תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל

תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בתיק שבכותרת, ואשר במסגרתה טענה התובעת כי הנתבע הפר חיוביו כלפיה כאשר הרשאה שמסר לתובעת לחיוב חשבונו לא כובדה על ידי הבנק. לשיטת התובעת סך חיובי הנתבע אשר טרם סולקו עומד על סך של 16,162.26 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, סכום הלוקח בחשבון תשלום בסך של 2,000 ₪ ששילם הנתבע סמוך להגשת התביעה ולאחר משלוח ההתראה. התובעת מבהירה כי הנתבע התקשר עם התובעת לקבלת שני כרטיסי חיוב וכי על פי הסכמות הצדדים אמור היה הנתבע לשלם את חיוביו באותם הכרטיסים בתשלומים חודשיים קבועים. לימים לא עמד הנתבע בחיובים, וצבר פיגור בגין אי תשלום החל מחודש ספטמבר 09' ועד פברואר 10', ועל כן הועמדה יתרת החוב לפרעון מיידי. בחודש פברואר 10' הגיע הנתבע, לשיטתה, מיוזמתו להסכם עם התובעת בנוגע לפרישת חוב העבר אשר נצבר כתוצאה מאי כיבוד הוראות הקבע, בסך של 8,077 ₪, ל - 35 תשלומים הכוללים ריבית של 20.75% כך שכל תשלום הועמד על סך של 309.56 ₪ והסכום כולו לפרעון הועמד על סך של 10,834 ₪ (להלן: "ההסדר הראשון"). בנוסף, משהועמדו מלוא יתרות החוב העתידיות אשר עמדו אותה שעה על סך של 20,844 ₪, לפרעון מיידי, אליהן הגיע הנתבע להסדר נוסף עם התובעת בנוגע ליתרות העתידיות כאמור, ולפיו החל מחודש יולי 10', ובמשך 35 חודשים היה עליו לשלם על חשבון הסדר זה סך של 798.81 ₪, סכום הכולל ריבית שנתית בשיעור של 21% ומלוא יתרת החוב העתידית הועמדה על סך של 27,958 ₪, בהתאמה (להלן: "ההסדר השני"). לשיטת התובעת, עמד הנתבע בהסדרים אלו עד לחודש דצמבר 11' והחל מחודש ינואר 12' חדל מביצוע כל תשלום, למעשה עד למשלוח ההתראה. לשיטת התובעת, במועד משלוח ההתראה, יתרת החוב העתידית לסילוק בגין ההסדר הראשון עמדה על סך של 2,024 ₪ ויתרת החוב בגין ההסדר השני עמדה על סך של 7,278 ₪; ובנוסף נותר הנתבע חייב בגין 7 תשלומים שלא שולמו עד מועד משלוח ההתראה, כך שמלוא היתרות לתשלום עמדו על סך של 17,060 ₪, לא כולל עמלת אי כיבוד הוראת קבע, בסך של 65 ₪ לכל חודש החל מינואר ועד אוגוסט 12' - מועד משלוח ההתראה, וריביות שהתווספו לכל אחד מהתשלומים שלא שולמו במועדם בסך של 508.74 ₪. התובעת צירפה תצהיר מטעמה אשר נערך על ידי מי שעוסקת בתחום הגביה אצל התובעת. כמו כן צירפה התובעת מסמכי התקשרות, פירוט חשבוניות, לוח סילוקין ביחס לשני ההסדרים ותדפיס אשר לכאורה מעיד על שיחות שנערכו מול הנתבע במועדים שונים, לרבות לעניין הסכמות הצדדים בנוגע להסדרת החוב שנצבר בכל אחד מהכרטיסים. תצהירים מטעם עורכי השיחות לא צורפו לתיק, והובהר כי אלו לא יובאו להעיד כאן, ועל כן, בין היתר, הגיעו