העצם הדחוסה למקומה. 2. בשנת 2005, הגישו התובעים לבית משפט השלום בירושלים, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף כנגד המטפלת במעון והנהלת המעון, בטענה כי האירוע אירע כתוצאה מרשלנותן אשר בגינה נותרו לקטינה נכויות רפואיות ותפקודיות. התביעה התבררה בתיק אזרחי 8815/05 (להלן: "התביעה"). 3. בית משפט השלום, אשר דן בתביעה, הכריע בשאלת האחריות ובשאלת הנזק. במישור הנזק, עמדו בפני בית המשפט חוות דעת נגדיות בתחום הפלסטי ובתחום הנוירולוגי, וכן חוות דעת מומחה בתחום הנוירולוגי שמונה מטעם בית המשפט. בתחום הפלסטי ובגין צלקת שנותרה לקטינה בקרקפת, הוגשו לבית משפט השלום חוות דעת אלה: חוות דעת מטעם התובעים שערכה ד"ר גולן, לפיה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 15% בגין צלקת מכערת בקדמת הקרקפת. חוות דעת מטעם הנתבעים, שערך ד"ר רוזנברג, לפיה נותרה לקטינה נכות בשיעור של 5% בגין צלקת שאינה מכערת, ושניתנת לתיקון בצורה כמעט מלאה שלא תותיר נכות. בתחום הנוירולוגי ובגין בליטה גרמית שנותרה לקטינה בצד ימין של מצחה (כונתה גם מדרגה מצחית) הוגשו חוות דעת אלה: חוות דעת נוירולוגית מטעם התובעים שערך ד"ר הילברון, לפיה לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין צורת העצם במצח, ללא חפיפה לנכות בתחום הפלסטי, ובקשר לניתוח ולעיוות צורת העצם בעקבותיו והשלכותיו בעתיד (להלן: "חוות הילברון"). חוות דעת מטעם הנתבעים שערך ד"ר וייץ, בה נקבע כי לא נותרה לקטינה נכות נוירולוגית. חוות דעת מטעם המומחה שמינה בית המשפט, ד"ר שפירא, בה נקבע כי אין למדרגה המצחית משמעות נוירולוגית, אלא אסתטית שתיבחן יחד עם הצלקת בקרקפת על ידי מומחה פלסטי. [חוות הדעת צורפו בחלקן לכתבי הטענות בתיק זה, או נלמדות מתוך פסקי הדין וכתבי בית הדין שהוגשו]. 4. ביום 10.4.11 ניתן פסק דין בתביעה, בו נקבעה אחריותם של הנתבעים, ביחד ולחוד, בגין התרשלותם בעריכת פוליסת ביטוח לכיסוי נזקי הקטינה. לענין הפיצויים וקביעת הנזק, אימץ בית משפט השלום את חוות הדעת מטעם הנתבעים בשני התחומים (פלסטי ונוירולוגי), ואף קבע כי לקטינה לא נותרה נכות נוירולוגית וכי לנכות הפלסטית שנותרה לה אין משמעות תפקודית. בהתאם לכך, נפסק לקטינה פיצוי, בסך 40,000 ₪ בגין כאב וסבל והוצאות עבר. פסק הדין צורף כנספח 1 לכתב התביעה (להלן: "פסק הדין"). 5. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בע.א. 15458-06-11, שם טענו בין היתר, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע שלא נותרה לקטינה נכות נוירולוגית וכזו שיש לה משמעות תפקודית. העתק כתב הערעור הוא נספח 1 לכתב התביעה (להלן: "הערעור"). 6. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מיום 28.6.11, דחה את הערעור, תוך שקבע כי לא מצא להתערב בקביעות בית משפט קמא בסוגיית הנכויות. פסק הדין בערעור הוא נספח 4 לכתב התביעה (להלן: "הפסק בערעור"). 7. בתביעה שבפני, טענה לרשלנות מזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, הנסמכת על הקביעה בפסק בערעור, לפיה המערערים לא הביאו חוות דעת מומחה לעניין שיעור הנכות שנותרה לקטינה בגין המדרגה המצחית. הנתבעת (להלן: "המדינה") שוללת הטענה, וטוענת כי תביעה זו מבוססת על הנחה שגויה הנסתרת מתוכן הפסק בערעור ודינה להידחות. 8. בכתבי הטענות בתביעה שבפני אף עלו טענות לרשלנות שופטי ערכאת הערעור ומנגד לחסינותם. בהחלטתי מיום 16.10.13 הוריתי על מחיקת טענות הקשורות לרשלנות שופטים, ומסגרת הדיון הוגדרה לטיעון בטענה לרשלנות מזכירות בית המשפט. 