כמה מקבלים על תקיפת קטין ? הנאשם הורשע לפי הודאתו בעבירה של תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או: החוק). הצדדים הסכימו על הטלת צו של"צ ופיצוי למתלונן, בהיקף שייקבע על-ידי בית-המשפט. הסוגיה העיקרית המצויה במחלוקת בין הצדדים, נוגעת לשאלת ביטול הרשעתו של הנאשם בדין. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במכלול החומר שהובא לפניי, באתי לדעה כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן יש מקום לביטול הרשעת הנאשם. להלן טעמיי לכך. כתב-האישום 1. בהתאם לעובדות כתב-האישום בהן הודה הנאשם, ביום 7.9.2011 בסמוך לשעה 21:00, בערבו של יום הכיפורים, הרעישה חבורת נערים ונערות בגן משחקים בסמוך לביתו של הנאשם אשר ביישוב תקוע. בחבורה נכלל גם הקטין (להלן: המתלונן). אמו של הנאשם (להלן: האם) יצאה מהבית, והפצירה בחבורה כי ישמרו על השקט. החבורה לא שעתה לבקשתה של האם, החלה לצעוק לעברה, לחוג סביבה, למשוך בבגדיה ולבעוט בה. האם אמרה לחבורה כי היא תתקשר למשטרה, ואלה התחילו לרוץ לכל עבר. האם החלה לבכות וחזרה לביתה. הנערים החלו להתפזר והמתלונן החל אף הוא להימלט. הנאשם, אשר הבחין במתרחש מחלון ביתם, יצא לעבר גן המשחקים. תוך שהמתלונן נמלט בריצה, אמר הנאשם למתלונן "בוא לכאן". אז תפס הנאשם את המתלונן בידו השמאלית, סובב אותה מאחורי גבו, תוך שהוא מרים אותה כלפי מעלה וגורם למתלונן כאב עז. הנאשם הטיח את ראשו של המתלונן אל גדר ברזל, והצמיד את גופו ופניו של המתלונן לגדר הברזל, תוך שאמר לו: "אם לא תצעק על החברים שלך שילכו, אני אשבור לך את היד". כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלונן נפיחות בראש וכן שבר ביד שמאל. בעקבות זאת, ידו השמאלית של המתלונן הושמה בגבס ובהמשך נזקק המתלונן לניתוח בהרדמה כללית לצורך החזרה וקיבוע של היד באמצעות מסמר. בגין כך, יוחסה לנאשם עבירה של תקיפת קטין תוך גרימת חבלה חמורה. הסדר הטיעון בין הצדדים 2. הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הוסכם כי הנאשם יודה בעובדות כתב-האישום כפי שהוא, ויורשע. עוד הוסכם כי הנאשם יופנה לשירות המבחן שיתייחס בתסקירו הן לסוגית ההרשעה והן לעונש, וכי לאחר מכן הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם בנוגע לסוגית ההרשעה. בהקשר זה, הודיעה המאשימה כי: "תשקול בכובד ראש את האמור בתסקיר שירות המבחן גם לעניין ההרשעה" (ראו פרוטוקול מיום 3.12.2013, עמ' 2, ש' 13-14). באשר לעונש - הצדדים הסכימו כי יוטל על הנאשם צו של"צ, שהיקפו ייקבע לפי שיקול-דעת בית-המשפט. בנוסף, הוסכם כי יוטל על הנאשם תשלום פיצוי למתלונן, ששיעורו ייקבע בהתאם לשיקול-דעת בית-המשפט. לבסוף, הוסכם כי ככל שההרשעה תיוותר על כנה, יוטל על הנאשם עונש מאסר מותנה. 3. בהתאם להסדר הטיעון האמוּר, ביום 3.12.2013 הודה הנאשם בעובדות כתב-האישום והורשע בעבירה של תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה. כמו כן, בהסכמת הצדדים הופנה הנאשם לשירות המבחן שהתבקש להתייחס הן לכוונת ההגנה לעתור לביטול ההרשעה והן לסוגית העונש. תסקיר שירות המבחן 4. מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו כבן 26, רווק, סטודנט שנה א' לאדריכלות, עובד בעבודות מזדמנות, משרת במילואים, מתגורר עם בת-זוגתו בירושלים ונעדר עבר פלילי. הנאשם עבר מסלול חיים נורמטיבי, שכלל פעילות במסגרת תנועת