לטענתו התקשר עם התובע לצורך ביצוע פריסת חיובי תשלום מס, לתקופה ניכרת, וסוכם בעל פה כי ההמחאה כאמור תיפרע בכפוף לביצוע פריסה כאמור - ואולם התובע המציא לנתבע רק אישור הנוגע לפטור מניכוי מס במקור, ולא כמצופה וכמוסכם, ובהתאם בוטלה ההמחאה על ידי הנתבע. התובע שלל את טענות הנתבע, וטען כי הנתבע חב בפירעון השטר, שכן הנתבע פנה אליו לצורך קבלת פטור מניכוי מס במקור ותיאום מס בלבד, לצורך קבלת פיצוי מחברת ביטוח בגין תשלום הנוגע לתגמולי אובדן כושר עבודה - ולצורך זה בלבד, והתובע מציין כי אכן, בחלוף 3 ימים ממועד חתימה על מינויו כמייצג מול רשויות המס, עלה בידו, בזכות יכולתו המקצועית, לקבל האישור הנדרש לצורך משיכת הפיצויים. התובע הוסיף כי התמורה הנקובה בשטר הינה אך ורק עבור קבלת האישור הנדרש לצורך משיכת כספי הפיצויים, ולו היה נדרש לעריכת פריסה רב שנתית, הרי שמדובר בהגשת דוחות שנתיים, ועבודה שכזאת עלותה עולה כמה מונים על סכום ההמחאה. הצדדים אינם חלוקים בנושא החתימה על ייפוי הכח, קבלת אישור פטור מניכוי מס במקור על ידי התובע, והעובדה כי התובע לא זכה לכל תשלום שהוא מאת הנתבע. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התובענה להתקבל במלואה, ואבהיר טעמי: בכל הנוגע למהות השירות שהיה נדרש באותו שלב, הצדדים העלו טיעונים מנוגדים, ואולם מהמסמכים הנלווים אשר הוגשו על ידי הצדדים, לא יכולתי לקבל את גרסת הנתבע, ולפיכך מוצדק להעדיף את גרסת התובע; נספח "ב" לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, היה מכתבה של הגב' מוסאי מטעם חב' "מגדל ניהול תביעות בע"מ", אשר כותרתו "הפניה לפקיד שומה", ובמכתב גופו נרשם "אנו מבקשים תיאום מס לגבי המבוטח הנ"ל". משמע, לא פריסת חיובים נדרשה לצורך קבלת הכספים מחברת הביטוח, אלא תיאום מס (פעולה אשר תוצאתה - קבלת אישור פטור מניכוי מס במקור/שיעור ניכוי מס במקור). אין חולק שזהו השירות אשר בפועל גם הוענק על ידי התובע. מעיון באישור "קביעת שיעור הניכוי מתשלום קצבת אובדן כושר עבודה לשנת מס 2012" (נספח "ד" לתצהיר עדות ראשית) המופנה כלפי חברת הביטוח ואין חולק שהתקבל לאחר הענקת השירות על ידי התובע, עולה כי הוא הוענק ביום 27.8.2012, 3 ימים לאחר שנחתם יפוי הכח. נתון מהותי ביותר בהקשר זה, הוא הפירוט בתחתית האישור, שם נכתב "אישור זה מבטל אישור קודם שמספרו 08 מיום 19.8.2012", משמע, אישור קודם, אשר ניתן 8 ימים קודם לכן, בוטל בידי אישור זה; אם היה אישור קיים אשר בעזרתו ניתן היה לקבל את כספי הביטוח, תוך שנקבע שיעור המס שיש לנכות, לשם מה פנה הנתבע לתובע? הנתבע לא הציג את אותו אישור (אשר בוודאות הינו בשליטתו), והעובדה כי ביום 24.8.2012 חתם על יפוי כח, מלמדת על כי שירותו של התובע הוענק בפועל, והיטיב עם הנתבע. בכל מקרה, הנתבע לא הציג מהו האישור הקודם אשר ניתן לו, ובכך לא הרים את הנטל המוטל עליו. על משמעות אי הבאת עד חיוני או ראיה חיונית אמר כבר בית המשפט העליון כי קיימת חזקה שצד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית, ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה היתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות הייתה משמשת לחובתו של אותו צד, ולא תומכת בו. ראה: קדמי, "על הראיות" (חלק