9. בישיבת קדם המשפט של יום 16.10.13, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה לא ישמעו ראיות ולפיה פסק דין ינתן על יסוד סיכומים בכתב והחומר שבתיק. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. ההסכמה הדיונית אף כללה, מעצם טיבה ובהתחשב בכך שלא נשמעו ראיות, ויתור על בקשה מקדמית שהגישה הנתבעת, לסילוק התביעה על הסף. טענות הצדדים 10. התובעים מבססים את טענת המחדל באי העלאת תיק בית משפט השלום, לעיון שופטי ההרכב,על אמירה בסעיף 3 בפסק שבערעור, לפיה המערערים (התובעים כאן) לא הגישו חוות דעת מומחה לעניין שיעור הנכות שנותרה לקטינה בגין המדרגה המצחית. התובעים למדים מאמירה זו, כי חוות דעת הילברון, לא הונחה בפני שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בערעור, ומכאן תביעתם. התובעים טוענים, כי עובדי בית המשפט היו צריכים לדאוג להניח בפני שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי את התיק הנכון או את תיק התביעה והערעור בשלמותו, לרבות תיק המוצגים שכלל את חוות דעת הילברון. לטענתם, בנסיבות שתיארו לעיל, קמה להן הן עילה נזיקית והן עילה חוזית כלפי המדינה. במישור הנזיקי, טוענים התובעים לרשלנות עובדי בית המשפט אשר גרמה להם לנזק שהתבטא במתן פסק דין שלא לפי מסמכי התיק או שלא לפי כל מסמכי התיק אשר דחה את הערעור. לטענתם, בנסיבות שתוארו חל הכלל המורה על היפוך נטל הראיה משום ש"הדבר מדבר בעד עצמו". התובעים אף טוענים להפרת חובה חקוקה והיא החובה כי צריך היה להינתן פסק דין המתייחס לטענות ולראיות בתיק הנכון. במישור החוזי, טוענים התובעים להפרה חוזית, באשר שילמו אגרת ערעור ולא קיבלו תמורתה, קרי: פסק דין על סמך הראיות ותיק המוצגים שהגישו. התובעים מפנים לפסק הדין בת.א. 3086/07 אייל שלום נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 24.9.09), אשר אושר בערעור בפסק דין בתיק ע"א (י-ם) 3553/09, שם נדונה תביעה לפיצוי בגין אי מתן פסק דין בגין עילה נזיקית ועילה חוזית המהוות עילות בתביעה דנן. התובעים טוענים, כי אף אם נפלה תקלה בעבודת מזכירות בית המשפט המחוזי, הרי שנסיבותיה אינן ידועות לה, והימנעות המדינה מלבצע חקירה ומלהעיד עובדי המזכירות מטעמה מחזקת את צדקתה של התביעה. התובעים טוענים עוד כי עילתם בתביעה זו אינה מהווה עילה להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וכי זכאים הם ליומם בהליך זה. לפיכך טוענים התובעים לזכותם לפיצוי בסך כולל של 500,000 ₪ בגין אלה: פיצוי בגין האגרה ושכר טרחת עורך דין ששילמו בעבור הליך הערעור, פיצוי בגין עגמת נפש הנובעת מפסק דין שגוי בהליך הערעור ומהצורך להגיש תביעה זו, וכן פיצוי בגין כל הנזקים להם זכאים הם כתוצאה מהאירוע ואשר נמנעו מהם כתוצאה מדחיית הערעור. באשר לטענת הפיצוי בגין נזקי האירוע טוענים התובעים, כי לולא מחדלי המזכירות הנטענים, היה פסק הדין בערעור ניתן לטובתם, ובאופן בו היה בית המשפט מאמץ קביעות המומחים מטעמם לפיהן נגרמו לקטינה נכות רפואית צמיתה בעלת השפעה תפקודית הן בגין הצלקת המצחית והן בגין המדרגה המצחית. באשר לסכומי הפיצוי, טוענים התובעים כי לולא המחדלים, זכאים היו לפסק דין אשר היה מזכה אותם בפיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 20% בסך של 377,006 ₪, פיצוי בגין כאב וסבל ואובדן הנאות חיים בסך של 200,000 ₪, ופיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת בסך של 50,000 ₪. בהקשר לסיכויי הערעור, טוענים התובעים כי ביחסים בינם לבין המדינה אין לבחון סיכויים כאמור, וכי ממילא הנטל להראות שאין התובעים זכאים לפיצויים מוטל על המדינה. 