הצדדים להסכמה לעניין מתן פסה"ד בשלב זה ללא צורך בשמיעת הראיות. ראוי לציין כי התדפיסים אשר צורפו מטעם התובעת ואשר אמורים לכאורה להעיד על תוכן השיחות אינם מהווים "רשומה מוסדית", שכן לא הובא מי מטעם התובעת להעיד על אופן עריכת התרשומות, מועד עריכתן, אופן שמירתן וכיוצ"ב התקיימות התנאים להגדרתן כ"רשומות מוסדיות". הנתבע אשר התגונן כנגד התובענה טען למעשה כי שילם על חשבון ההסדרים סך כולל של 26,388 ₪, וכי קרן החוב המוסדרת כמפורט מעלה עמדה על סך של 28,921 ₪. בהתאמה טען הנתבע כי יתרת חובו בחודש ינואר 12' עמדה על סך של 2,533 ₪ בלבד, וכי שולם על ידו סך נוסף של 2,000 ₪ לאחר קבלת ההתראה, ועל כן, בהתאמה, סילק כמעט את מלוא החוב ואין מקום לחייבו בסכום הנתבע כאן, העומד כאמור על למעלה מ - 16,000 ₪. הנתבע טוען אם כן כי לא היה מקום לחייבו בריבית של 20 עד 21 אחוז כטענת התובעת, שכן מעולם לא הובהר לו כי הוא עתיד להתחייב בתשלום ריבית כאמור, וכי ממילא בכל הנוגע ליתרות העתידיות אשר הועמדו לפרעון מיידי בחודש פברואר 10', נגבתה זה מכבר ריבית בשיעור העולה על 17%, כטענות התובעת בנוגע לשיעורה של ריבית האקטיב, ומדובר על כן בריבית כפולה הנגבית על החיוב הקודם בריבית אשר התובעת לא הוכיחה כי יש לגביה הסכמות. בעניין שיעור החיוב בריבית טענה התובעת כי הנתבע קיבל לידיו מידי חודש בחודשו את החשבוניות, וכי באלו צויין מפורשות מהו שיעור ריבית האקטיב וכן צויין כמה תשלומים עליו לשלם בגין כל הסדר ומה שיעורם של התשלומים, וחשבון פשוט היה מביא אותו למסקנה הברורה הסכום הכולל שהוא עתיד לשלם איננו סכום הקרן, ולו סבר שהדבר נוגד את ההסכמות היה עליו להלין עליו מבעוד מועד ואם בחר שלא להלין, חזקה שהסכים לגביית הריבית כטענתה. לעניין טענת הנתבע בדבר חיוב כפול בריבית ובדבר הוספת ריבית ההסדר על הקרן הכוללת זה מכבר את ריבית האקטיב בכל הנוגע לחיובים העתידים - בחנתי את החשבוניות ומצאתי כי אין בטענה זו כדי להקים לנתבע הגנה. יש להבהיר כי אין חולק שיתרות החיובים העתידיות, נכון למועד ההסדרה, כללו את ריבית הקרדיט אשר התווספה מידי חודש בחודשו לקרן החוב, אך אלו לא כללו ריבית כאמור אשר אמורה היתה להתווסף לחיובים במהלך החודשים שלאחר מכן, לו עמד הנתבע בחיוביו והוראת הקבע כובדה באופן ראוי ותקין מידי חודש בחודשו במהלך החודשים אוגוסט 09' עד פברואר 10', ואילך. בהתאמה, הגם שלכאורה החיובים בגין ריבית על יתרות חיובים עתידיות היא ריבית דריבית, נדמה כי כך היתה הסכמת הצדדים בנוגע לאופן ביצוע החיובים עד אותו מועד (עניין שלא הוכחש על ידי הנתבע), והעמדת יתרה זו לחיוב בהסדר המאוחר, כשהיא נושאת ריבית של 21%, אין בה משום הטעיה או גביית ריבית כפולה כטענת הנתבע. למעשה מעיון