הצופים בשנות נעוריו, סיום 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה, ושירות צבאי מלא בתפקיד קרבי. לצד זאת, צוין כי בנעוריו גילה הנאשם קשיים מול המסגרת החינוכית, בין היתר על רקע מעברי דירה תכופים וכן על רקע תסמינים פוסט-טראומטיים שפיתח בעקבות חשיפתו לפיגועים לאומניים. התרשמות שירות המבחן היא כי הנאשם הינו בעל תפיסות נורמטיביות בבסיסו, שואף לנהל אורח חיים תקין ונראה כי מצליח לגייס כוחות לכך. אשר לעבירה אותה ביצע הנאשם - הנאשם הביע חרטה על מעשיו ולקח אחריות מלאה על ביצועם. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מבטא יכולת להכיר בהתנהגותו הפוגענית כלפי המתלונן. לצד זאת, צוין כי הנאשם טען כי פעל מתוך הגנה עצמית מאחר וחש מותקף על-ידי המתלונן. התרשמות שירות המבחן היא כי בסיטואציה נשוא כתב-האישום, הנאשם היה נתון תחת סערה רגשית על רקע פגיעת המתלונן וחבריו באמו, וכי במצבים קיצוניים בהם חש חסר אונים ומותקף, עלול הנאשם לפעול באימפולסיביות, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו. עוד התרשם שירות המבחן כי הנאשם פעל במקרה הנדון על רקע תפקידו הקרבי בשירותו הצבאי, בו תורגל להגיב באופן כוחני לתרחישי פתע ותוקפנות, על רקע צורך בהגנה עצמית. אשר להמלצה - שירות המבחן ציין כי הוא ער לחומרת מעשיו של הנאשם. יחד עם זאת, בהתחשב בהתרשמות שירות המבחן כי העבירה חריגה לאורחות חייו של הנאשם; הסיכון להישנות מוֹעדוּת פלילית הינו נמוך; ההליך הפלילי מהווה גורם מרתיע עבור הנאשם; וכן ההתרשמות היא כי הפגיעה בעתידו האקדמי והמקצועי של הנאשם עלולה להיות רבה במידה ויורשע בפלילים; המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולהטיל עליו עונש מוחשי של 260 שעות של"צ. הצהרת נפגע העבירה 5. באת-כוח המאשימה הגישה לעיוני הצהרת נפגע עבירה בהתאם לסעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. התצהיר נכתב ונחתם על-ידי אביו של המתלונן-הקטין. בהצהרת נפגע העבירה צוין כי בעת האירוע, המתלונן היה נער כבן 13, בתחילת כיתה ח'. האירוע התרחש בערב יום הכיפורים כאשר המתלונן היה בפתחה של שנת לימודים חדשה. נטען כי בעקבות האירוע נשוא כתב-האישום, חווה המתלונן טראומה פיזית ורגשית. המתלונן שהה בביתו במשך תקופה כבת חודשיים, במהלכה עבר ניתוח מורכב בידו, אשר לווה בכאבים עזים והצריך תקופת התאוששות והחלמה. לפי הטענה, טרם האירוע למד המתלונן בבית-ספר משלב. לאחר האירוע, חלה רגרסיה במצבו של המתלונן מבחינה לימודית והתנהגותית. בנוסף לעוגמת הנפש ולדאגה שהיו מנת חלקם של הורי המתלונן, נגרמו להורים הוצאות כספיות ישירות עקב הפגיעה במתלונן, ובכללן תשלום לאמבולנס, השתתפות עצמית בניתוח שעבר המתלונן (נטען כי מדובר בסך של כמה אלפי שקלים), הפסד ימי עבודה וכן דמי נסיעות לטיפולים ולימי אשפוז. לבקשת הסנגורית, אביו של המתלונן זוּמן למתן עדות לפניי בנוגע להצהרת נפגע העבירה הנ"ל. בעדותו לפניי הבהיר האב כי המתלונן סבל מבעיות רגשיות טרם האירוע נשוא כתב-האישום, ולפיכך הוא שולב בכיתה רגשית בבית-ספר משלב. לטענת האב, בחודשים שלפני האירוע, חלה התקדמות במצבו של המתלונן והוא שולב בכיתה רגילה. לאחר האירוע, חלה התדרדרות במצבו של המתלונן והתלוותה לכך התדרדרות במצב הלימודי והחברתי, אף כי האב הבהיר כי המתלונן המשיך ללמוד בכיתה רגילה גם לאחר האירוע. לשאלת הסנגורית, השיב