תנייה הכוללת פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק יש לכבד. עם זאת, סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות, מסמיך את בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים בנסיבות שבהן "הפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לעניין זה, נקבע בפסיקה כי יש לבחון האם בעת כריתת החוזה שיקפו הפיצויים המוסכמים קנה מידה סביר של הנזק העלול להיגרם מאותה הפרה (ע"א 126/84 יצחקי נ' שור; ע"א 448/90 אהרון נ' פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובניין בע"מ). וכך נקבע "המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל" (פס"ד יצחקי נ' שור הנ"ל). על המבקש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים, חל ככלל, נטל ההוכחה, להראות כי סכום הפיצויים שנקבע הוא גבוה ונעדר כל יחס סביר לנזק שאותו ניתן היה לראות מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה (ע"א 463/04 קניונים נכסים בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ). בענייננו, נראה כי אחד השיקולים העיקריים המצדיקים מתן רשות להתגונן כנגד תביעת הפיצוי המוסכם הינו השיהוי היחסי בהגשת התביעה ע"י התובע. אם הנתבע הפר את ההסכם בכך שלא פינה את הנכס ובכך זיכה את התובע בפיצוי מוסכם בסך של 250 $ ליום, ראוי היה כי התובע יפנה למימוש זכויותיו עפ"י ההסכם ויעמוד על ביצועו, בסמוך למועד ההפרה ולא ישתהה בהגשת תביעתו פרק זמן של כ 4 שנים, תוך שהוא צובר פיצוי יומי בגובה של 250 $. טענותיו של הנתבע ביחס לפיצוי המוסכם בסך של 5,000 $ ובנוגע לרכיב התביעה הכספית שעניינו דמי שכירות, הן יותר חלשות שכן כפי שנראה בהמשך, הטיעון כי ההסכם נערך לצורך הצגתו לפני המוסד לביטוח לאומי, הינו טיעון בעייתי, כך שייתכן והיה מקום לערוך הבחנה בין הרכיבים הכספיים השונים של התביעה, במסגרת ההחלטה למתן רשות להתגונן. עם זאת ומאחר וחלקה הארי של התביעה הכספית נוגע לפיצוי המוסכם היומי, בעניינו קבעתי כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, לא מצאתי מקום היום - במסגרת הערעור - לעשות הבחנה בין הרכיבים השונים, ומכאן אני מותירה את החלטת כב' הרשם ביחס לסעד הכספי על כנה. לא כך ביחס לסעד הפינוי/סילוק יד, שכן כפי שאראה להלן הגנתו של הנתבע בעניין זה הינה הגנה דחוקה, אשר בחלקה נסתרה בתשובות שנתן בחקירתו לפני כב' הרשם. ראש וראשון אציין כי עיון בהסכמים משנת 07 ו - 08, מלמד על ההגיון והרציונאל הטמון בהם ומלמד על הבעייתיות בטענות הנתבע כנגד ההסכם המאוחר, משנת 08. ואבהיר; אין מחלוקת בין הצדדים כי הם התקשרו בהסכם מכר בשנת 95, כאשר מסיבות כאלה ואחרות הוא לא השתכלל לכדי תפיסת חזקה במשק ע"י התובע וגם לא להעברת הזכויות על שמו. דומה כי אין גם מחלוקת כי בשנים שבין 95 ועד לשנת 07 נחתמו הסכמים שונים בין הצדדים והתנהלו הליכים שונים, אשר לא הביאו להסדרת הנושא. בשנת 07, חתמו הצדדים על הסכם אשר בא להסדיר את זכויות הצדדים עפ"י ההסכם המקורי (משנת 95), למצות את ההסכמות בין הצדדים ולבטל את כל ההסכמים בכתב ובעל פה שנכרתו בין הצדדים במהלך השנים. כך נכתב מפורשות בהסכם. כבר כאן אציין כי טענת הנתבע בדבר החרגת חלקה מס' 69, עליה בנוי בית המגורים שלו מעסקת המכר, לא באה לידי ביטוי בהסכם זה כלל (הסכם אשר כאמור מבטל את כל ההסכמות הקודמות, גם אלה שבעל פה). היא אף לא באה לידי ביטוי בהסכם משנת 95, כאשר באותו הסכם נרשם מפורשות כי משק 54 שעמד בבסיס עסקת המכר כולל את בית המגורים הבנוי על חלקה 69. ההסכם משנת 07 נתן לנתבע זכות/אפשרות לבטל את עסקת מכירת המשק ע"י השבת הכספים ששולמו לו ע"י התובע (סך של 250,000 $) ומנגד, וככל שהוא לא יעמוד בתשלום סכום זה עד המועד שנקבע בהסכם, לאמור 31.7.08, יוכל התובע להשלים את העסקה תוך תשלום סך של 37,500 $ ו- 10,000 $ נוספים כנגד הצגת אסמכתא בדבר העיקול שהוטל על כספי הנתבע ע"י רשויות המס. לצורך העברת הזכויות ע"ש התובע הוא גם נדרש להסדיר תשלום מסים ודמי הסכמה. במסגרת הסכם זה, הסכימו הצדדים כי ככל שהנתבע לא ישיב את הכספים לידיו של התובע, עליו לפנות את המשק ולמסור אותו לידי התובע, נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ולא יאוחר מיום 31.7.08. הנתבע לא הכחיש חתימתו על הסכם זה ולא העלה כל טענה כנגד תוכנו. אדרבא, הוא ציין בתצהירו, סע' 11, כי אלו ההסכמות שהושגו. הנתבע לא ניצל את הזכות/האופציה שניתנה לו ולא השיב את הכספים לידיו של התובע (ועל כך אין חולק), ומכאן היה עליו, לפי ההסכם (משנת 07) לפנות את המשק עד ליום 31.7.08. במקביל, היה על התובע לשלם לו הסכומים שננקבו בהסכם. הנתבע לא מילא את חלקו בהסכם ולא פינה את הנכס, כאשר התובע פעל בהתאם להסכם, בכל הקשור ליחסים מול הנתבע, ושילם לו סך של 37,500 $, כפי שאפרט בהמשך. מסיבות שלא הובהרו עד תום - ולא מן הנמנע כי עניינן במתן תקופת חסד נוספת לנתבע מחד והסדרת פינוי עצמאי על ידו מנגד תוך שהחרב של הפיצוי היומי מונחת על צווארו - הסכימו הצדדים בהסכם מיום 31.7.08 (ההסכם העומד בבסיס התביעה) כי הנתבע יוכל להמשיך ולהחזיק במשק עד ליום 31.12.08, ואולם כפי שניתן לראות בהסכם, מעמדו היה מעמד של שוכר והוא חויב לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 1,500 ₪. בהסכם זה מאשרים הצדדים את דבר רכישת המשק ע"י התובע, וגם כאן אין כל החרגה לחלקה 69 ואין כל זכר לבית המגורים של הנתבע (אדרבא חלקה זו רשומה מפורשות כחלק מהמשק הנמכר), ומצהירים כי התובע קיים את מלוא התחייבויותיו עפ"י ההסכם המקורי ועפ"י ההסכם משנת 07. על רקע סקירה זו נראה כי בית המגורים של הנתבע לא רק שלא הוחרג בהסכמים משנת 95, משנת 07 ומשנת 08, אם כי נכלל יחד עם חלקה 69 מפורשות כחלק מהמשק הנמכר. כן נראה כי טענתו של הנתבע בדבר המניע לעריכת ההסכם משנת 08, היינו לצורך הצגתו לפני המוסד לביטוח לאומי, בעייתית עד מאוד, והרי אם היה ממש בה, מדוע לא נערך ההסכם קודם לכן (אם הנתבע רצה להציג מצג של מי שאין לו מקור הכנסה, מדוע דחה מצג זה למועד זה דווקא) ומדוע צומצם לחמשה חודשים בלבד !!! והאם זו מקריות שהוא נערך ביום 31.7.08, המועד האחרון לפינוי המשק עפ"י ההסכם משנת 07 ?! ואם במקרה נערך באותו יום, האם במקרה התייחס להסכמים קודמים, כלל הצהרה בדבר עמידת התובע בהסכם משנת 07 וקבע פיצוי יומי בגין איחור בפינוי ?!! האם צדדים שחתמו על הסכם לצורך הצגת מצג שווא לפני המל"ל היו צריכים לטרוח ולהיכנס לפרטי פרטים שאינם נוגעים לאותו מצג ?!! נראה כי לנתבע הפתרונים. ויודגש כי הנתבע הודה, בחקירתו לפני כב' הרשם, כי ביקש לתקן סעיפים מספר בהסכם וכי אלה תוקנו לבקשתו (כפי שאכן ניתן לראות בהסכם), מה שבהחלט יכול ללמד כי ההסכם שיקף הסכמות אמיתיות בין הצדדים, לאחר שהנתבע קרא, הבין, תיקן והסכים לכתוב בו !! ולעניין ביצוע התשלומים בהתאם להסכם משנת 07- הנתבע טען בתצהירו, בסע' 12, כי ההסכם מיום 27.8.07 לא קוים במלואו שכן לא שולם לו הסך של 47,500 $ כאמור (כשהוא כורך את הסך של 37,500 $ עם הסך של ה 10,000$), ואולם טענה זו אינה אלא נסיון להסתיר את האמת ! הנתבע הודה בחקירתו כי הוא חתם על המסמך מיום 1.7.08 (ועל אלה שלפניו) בו אישר שקיבל את כל המגיע לו לפי ההסכם משנת 07, למעט הסך של 10,000 $ ששולם ו/או עוקל לטובת מס שבח וכי עליו להציג לפי התובע אסמכתא לכך ועם הצגתה ישולם לו