10. הנתבעת טוענת מנגד, כי ההנחה העובדתית המבססת את עילת התביעה, דהיינו, אי הימצאות חוות דעת הילברון בתיק הערעור, אינה נכונה, וכי כך נלמד מפסק הדין בערעור ומיתר נסיבות הענין. משכך טענה (הן בבקשה לסילוק על הסך, שטעמיה הם חלק מהסיכומים והן בהשלמת סיכומים) כי התביעה אינה מוכחת ויש לדחותה. בסיכומיה טענה עוד הנתבעת כי לא הוכחו העילות השונות, ובכלל זאת כי עילת הפרת חובה חקוקה לא פורטה וממילא יש לדחותה. עוד נטען כי יסוד נוסף להוכחת התביעה הוא סיכויי ההצלחה בערעור, וכי אלה לא נטענו, וכי סיכויים כאמור אף לא היו, נוכח ההנמקה שבפסק הדין בערעור, בהתחשב במדיניות הימנעות מהתערבות בפסיקת השלום במקרים דומים ועוד. דיון והכרעה 11. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובצרופות להם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן: 11.1 לא למדתי מהפסק בערעור כי חוות דעת הילברון לא היתה בפני ההרכב, ודווקא מקריאת הפסק למדתי שחוות הדעת זו כן הונחה בפני ההרכב, וראה סעיף 2, 3 ו- 5 לפסק הדין, שם נכתב בין היתר כך: "לאחר שעיינו בתיק בית המשפט קמא...". "לא מצאנו להתערב בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי בית משפט קמא, כמו גם בקביעתו כי לא נותרה נכות תפקודית. באשר למדרגה המצחית, אשר על פי חוות דעת ד"ר שפירא הינה אסתטית בלבד, לא הביאו המערערים חוות דעת מומחה לעניין שיעור הנכות שנותרה למערערת 1, אם בכלל, בגין כך, וגם ד"ר גולן, המומחה מטעמם, לא התייחס לסוגייה זו בחוות דעתו". "באשר להחלטה בעניין ההוצאות, בית משפט קמא הטיל על המערערים את הוצאות המשיבים בעקבות בקשתם לתיקון כתב התביעה, על ידי הוספת חוות דעת רפואית בתחום הנוירולוגיה...". בסעיף 3 לפסק נכתב שלא הוגשה חוות דעת מאת התובעים, ואמנם כך, כמבואר מתוך הנסיבות והגיון הדברים, ואבאר: הקטינה נפגעה כתוצאה מנפילה במעון, ופגיעתה זו היא היסוד לתביעה ולערעור שהגישה. אירוע הנפילה הותיר שתי פגיעות, כמפורט בכתבי הטענות, בחוות דעת ובפסקי הדין. בקשר לפגיעה שהותירה הצלקת, הוגשו חוות דעת של פלסטיקאים מטעם התובעים ומטעם הנתבעים, וביתה משפט קמא אף קבע כי נותרה נכות פלסטית קלה, ופסק על פיה פיצויים של כאב וסבל. בקשר לפגיעה האחרת - מדרגה מצחית, לא הוגשה כלל מלכתחילה חוות דעת על ידי התובעים. חוות דעת הילברון בעניין, שהיא חוות דעת נוירולוגית, הוגשה מטעם התובעים באיחור ולאחר שנפסקו בגין איחור זה הוצאות. על פי חוות דעת זו, נותרה לקטינה נכות נוירולוגית בלבד בגין פגיעה זו. חוות דעת נגדית שללה את הנכות הנוירולוגית, ונוירולוג מטעם בית המשפט, קבע כי לא נותרה בגין הפגיעה במדרגה המצחית נכות נוירולוגית, אך קבע, במענה לשאלה הבהרה כי אפשר ונותרה בגינה נכות אסתטית. התובעים לא הגישו חוות דעת נוספת בעניין נכות אסתטית/ פלסטית בעקבות קביעה זו ואף בית המשפט לא מינה מומחה נוסף להערכת נכות אסתטית במדרגה המצחית, וממילא, לא הובאה ראיה לבית המשפט כי לתובעת נכות פלסטית נוספת כתוצאה מהמדרגה המצחית. וביתר בהירות: לתובעת שתי פגימות ונטען לשני סוגי נכויות. נכות אסתטית פלסטית, שאינה תפקודית, נטענה והוכחה