שלישי - תשס"ד 2003) עמ' 1648, ע"א 641/87 קלוגר נ' אורט ישראל בע"מ ואח', פד"י מד (1) 245, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פד"י מה (4) 651. אוסיף לכך, כי הנתבע אישר שבאישור אשר צורף לתצהיר התובע, עשה שימוש על מנת לקבל את הכספים מאת חברת הביטוח (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-7); משמע, שירות ניתן, תוצאה המיטיבה עם הנתבע התקבלה, המחאה נמסרה, ואולם התובע לא זכה לכל תגמול מאת הנתבע; אמנם, יכול להיות שהיה מקום כי ייחתם הסכם שכ"ט מול התובע, שהינו יועץ מס, המבהיר את גדרי התשלום ואת מהות השירות המוענק, על מנת שלא יהא ספק, קל שבקלים, בדבר ההתקשרות שבין הצדדים, ואולם ככל שהנתבע מאשר כי עשה שימוש בתוצר של השירות אשר הוענק, הטענה של כישלון תמורה אינה עומדת לזכותו עוד. יש לציין, שהנתבע לא פנה לתובע בכתב והלין על אי מתן השירות (כפי שטוען הוא כעת), אלא ביטל את ההמחאה רק לאחר שהופקדה בחשבון התובע; משמע, הנתבע כבש את טענותיו בדבר כישלון התמורה (שהרי לא הלין על אי מתן השירות המצופה, אלא לאחר שההמחאה לא כובדה), והדברים מעידים גם הם על כך כי התמורה בעבור ההמחאה ניתנה בדרך של מתן השירות. היעדר תיעוד חיצוני לטענות הנתבע לפיהן לא קיבל את השירות אשר ציפה לקבל, אומר דרשני (לחובתו של הנתבע). על כל אלה אוסיף, כי הנתבע התברר בסופו של הליך, כלא אמין, וגם שיקולי האמינות והמהימנות פועלים כנגדו בהקשר זה. עדותו של הנתבע הייתה רצופה סתירות (מחד טען שהופנה כדי לקבל כספים מחב' הביטוח, ומאידך טען כי ביקש שירות אחר שאינו נוגע לאותם כספים, טוען כי לא היה זקוק לאישור אבל עשה בו שימוש, כינה אישור אשר ניתן לשנת מס שלמה כ"אישור זמני", טען פעם אחת כי מסר את ההמחאה בפגישה בין הצדדים ואח"כ טען ששלח אותה בדואר, ועוד כהנה וכהנה). ריבוי הסתירות, וחוסר ההיגיון שבגרסת הנתבע, אשר לאור חזקת התמורה הנטל בהקשר זה מוטל עליו, והעובדה כי התוצאה הסופית אליה מכוון הנתבע, לפיה ייצא התובע מבלי לקבל כל תמורה עבור השירות שהעניק, מצדיקים דחיית כל טענות ההגנה. סוף דבר: התובע אוחז בשטר, וחזקת התמורה מורה כי מי שאוחז בשטר, חזקה שנעשה כך תוך מתן תמורה; הנתבע אישר כי הוענק לו שירות, וכי עשה שימוש בתוצר השירות, ובכך קרסה הגנת כישלון התמורה אשר הועלתה על ידו (אציין כי הועלתה טענת כישלון תמורה מלא, בעוד תמורה ניתנה בבירור, אחרת לא היה הנתבע עושה שימוש באישור אשר נמסר לו על ידי התובע); הנתבע טען להסכמה לגבי שירות אחר אשר נדרש לו, ואולם מתברר כי גם בחלוף שנתיים, לא פנה הנתבע לקבל את אותו שירות; גם אם הייתה מועלית טענת כישלון תמורה חלקי, הרי שעליה להיות קצובה, ולא כך היה; לפיכך אני מקבל את התובענה השטרית, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 2,500 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.9.2012 ועד תשלומם המלא בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבע בהוצאות התובע בגין ניהול הליך זה (הוצאות ריאליות, לרבות אגרות) בסך של 2,000 ₪. אציין כי מדובר בחיוב ניכר יחסית לסכום הנתבע, ואולם משדחק הנתבע את התובע לניהול ההליך המשפטי עד תום, אין הצדקה אלא לחייב בהוצאות הריאליות הכרוכות בניהול ההליך. בעל פהמיסים