האב כי כיום מטופל המתלונן על-ידי רכז נוער ביישוב, עקב כך ש"הוא מסתובב עם ילדים שחלקם לא לומדים ועושים בעיות". האב הבהיר בסיום דבריו כדלקמן: "אני רואה לציין שאני לא באתי לכאן מתוך תחושת נקמה. הבן שלי במשך כל השנים שואל מה קורה עם ההליך הפלילי ואני מרגיש שאני חייב את זה בשבילו, כדי שיראה שדברים נעשים וגם כדי שהוא עצמו לא יחשוב שמותר להרים ידיים ולהגיע למצבים כאלה..." (פרוטוקול דיון מיום 3.7.2014, עמ' 5, ש' 13-15). טיעוני הצדדים 6. המאשימה עתרה להותיר את הרשעת הנאשם על כנה. לטענת המאשימה, מדובר בעבירה חמורה אשר הובילה לפגיעה קשה בקטין, ועל כן יש להעדיף את האינטרס הציבורי על-פני האינטרס האישי של הנאשם. אשר לטענה לפיה הרשעת הנאשם תוביל ליצירת נזק קונקרטי חמור בהיותו של הנאשם סטודנט לאדריכלות - המאשימה הפנתה להוראות-החוק הרלוונטיות בחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958 (להלן: חוק המהנדסים והאדריכלים). לטענת המאשימה, הרשעה בדין עלולה להוביל למניעת עיסוקו של הנאשם כאדריכל בעתיד, אם יקבע שיש בעבירה שביצע משום קלון. בהקשר זה, ציינה באת-כוח המאשימה מיוזמתה כדלקמן: "...אני מצהירה לפרוטוקול באופן מפורש שזו עמדת המאשימה, שאנחנו לא סבורים שמדובר בעבירה שיש עמה קלון ואנחנו מצהירים זאת לפרוטוקול, נוכח הנסיבות הייחודיות של המקרה ומה שקדם לתקיפת הקטין" (פרוטוקול דיון מיום 2.7.2014, עמ' 8, ש' 1-3). בהתחשב בכך, טענה המאשימה כי בהעדר קלון, לא ייבצר מהנאשם לעסוק בעתיד כאדריכל, וממילא הרשעתו בדין לא תגרום לו לנזק קונקרטי חמור. אשר לעונש - המאשימה סבורה כי מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה דנן נע משל"צ בהיקף משמעותי ועד עונש מאסר בפועל למשך מספר חודשים. נוכח מכלול הטעמים לקולא, ונוכח הסכמת הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, עתרה המאשימה לאמץ את המלצת שירות המבחן, כך שיוטל על הנאשם של"צ בהיקף שהוצע בתסקיר. בנוסף, בשים לב לנזק שנגרם למתלונן ולמשפחתו, עתרה המאשימה להשית על הנאשם פיצוי למתלונן בשיעור של 15,000 ₪. עוד עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש מאסר מותנה הצופה פני עתיד. 7. לבקשת הסנגורית, שמיעת טיעוני ההגנה נדחתה ליום 1.9.2014. בטיעוניה לפניי, עתרה הסנגורית לביטול הרשעת מרשהּ בדין, והרחיבה דיבורה על כך שתנאי ההלכה הפסוקה לצורך ביטול ההרשעה מתקיימים - הן מבחינת נסיבות ביצוע העבירה והרקע שקדם לכך, והן מבחינת הנזק שייגרם לנאשם אם תיוותר ההרשעה על כנה. הסנגורית עמדה על נסיבותיו האישיות של הנאשם ועל תרומתו לחברה, ואף הגישה לעיוני מכתב המלצה עדכני על פעילותו ההתנדבותית המבורכת של הנאשם בשלוש השנים האחרונות. עוד הפנתה הסנגורית לאסמכתאות מן הפסיקה בתמיכה לעתירתה לביטול ההרשעה. אשר לעונש - הסנגורית עתרה לאמץ את המלצת שירות המבחן לעניין הטלת צו של"צ. בכל הנוגע לרכיב הפיצוי, עתרה ההגנה להסתפק בפיצוי ששיעורו אינו עולה על 3,000 ₪. זאת, נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם (שהינו סטודנט) והטענה כי למתלונן לא נגרם נזק בלתי הפיך ומכל מקום אין מדובר בהליך נזיקי. סוגית ההרשעה 8. כידוע, הכלל לגבי נאשמים בגירים הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע את הנאשם בדין. הימנעות מהרשעה מהווה אמצעי חריג שבית-המשפט יעשה בו שימוש רק כאשר שוכנע כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה ונסיבות ביצועה. בהתאם להלכה הפסוקה, על-מנת להימנע מהרשעה בעניינו של נאשם בגיר (אף כאשר הוא נעדר עבר פלילי), על בית-המשפט לבחון הצטברותם של שני תנאים מרכזיים: ראשית, האם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ושנית, האם ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997). להלן: הלכת כתב; עוד ראו פסיקה של בית-המשפט העליון במותב תלתא מן העת האחרונה, המתבססת על תנאיה של הלכת כתב: ע"פ 5985/13 אבן נ' מדינת ישראל (2.4.2014)). לאחר שבחנתי את נסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי בהתאם לאמות המידה האמורות, ראיתי להורות על ביטול הרשעתו של הנאשם וזאת מהנימוקים שלהלן: 9. בכל הנוגע לדרישה שעניינה סוג העבירה ונסיבות ביצועהּ - לא יכול להיות חולק כי עבירות אלימות הן חמורות וכיעורן רב. עבירות אלה חותרות תחת ערכים יסודיים בחברתנו, שעניינם הגנה על שלמות הגוף ועל תחושת הביטחון האישי. חומרה יתרה טמונה במעשי אלימות כאשר אלה מבוצעים כלפי קטינים וכאשר תוצאתם היא חבלה גופנית חמורה. במקרה דנן, נקט הנאשם באלימות כלפי המתלונן, קטין כבן 13, וגרם לו לנפיחות בראשו וכן לשבר בידו השמאלית שהצריך ניתוח וקיבוע באמצעות מסמר. מדובר באלימות שלא ניתן להקל ראש בחומרתה. יחד עם זאת, מעשה-האלימות של הנאשם ותוצאותיו לא התרחשו בחלל ריק. עובדות כתב-האישום מצביעות לכאורה על התנהגות אלימה, חצוּפה וחסרת-רסן מצד המתלונן וחבריו, עוֹבר לאלימות בה נקט הנאשם כלפי המתלונן. כך, בערב יום הכיפורים, יצאה אמו של הנאשם מביתה על-מנת לבקש שקט מהמתלונן וחבריו אשר הרעישו בגן ציבורי שסמוך לבית. המתלונן וחבריו לא שעו לבקשת האם לשמור על השקט. יתרה מזאת; הם החלו לצעוק לעבר האם, לחוג סביבה, למשוך בבגדיה ואף לבעוט בה. האם החלה לבכות, ושבה לביתה לאחר שאמרה לבני-החבורה כי היא תתקשר למשטרה. הנאשם הבחין בהתרחשות האמורה מחלון הבית. הוא ראה את התנהלותם הבוטה והמשפילה של המתלונן וחבריו כלפי אמו הבוכיה - את הצעקות עליה, את משיכת בגדיה ואת הבעיטות בה, רק בשל כך שראתה לבקש שקט מבני-החבורה בשעת לילה בערב יום הכיפורים. לא ברור מעובדות כתב-האישום האם הנאשם שמע בזמן-אמת את אמירתה של האם לבני-החבורה כי תזמין משטרה. מכל מקום, ההתרחשות לה היה הנאשם עד מבעד לחלון הבית, גרמה לו לצאת לעבר גן המשחקים. נוכח ההתנהגות של בני-החבורה כלפי אימו זמן קצר מאד קודם לכן, ראה הנאשם לתפוס את המתלונן שניסה לברוח. בהתחשב בהפרשי הגיל, המיומנות והכוח בין הצדדים, הובילה האלימות בה נקט הנאשם כלפי המתלונן, לתוצאה חמורה שכללה נפיחות בראש ושבר מורכב בידו של המתלונן. יש בכך כדי להמחיש את הפסוּל ואת הסיכוּן הטמונים בעשיית דין עצמי בדרכים אלימוֹת. יחד עם זאת, מעובדות כתב-האישום עולה כי הנאשם לא התכוון לשבור את ידו של המתלונן (על-אף שכך אירע בפועל). הנאשם פעל לבדו, ללא תכנון מראש, ללא תחכום מיוחד, וללא הצטיידות באמצעי כלשהוא. נראה כי הייתה זו תגובה מיידית, ספונטנית ואמוציונאלית של הנאשם לסיטואציה המורכבת והטע?