לגבי הפגימה הראשונה - הצלקת. יתכן שנכות כזו קיימת לגבי הפגימה השניה - המדרגה המצחית, אך זו לא נטענה ולא הוכחה. נכות נוירולוגית, תפקודית - לא נטענה ולא קיימת לגבי הפגימה הראשונה (צלקת), נטענה רק לגבי הפגימה השניה - המדרגה המצחית, אך לא הוכחה, שכן חוו"ד הילברון נשללה על ידי המומחה שפירא מטעם בית המשפט, ולא אומצה בפסק שבשלום, שם הועדפה חוות דעת וייץ, ששללה נכות, וקביעות אלה אושרו בפסק שבערעור. כך בדיוק ניסח וקבע ההרכב, כאשר נכתב כך: "לא מצאנו להתערב בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי בית משפט קמא, כמו גם בקביעתו כי לא נותרה נכות תפקודית. באשר למדרגה המצחית, אשר על פי חוות דעת ד"ר שפירא הינה אסתטית בלבד, לא הביאו המערערים חוות דעת מומחה לעניין שיעור הנכות (דהיינו - שיעור הנכות האסתטית, הערה שלי - ד.ב.ק.). שנותרה למערערת 1, אם בכלל, בגין כך, וגם ד"ר גולן, המומחה מטעמם, לא התייחס לסוגיה זו בחוות דעתו". דהיינו - בית המשפט בערעור אימץ את הקביעה לפיה בגין אף אחת מהפגיעות לא נותרה נכות תפקודית. בכך ממילא דחה את הקביעה בחוות דעת הילברון, לפיה כתוצאה מהפגיעה במדרגה המצחית נותרה נכות נוירולוגית, שהיא בהכרח נכות תפקודית. בית המשפט קבע במפורש כי ככל שבגין הפגיעה במדרגה המצחית יש נכו, זו נכות אסתטית, אשר לא הובאה חוות דעת להוכחתה, ואמנם, כפי שכבר בואר, נכון הדבר. אך מובן הוא כי אין באמירה זו קביעה או ראיה לכך שחוות דעת הילברון לא עמדה בפני חברי ההרכב ולא הוגשה לתיק בית המשפט המחוזי כנטען. למעשה, דווקא מהכתוב ביתר פסק הדין, לרבות ההתייחסות להוצאות בהם נשאו התובעים בגין הגשת חוות הדעת הנוירולוגית, למד אתה כי חוות דעת הילברון היתה גם היתה בפני ההרכב . 11.2 על כן התובעים לא הוכיחו את ההתנהגות המיוחסת לעובדי המזכירות, ועל כן לא הוכח יסוד מרכזי בעוולת הרשלנות המיוחסת אליהם. על כן אין צורך להידרש לדיון בעניין נטלי ראיה, משמעות ההמינעות מהבאת עדין, וכיוצא באלה טענות שנטענו בסיכומים. 11.3 על מנת להצליח בתביעה זו, היה על התובעים אף להוכיח את סיכויי הצלחת הערעור לו עמדה חוות דעת הילברון בפני ערכאת הערעור (ככל שטענתם לעניין העדרה היתה מתקבלת). התובעים לא טענו לעניין זה ולא הוכיחו טעמים להתערבות ולשינוי פסק הדין בשלום, להעדפת חוות הדעת מטעמם על פני אלה שהוגשו מטעם הנתבעת ומטעם מומחה בית המשפט, ולפסיקת סכומי הנזק להם טענו. בנסיבות אלה לא הוכחו התובעים קשר סיבתי בין טענות המחדל וההפרה לטענת הנזק ולסכום הנזק שתבעו. סוף דבר התביעה נסמכת על טענה עובדתית לפיה עובדי בית המשפט בירושלים לא הביאו בפני הרכב בית המשפט המחוזי מסמכים מתוך תיק בית משפט השלום, עת דן בערעור, באשר נלמד מפסק הדין בערעור כי שופטי ההרכב לא הכירו את אחת מחוות הדעת אשר הוגשו בבית משפט השלום. טענה זו לא הוכחה, ולמעשה נסתרת מתוך פסק הדין בערעור. על כן, התביעה נדחית. טעם נוסף לדחיה, הימנעות התביעה מהוכחת סיכויי הצלחת הערעור במחוזי, כתנאי להוכחת קשר סיבתי לנזק הנטען, כתוצאה מהמחדל הנטען (שכאמור לא הוכח, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה). ראוי היה לחייב את התובעים בהוצאות תביעה מיותרת זו, אלא שהתחשבתי בהתנהלות הנתבעת, שעה שנמנעה מלהגיש הגנתה במועד, הכל כמתועד בטיעונים ובהסכמה הדיונית אשר בישיבת קדם המשפט, ועל כן אינני עושה צו להוצאות. פסק הדין יישלח לצדדים. זכות ערעור כחוק. ירושליםרשלנות