דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה המדובר בתביעה כספית על סך 19,790 ₪ אשר הוגשה ע"י המשיבים ביום 2.4.13 נגד חברת אוזבקיסטן איירווייז (להלן: "המבקשת"). בתמצית, עפ"י הנטען, חזרו המשיבים לארץ ביום 10.2.10 מטיול בתאילנד באמצעות המבקשת והתברר כי אחת מארבע המזוודות שמסרו למבקשת או מי מטעמה בשדה התעופה בתאילנד, אשר הכילה עפ"י הנטען, חפצים יקרי ערך ופריטי לבוש שנרכשו במהלך הטיול, לא נמסרה לידיהם בהגיעם לארץ; הם פנו לנציג המבקשת בארץ לשם בירור העניין וזה הנחה אותם למלא דו"ח על אבדן המזוודה וכך עשו; המשיבים פנו אין ספור פעמים למבקשת בע"פ ובכתב על מנת לברר מה עלה בגורל מזוודתם שאבדה, אך המבקשת לא טרחה להתייחס לפניותיהם; לאור האמור עותרים המשיבים לחייב את המבקשת לפצותם בגין אבדן המזוודה על תכולתה וכן עוגמת נפש. המבקשת עותרת לדחיית התביעה נגדה על הסף מחמת התיישנותה. נטען כי האירוע נשוא התביעה (המוכחש) אירע, ככל שאירע, לכל המאוחר בתאריך 10.2.10; סעיף 29(1) לאמנת ורשה, המסדירה את פעילות המובילים האוויריים במדינות החתומות על האמנה וביניהן מדינת ישראל, ואשר אושררה בישראל בתאריך 6.1.50 קובע כי הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו, ולפיכך ברי כי התביעה התיישנה מכוח דין ספציפי; גם סעיפים 10 ו- 15 לחוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 (להלן:"חוק התובלה האווירית") קובעים ייחוד עילה לפיצוי בגין נזק שחוק התובלה האווירית חל עליה וכן כי התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק התובלה האווירית תהיה התקופה הקבועה באמנת ורשה, ולא דיני ההתיישנות הישראליים. בתשובה לבקשה, טוענים המשיבים כי המבקשת נאחזת בתקופת ההתיישנות שלא בתום לב משום שהיא נקטה סחבת מכוונת ולא השיבה לפניותיהם; המדובר בפספוס של כחודש ימים במועד הגשת כתב התביעה על מנת שההתיישנות תיכנס לתוקף כשזמן ניכר ישבה המבקשת בחיבוק ידיים; המבקשת אינה יכולה להסתמך על אמנת וורשה שכן הוראת סעיף 25(1) לאמנת וורשה מורה כי המוביל האווירי לא יוכל להסתמך על הוראות אמנת וורשה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצד המוביל האווירי. המשיבה הגישה תשובה לתגובת המשיבים. נטען כי תגובת המשיבים אינה מדויקת ויש בה כדי להטעות את ביהמ"ש הנכבד; בהתאם לאמנת וורשה ולחוק התובלה האווירית מדובר התיישנות מהותית, דהיינו אין לקבל תביעה נגד המוביל האווירי, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות שהיא שנתיים ממועד הגעתו של כלי הטיס למקום ייעודו; ביהמ"ש העליון פסק כי תקופת ההתיישנות של שנתיים הנקובה בסעיף 29(1) לאמנת וורשה הינה אבסולוטית ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי ההתיישנות המקומיים לרבות חוק ההתיישנות הישראלי (ע"א 20/83 סלמון דדון נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים []; יתרה מכך, פניה ראשונה מאת המשיבים התקבלה אצל המבקשת רק ביום 7.2.11, וזאת לאחר שנה מיום הגעתם לישראל. תגובת המבקשת אל המשיבים נשלחה ביום 10.2.11 ובה הבהירה המבקשת שזאת הפעם הראשונה שפונים אליה המשיבים בנוגע לאירוע הנטען נשוא התביעה. כמו כן, צוין במכתבה כי בהתאם לסעיף 26(2) לאמנת וורשה במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל האווירי מיד עם גילוי הנזק ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך שבעה ימים מיום קבלת הטובין; המילים "סחבת מכוונת" בה השתמשו המשיבים בתגובתם הינה שקרית וחסרת כל ראיה לכך. אף אחד לא מנע מהמשיבים להגיש את תביעתם בזמן. דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בשאלת התיישנות התביעה נחה דעתי לקבל את הבקשה וזאת, בין היתר, מהנימוקים הבאים: אמנת ורשה או בשמה המלא "האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר",מיום 12.10.29, אשר נחתמה בין מדינות שונות, מסדירה את אחריותו של המוביל האווירי לנזקי גוף או מוות של נוסעים ולנזקים הנגרמים לכבודה או מטען. במהלך השנים חלו שינויים באמנה שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול האג אשר נחתם ביום 28.9.1955, פרוטוקול גואטמלה מיום 8.3.71 ובפרוטוקולים 1-4 של מונטריאול מיום 25.9.75. סעיף 29(1) לאמנת ורשה, עליה חתומה, בין השאר, מדינת ישראל, קובע כי: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה". ההדגשה אינה במקור ג'. חוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה על החקיקה המקומית. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית שכותרתו "פטור מאחריות לפי דינים אחרים" קובע כך : "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". מכאן, שסעיף 10 לחוק התובלה האווירית מטיל הגבלה על עילות התביעה המוקנות למשיבים לעילות מכוח חוק התובלה האווירית בלבד. סעיף 15 לחוק התובלה האווירית קובע כי: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטריאול, לפי העניין". ההדגשה אינה במקור ג'. מכאן, שקיימת תקופת התיישנות סטטוטורית מקוצרת של שנתיים על כל תביעה על פי אמנת ורשה או אמנת מונטריאול לפי העניין. בע"א 20/83 סלמון דדון ואח' נגד איר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים ואח', פ"ד לח(3) 785 קבע ביהמ"ש העליון כי לאור סעיף 2 (א) לחוק התובלה האווירית, תביעות שעניינן תובלה אווירית, ידונו אך ורק על פי הוראות אמנת ורשה, ואחריות המוביל תיקבע רק לפי כללי אותה אמנה. עוד נפסק לעניינו, כי תקופת התיישנות של שנתיים בסעיף 29(1) לאמנת ורשה הינה אבסולוטית, ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי ההתיישנות המקומיים, לרבות חוק ההתיישנות הישראלי. בעניינו, המועד שבו נולדה עילת התביעה נשוא תיק זה הינו מועד נחיתתם של המשיבים בארץ 10.2.10 ("מועד הגעת כלי הטיס לייעודו") ולפיכך תביעתם התיישנה ביום 9.2.12 ואילו התביעה הוגשה רק ביום 2.4.13. אינני מקבל את טענת המשיבים לפיה אמנת ורשה אינה חלה על כבודה או מטען שאבד וזאת לאור הוראות סעיף 18 לאמנת ורשה הקובעות : המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכל כבודה רשומה, אם המאורע שגרם לנזק שנגרם התרחש בזמן ההובלה באוויר. ... .... ההובלה באוויר, כמשמעותה בס"ק הקודמים של סעיף זה, מורכבת מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל, בין אם בנמל התעופה או במטוס, או במקרה של נחיתה מחוץ לנמל התעופה, בכל מקום שהוא. .... ההדגשה אינה במקור ג'. לאור האמור, הרי ברי כי בין אם אובדן המזוודה של המשיבים (ככל שיוכח) התרחש עובר למועד עלייתם למטוס בתאילנד, ובין אם התרחש במהלך הטיסה עצמה או בעת פריקת המזוודה מהמטוס בארץ, ואפילו התרחש בזמן הובלת המזוודה מבטן המטוס למסוע באולם הנוסעים הנכנסים, מדובר באובדן כבודה או מטען שהתרחש בזמן תובלה אווירית שביצעה המבקשת. לטעמי, ככל שיוכח שמזוודת המשיבים לא אותרה בעת הגיעם לארץ ולא נמסרה לידיהם, הרי שבנסיבות העניין אי מסירת כבודה או מטען בעת הגעה ליעד מהווה ראייה לאובדנם תוך כדי התובלה האווירית. גם טענת המשיבים לפיה אין תחולה לאמנת ורשה מאחר והנזק הנטען שנגרם להם נובע מהתנהגות רעה מדעת של המבקשת דינה להידחות, וזאת משני נימוקים עיקריים: ראשית, אין בטענת המשיבים (השנויה במחלוקת) לפיה אחת ממזוודיהם אבדה במהלך הטיסה חזרה לארץ מתאילנד באמצעות המבקשת כדי להוות ולו ראשית ראיה ל- "התנהגות רעה מדעת" מצד המבקשת או מי מטעמה. שנית, גם אם טענה זו הייתה מוכחת לא היה בכך כדי לאיין את תחולת אמנת ורשה על התביעה נשוא תיק זה אלא לאפשר למשיבים לתבוע לפי נזקם בפועל ולא בהתאם לתקרת הפיצוי שנקבעה באמנה. לא מצאתי ממש בטענת המשיבים (גם בהנחה שהייתה מוכחת) כי המבקשת יצרה סחבת מכוונת בכך שלא השיבה לפניותיהם הנטענות כדי להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה. סיכום הבקשה לדחיית התביעה מפאת התיישנותה מתקבלת. התביעה נדחית. המשיבים (התובעים) ישלמו למבקשת (הנתבעת) הוצאות משפט בסך 1,250 ₪, תוך 30 יום. דחיה על הסףהתיישנות