נה לה היה עד בנוגע לאמו. אמת, מעובדות כתב-האישום בהן הודה הנאשם עולה כי כאשר הנאשם ירד מביתו לכיוון גן המשחקים, בני החבורה החלו להתפזר, והמתלונן אף ניסה להימלט בריצה אולם הנאשם תפס אותו. מכאן שאין מדובר בקרבה לסייג לאחריות פלילית (טענה מסוג זה אף לא הועלתה על-ידי ההגנה). יחד עם זאת, הסיבות שהובילו לביצוע עבירה, הינן חלק מנסיבות ביצועהּ (ראו: סעיף 40ט(5) לחוק העונשין). אין בהן כדי להצדיק את התגובה האלימה בה נקט הנאשם ואת התוצאה החמורה שנגרמה למתלונן בעקבות זאת (אתייחס לכך בהמשך הדברים, במסגרת הדיון על רכיב הפיצוי). אולם לצד זאת, לא ניתן להתעלם מההתנהגות המקוֹממת ומהיחס המכוער של בני החבורה (ובהם המתלונן) כלפי אמו של הנאשם, כחלק מהסיבות שהובילו לביצוע העבירה. נראה כי גם המאשימה סברה שלא יהיה זה נכון להתעלם מכך. מטעם זה הודיעה המאשימה מלכתחילה במסגרת הסדר הטיעון כי: "תשקול בכובד ראש את האמור בתסקיר שירות המבחן גם לעניין ההרשעה", אף כי לא התחייבה להסכים לביטולהּ (ראו: פיסקה 2 בדבריי לעיל). כמו כן, ראתה המאשימה להודיע מיוזמתה במסגרת הטיעונים לעונש כי לגישתה, אין במעשיו של הנאשם משום קלוֹן מוסרי: "...נוכח הנסיבות הייחודיות של המקרה ומה שקדם לתקיפת הקטין" (ראו: פיסקה 6 בדבריי לעיל). בהתחשב בכל אלה, אני בדעה כי חרף חומרת העבירה ותוצאותיה, הרי נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, ובמיוחד הרקע שקדם למעשים והוביל אליהם, מאפשרים מתן משקל ממשי לשיקולים האישיים והשיקומיים. 10. בכל הנוגע לתנאי שעניינו פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם - הנאשם שלפניי צעד במסלול חיים נורמטיבי בעיקרו. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון עם בגרות מלאה, שירת שירות צבאי מלא כחייל קרבי, ולאחר מכן החל לשרת בשירות מילואים. מהראיות לעונש שהוצגו לעיוני מטעם ההגנה, עולה כי בשנים הארונות עוסק הנאשם בפעילות התנדבותית מבורכת למען קשישים ובעלי-חיים. כיום הנאשם הינו סטודנט לאדריכלות. הנאשם חסר עבר פלילי, ומאז ביצוע העבירה הנדונה לא הורשע בכל עבירה נוספת. בנוסף, הנאשם הודה מיד במעשים, הביע חרטה עליהם ולקח אחריות על ביצועם. כל אלה מלמדים כי המעשים נשוא כתב-האישום אינם מאפיינים את אורחות חייו של הנאשם, אלא מהווים מעידה חד-פעמית שנבעה מהסיטואציה הייחודית לה היה עד ביחס לאימו. המאשימה התייחסה בטיעוניה לכך שבתסקיר צוין כי במצבים קיצוניים בהם הנאשם חש חוסר אונים או מותקף, הוא עלול לפעול באימפולסיביות. בהתייחס לכך, אזכיר כי שירות המבחן שהינו הגורם המקצועי, ציין במפורש כי התרשם שהסיכון להישנות העבירה מצידו של הנאשם הינו נמוך, וזאת מטעמים שפורטו בתסקיר. כאמור, הנאשם לומד היום לימודי אדריכלות, ושואף להשתלב בעבודה בתחום זה בעתיד. שירות המבחן התרשם כי הרשעת הנאשם בפלילים עלולה להוביל לפגיעה קונקרטית בעתידו האקדמי והמקצועי. אין לשלול חשש זה. ניתן להפנות בהקשר הנדון לסעיף 16 לחוק המהנדסים והאדריכלים, הקובע כי לועדת האתיקה מסוּר שיקול-דעת לנקוט באמצעים (לרבות התלייה, ביטול תעודה או ביטול רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים), וזאת אם נאשם הרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים נתחייב בדין על עבירה "שיש בה קלון" (ראו גם: סעיף 19א לחוק המהנדסים והאדריכלים, המחייב בית-משפט שהרשיע אדריכל בעבירה פלילית, להמציא למועצת ההנדסה והאדריכלות באמצעות היועץ המשפטי לממשלה העתק מפסק-הדין). ודוק, הנאשם שלפניי הוא סטודנט לאדריכלות, אשר טרם סיים את לימודיו וממילא טרם נרשם כאדריכל. יחד עם זאת, נוכח הוראות חוק המהנדסים והאדריכלים עליהן עמדתי, דומה כי הרשעה בדין עלולה להקשות על הנאשם לקבל תעודת אדריכל לכשיסיים את לימודיו. הרשעה אף עלולה לחסום בפני הנאשם אפשרויות תעסוקה עתידיות בתחום האדריכלות (למשל בגופים ציבוריים הדורשים תעודת יושר כתנאי להעסקה במסגרתם). הנה כי כן, הרשעה בדין עלולה לחבל בהישגים ובדרך החיובית בה צועד הנאשם. בהתחשב במשקלם המצטבר של כל אלה, אני סבורה כי שיקולי השיקום הינם בעלי משקל משמעותי בנסיבות המקרה שלפניי. 