הסכום. למעשה, במקום שהנתבע יטען כי הוא לא קיבל סך של 10,000 $ ויצרף את האסמכתא אשר הוצגה לטענתו לתובע, הוא בחר לטעון כי לא שולם לו הסך של 47,500 $ תוך הותרת הפרשנויות של הטיעון לקורא. גם טענה זו, בדבר אי קיום ההסכם משנת 07 ע"י התובע, הינה קלושה באשר עד היום לא הציג הנתבע את אותה אסמכתא אודות העיקול שהוטל/מומש ומלבד הסך של 10,000 $ שתשלומו ע"י התובע כרוך בהצגת האסמכתא לפניו, הודה הנתבע כי קיבל את כל המוסכם. ולטענה אחרונה שהעלה הנתבע, הנוגעת לפטנט שיצר (סע' 13 לתצהיר) אומר כי הסכמה נטענת זו בין הצדדים לא זכתה לידי ביטוי בהסכמים כלשהם משנת 95 ועד היום. משהגעתי כאן ולקראת סיום אדגיש כי במצב היום, התובע ממשיך להחזיק במשק בניגוד להסכמים משנת 07 ו- 08, כאשר לפחות ביחס להסכם הראשון אין לו כל טענת הגנה, מלבד בעניין הסך של ה- 10,000 $, אשר התובע הודיע כי הוא מוכן להפקידם בקופת ביהמ"ש עד להצגת אסמכתא מאת הנתבע, בדבר עיקולם ע"י רשויות המס. במקביל, הוא קיבל לידיו מאת התובע, סך כולל של 287,500 $ (250,000 $ שקיבל בהתחלה + סך של 37,500 $) וגם למקרה שטענותיו של הנתבע נכונות ושאין מקום לפנותו מהמשק או שיש לבטל את הסכם המכר משנת 95, כפי שהנתבע טען בביהמ"ש המחוזי בתביעה שהגיש אך לאחרונה, הרי שבמצב זה עליו להשיב את הכספים שקיבל ותמוהה כיצד מתעלם הנתבע לאורך כל תצהירו מעניין זה. לסיכום ולאור המקובץ, אני סבורה כי הגנתו של הנתבע, כנגד תביעת הפינוי, הינה הגנה דחוקה, המתבססת, בין היתר, על טענות שנסתרו בחקירתו הנגדית ואשר לא עולות בקנה אחד עם הסכמות ומסמכים עליהם חתום הנתבע. בנסיבות אלה, היה מקום לבטא את הבעייתיות בהגנת הנתבע בהחלטה שניתנה ע"י כב' הרשם ובתוצאה הסופית אליה הגיע. במכלול השיקולים, בשים לב לכך שעסקינן בסעד דרסטי של פינוי/סילוק יד, בכדי לא לשלול כליל מהנתבע אפשרות להוכיח את טענותיו, חרף הבעייתיות שבהן, ובשים לב להמרצת הפתיחה שהגיש הנתבע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרתה עותר הוא לביטול הסכם המכר, מצאתי ליתן לנתבע רשות להתגונן מפני תביעת הפינוי/סילוק יד, כנגד הפקדה כספית, בהתאם לתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על פי ההלכה, בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו, כאשר תצהיר ההגנה "כמעט" אינו מגלה הגנה או כאשר ההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או לוקה בחוסר בהירות (ראו, למשל, רע"א 3532/06 עזבון המנוח יוסף הבי ז"ל ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, ורע"א 2075/05 שחר יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'). בקובעי גובה הערובה לקחתי בחשבון גם את מצבו הכלכלי של הנתבע ואת יכולתו לעמוד בתנאי הערבות, כדי שלא תסוכל האפשרות להתגונן, כאשר לא נעלם מעיני דבר ייצוגו ע"י הלשכה לסיוע משפטי, ואולם מנגד ובצד טענותיו הבעייתיות של הנתבע יש לזכור כי הוא מחזיק במשק מזה שנים, ללא תשלום דמי שכירות ולאחר שכבר קיבל מהתובע סך של כ- 287,000 $ (ויש להניח כי הנתבע חשב על כך עת עתר לביטול הסכם המכר משנת 95). לאור כל האמור, אני מורה על קבלת הערעור, ע"י התנאת הרשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי/סילוק יד בהפקדת סך של 60,000 ₪ בקופת ביהמ"ש, וזאת עד ליום 30.10.13. (שימת לב המזכירות לכך שאת ההפקדה יש לבצע בתיק 8950-04-12). החלטת כב' הרשם ליתן לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה הכספית אני מותירה על כנה. אני מחייבת את הנתבע/משיב בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע/מערער תוך 30 יום מהיום. פיצויים ללא הוכחת נזקפיצויים מוסכמיםפיצוייםהוכחת נזק