11. נראה כי המאשימה היתה שותפה לחשש מפני פגיעה קונקרטית בנאשם עקב הרשעתו בדין. בעטיוֹ של אותו חשש, ראתה המאשימה להצהיר לפרוטוקול מיוזמתה כי לגישתה, העבירה שביצע הנאשם אינה נושאת עימה קלון נוכח הרקע שקדם לביצועהּ (ראו: פיסקה 6 בדבריי לעיל). בהתחשב בהצהרה זו, טענה המאשימה כי לא צפוי לנאשם נזק קונקרטי מהרשעתו. לא אוכל לקבל במלואה את דרך ההילוך בה צעדה המאשימה, שכן נראה שיש בה משום ערבוב מין בשאינו מינו. על-אף שבין סוגית הקלון לבין סוגית ההרשעה והענישה בפלילים ישנם קווים משיקים, מדובר בסוגיות נפרדות המתייחסות למישורים שונים: מושג ה"קלון" מבטא פגם מוסרי-ערכי, הדבק במעשה-עבירה מעבר לעצם הפרת החוק הפלילי. אין מדובר באחד מרכיבי הענישה. הקלון הוא בבסיסו אמצעי שנועד לקבוע תנאי התאמה וכשירות בנוגע לתפקידים או עיסוקים הדורשים מידה מיוחדת של יושרה ושל ניקיון כפיים. בכך נועד מושג הקלון להבטיח את מעמדם, יוקרתם ואיכותם של גופים ומסגרות ציבוריות, ושל תחומי עיסוק בעלי חשיבות מיוחדת. בהתאם להלכה הפסוקה, קביעת הקלון אינה מתבצעת באופן ערטילאי, והיא אינה חלה לכל עניין ומטרה. קביעת הקלון נועדה להכריע האם בשל עבירה ספציפית שעבר נאשם בנסיבות ספציפיות, יש למנוע ממנו תפקיד או עיסוק ספציפי מבין אלה שקבע המחוקק. הוראת הקלון מתמקדת, אפוא, בעבירה וכן בגוף הציבורי או בעיסוק המקצועי שדבר-החקיקה נועד להגן על מעמדו ואמינותו בעיני הציבור, והיא אינה נסובה בעיקרה על נסיבותיו האישיות של האדם שעבר את העבירה. ודוק, תכליתו האמורה של מושג הקלון עשויה להשליך על זהות הגוף המוסמך להכריע בשאלת קיומו של קלון, באופן שלא פעם מסוּרה הסמכות בעניין זה בידי הגורם העומד בראש הגוף הציבורי או העיסוק המקצועי הרלוונטי (להבדיל מבית-המשפט הדן בהליך הפלילי). לעומת זאת, במרכזו של ההליך הפלילי עומדים מעשי העבירה, ולצידם הנאשם ונסיבותיו. במסגרת סוגית ההרשעה וקביעת העונש בפלילים, בוחן בית-המשפט האם בעניינו של הנאשם הקונקרטי העומד לפניו, יש מקום להעדיף שיקולי ענישה של הלימה, גמול, הרתעה, מניעה ושוויון באכיפת הדין, או שמא יש לתת את הבכורה דווקא לשיקולים אישיים ולאינטרסים שיקומיים. ברי כי הן במסגרת סוגית הקלון והן במסגרת סוגית ההרשעה, נבחנת העבירה ונסיבות ביצועה. יחד עם זאת, הנסיבות האישיות של הנאשם; עברו של הנאשם והעתיד הממתין לפניו; אופיו של הנאשם, יכולותיו ותרומתו לחברה; כל אלה מקומם להישקל במסגרת סוגית ההרשעה והעונש בהליך הפלילי, ולא במסגרת סוגית הקלון (על ההבחנה בין ההליך הפלילי הבא מעולם העונשין, לבין הליך הקלון הבא מעולם הממשל והמינהל, וכן על ההבדל בתכליותיהם של שני ההליכים, ראו: דברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"צ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 309, פיסקה 23 (1996); עוד ראו: דעת הרוב בת"פ (י-ם) 4063/06 מדינת ישראל נ' הנגבי (9.11.2010)). 12. בנסיבות העניין, אני סבורה כי לא יהיה זה נכון להכריע בסוגית הקלון במסגרת ההליך שלפניי. נקודת המוצא בהקשר זה קבועה בסעיף 16 לחוק המהנדסים והאדריכלים לפיו ההכרעה בשאלה האם אדריכל נתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון, מסורה לשיקול-דעתה של ועדת האתיקה של מועצת ההנדסה והאדריכלות, להבדיל מבית-המשפט הדן בהליך הפלילי. (יוער כי כך עולה גם מסעיף 19א לחוק המהנדסים והאדריכלים שהוזכר לעיל, המחייב בית-משפט שהרשיע אדריכל בעבירה פלילית, להמציא למועצת ההנדסה והאדריכלות באמצעות היועץ המשפטי לממשלה העתק מפסק-הדין). נכון לעת הזאת, אין לסוגית הקלון השלכה מיידית על עניינו של הנאשם, שהרי הוא טרם סיים את לימודי האדריכלות. לפיכך, בהתאם לפסיקתו של בית-המשפט העליון, אין מקום להכריע בסוגית הקלון במסגרת ההליך הפלילי. אין לי אלא להפנות בהקשר זה לדבריו של כב' השופט לוי לפיהם: "החלטה בעניין הקלון אל לה להקדים את זמנה. עליה להתקבל במועד בו היא רלוונטית, ובאופן שיעלה בקנה אחד עם תכליתה - בחינת הכשירות המוסרית למילויו של תפקיד קונקרטי בעת נתונה...; מאופייה הקונקרטי של ההכרעה בשאלת הקלון נגזרת גם זהותו של הגורם המוסמך לעסוק בה" (בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008), בפיסקה 34 לפסק-דינו של כב' השופט לוי (ההדגשה במקור-ד.כ.ל); יוער כי כב' השופט לוי היה בדעת-מיעוט לעניין התוצאה באותה פרשה, אולם התייחסותו העקרונית האמורה לסוגית הקלון לא הייתה שנויה במחלוקת). אוסיף ואומר כי העובדה שהמאשימה הצהירה לפרוטוקול כי לגישתה אין בעבירה בה הורשע הנאשם משום קלון, היא כשלעצמה לא תחייב את ועדת האתיקה של מועצת המהנדסים והאדריכלים ולא תכבול את שיקול-דעת הוועדה, אם וככל שוועדה זו תאלץ להידרש לסוגית הקלון בעתיד לבוא. משכך, בעצם הצהרתה של המאשימה לפרוטוקול כי לגישתה אין בעבירה בה הורשע הנאשם משום קלון, אין כדי להסיר את החשש מפני פגיעה קונקרטית בנאשם בגין הרשעתו בדין. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי המאשימה היתה שותפה, בהגינותה, לחשש מפני פגיעה קונקרטית בנאשם בשל הרשעתו בדין. עם זאת, בפתרון שניסתה להציע המאשימה אין כדי להסיר חשש זה, והוא נותר על כנו. 13. בסופה של דרך, ולאחר איזון בין מכלול השיקולים, אני סבורה כי על-אף שמדובר במקרה גבולי מבחינת סוג העבירה וחומרת תוצאותיה, הרי העדרם של תכנון מוקדם או הצטיידות באמצעי כלשהוא, ובמיוחד הרקע שקדם לביצוע המעשים והוביל אליהם; וכן שיקולי שיקום שהינם משמעותיים במקרה דנן כמפורט בפיסקה 10 לעיל; מטים את הכף לטובת העדפתו של האינטרס האישי-שיקומי על-פני יתר שיקולי הענישה. לפיכך, בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, אני רואה לבטל את הרשעתו של הנאשם. תחת זאת, אני קובעת על-יסוד הודאת הנאשם, כי הוא ביצע עבירה של תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה. גזירת העונש 14. שני הצדדים הסכימו כי יוטל על הנאשם צו של"צ בהיקף עליו המליץ שירות המבחן. הסכמה זו נראית בעיניי ראויה. כמו המאשימה, אף אני סבורה כי העונש האמור מצוי בגדרי מתחם הענישה ההולמת את נסיבות המקרה (בשים לב, בין היתר, לרקע שהוביל לביצוע המעשים). 15. המחלוקת שנותרה בין הצדדים נוגעת להיקף הפיצוי בו יחויב הנאשם לטובת המתלונן. המאשימה טענה בהקשר זה לפיצוי בשיעור של 15,000 ₪, ואילו הסנגורית עתרה לפיצוי כספי של עד 3,000 ש"ח. לא יכול להיות חולק כי מעשיו של הנאשם הובילו לפגיעה משמעותית במתלונן. אכן, התנהגותם של בני-החבורה (ובהם המתלונן) כלפי אימו של הנאשם בתחילת האירוע נשוא כתב-האישום היתה בוטה ומשפילה (ולכך ניתן משקל במסגרת סוגית ההרשעה וכן במסגרת קביעת סוג העונש שיוטל על הנאשם). עם זאת, כפי שציינתי לעיל, לא ניתן להצדיק שימוש בדין עצמי בדרכים אלימוֹת. אף לא ניתן להתעלם מהנזקים הפיזיים, הרגשיים והכספיים שמעשיו של הנאשם גרמו למתלונן בהיותו קטין כבן 13, כפי שפורט בהצהרת נפגע העבירה ובדבריו של אבי המתלונן באולם-הדיונים (ראו: פיסקה 5 בדבריי לעיל). אני סבורה כי ראוי ליתן ביטוי הולם לכל אלה באמצעות קביעת רכיב פיצוי כספי בשיעור משמעותי לטובת המתלונן (לכך שניתן להטיל פיצוי כאשר הוטל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, ראו: דעת-הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002)). בהמשך לדברים האמורים, אוסיף מספר הערות: ראשית, במסגרת ההליך הפלילי (להבדיל מהתביעה האזרחית), שיעורו של הפיצוי הנפסק לטובת נפגע עבירה בגין "נזק או סבל שנגרם לו", הוא עניין להערכת בית-המשפט במסגרת התקרה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין. מדובר בקביעה שהיא "פרי איזון בין מכלול של שיקולים וביניהם מכלול נסיבות העניין, היקף הנזק שנגרם ותוצאותיו" (ראו והשוו: דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 10632/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 10.6.2008)). שנית, בהתאם להלכה הפסוקה, חיוב בפיצוי לטובת מתלונן לפי סעיף 77 לחוק העונשין, הינו חיוב בעל מאפיינים אזרחיים במסגרת הליך פלילי (להבדיל למשל מעונש של קנס כספי). כשם שבהליך אזרחי במסגרת תביעה נזיקית, אין חשיבות לשאלת יכולתו הכלכלית של הנתבע במסגרת בחינת שאלת החיוב או שיעורו, כך גם בהליך הפלילי אין ליתן משקל משמעותי לנתון זה. ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין: "אין הסכום קשור מטבעו ביכולתו הכלכלית של החייב" (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, בפיסקה ט(2) (לא פורסם, 24.7.2006); עוד ראו: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 96 (לא פורסם, 23.11.2009)). יחד עם זאת, נוכח מצבו הכלכלי הנטען של הנאשם, אראה לאפשר את תשלום הפיצוי לשיעורין. לסיום, אבהיר כי אין בפיצוי שייפסק כדי לחסום את הדרך בפני המתלונן ומשפחתו להגיש הליך אזרחי מתאים להוכחת יתרת נזקיהם, ככל שקיימים. סוף דבר 16. נוכח מכלול הטעמים האמורים, אני מטילה על הנאשם כדלקמן: א. שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 260 שעות על-פי התוכנית המוצעת בתסקיר שירות המבחן. שירות המבחן יפקח על עבודת הנאשם ויהיה רשאי לשנות את מקום ההשמה במידת הצורך, ללא צו שיפוטי נוסף. מובהר לנאשם כי עליו לשתף פעולה עם שירות המבחן וכי עליו לבצע את השל"צ, שאם לא כן - אדון בעניינו מחדש. ב. פיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. הפיצוי ישולם ב- 16 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך 625 ₪ החל מיום 1.12.2014 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן. לא ישולם אחד התשלומים במועדו, תעמוד יתרת הפיצוי לפירעון מיידי. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום. אלימותשאלות משפטיותקטיניםתקיפת קטיןתקיפה