בחשבוניות ניתן לראות כי היתרה העתידית הועמדה לפרעון מידי חודש בחודשו כעניין שבשגרה, עליה התווספה הריבית החודשית, ולאחר מכן נערך פרעון חודשי בהתאם להסכמות המקוריות של הצדדים בנוגע להגבלת החיוב החודשי, והיתרה בצירוף הריבית החודשית האמורה, הצטברה לצורך העמדה לפרעון בחיוב החודשי הבא, וכך חוזר חלילה. הריבית השנתית המוסכמת היא למעשה ריבית דריבית המצטרפת לקרן מידי חודש. כך, בחודש פברואר 10' כאשר הועמדה היתרה לפרעון כללה זו את הריבית כפי שהצטברה עד לאותו חודש, אך לא כללה את החיובים בגין הריבית שעתידיים היו להצטרף לקרן מידי חודש בחודשו עד לפרעון סדיר, בהתאם להסכמות המקוריות. משכך, כאשר נערך ההסדר השני, כללה יתרת החוב, 20,209 ₪, אך ורק את הריבית המצטרפת לקרן מידי חודש עד חודש פברואר 10', ולא כללה ריבית עתידית, כטענת הנתבע. במסגרת ההליכים טען הנתבע, טענה שלא בא זכרה במסגרת ההתנגדות מטעמו אך למען הזהירות ראיתי לנכון לייחד לה מספר מילים כאן, ולפיה, העמדתה מלוא יתרות החיוב העתידיות לפרעון מיידי בחודש פברואר 10', מועד בו הסדיר הנתבע את יתרת החוב שצבר בשל חילול הוראות הקבע בחודשים שקדמו לכך, נעשתה בחוסר תום לב ושעה שהתובעת ערה לכך שמצבו הכלכלי של הנתבע בכי רע וכי הוא פועל להסדרת חובו. ראוי לציין כי היתרות העתידיות לחיוב, כך על פי החשבוניות שצורפו לתצהיר התובעת ולמעשה לא הכחיש הנתבע קבלתן ולא קבל על תוכנן (הנתבע למעשה מסתמך על אותן חשבוניות במסגרת טענותיו כפי שיפורט בהמשך), הועמדו לפרעון מיידי ביום 16/2/12, כפי שנהוג היה מידי חודש בחודשו. בהתאמה, ככל שאומנם נערך ההסדר הראשון עם הנתבע ביום 17/2/12, אין לומר כי התובעת פעלה בחוסר תום לב כאשר העמידה לפרעון מיידי את החיובים העתידיים, בשים לב לכך שבאותו שלב לא הוסדרה יתרת החוב בגין חודשים אוגוסט 09' עד פברואר 10', על ידי הנתבע, ובשים לב לכך שזהו הנוהל שבין הצדדים מקדמת דנא. כאן המקום לציין כי הנתבע לא הראה כי ההסכם בין הצדדים (ההסדר הראשון) נערך במועד אחר מזה שנקוב ברישומי התובעת, וכי הנתבע למעשה מאמץ את טענות התובעת בנוגע לשיעור היתרות לתשלום בחודש פברואר 2010 (ראה ס' 7 לתצהיר הנתבע התומך בהתנגדות), ובהתאמה את כל החיובים שבוצעו על ידי התובעת עד אותו מועד. אשר לטענת הנתבע בנוגע לכך שלא הוסבר לו מהו שיעור הריבית שיצטרף לקרן בעקבות פרישת החוב ל - 35 תשלומים, בעניין זה ראוי לציין כי הנתבע לא מסר גירסה משלו בנוגע לאופן עריכת ההסדר ובהתאמה, בנוגע לשיעור הריבית שלשיטתו סוכם כי תיגבה, ואין הוא מכחיש כי קיבל לידיו את החשבוניות מאת התובעת. לשיטתו, אופן רישום הפרטים על גבי החשבוניות יש בו כדי ליצור הטעיה, כך, לטענתו, הואיל ובחשבוניות אשר צורפו כנספח ו' לתצהיר מטעם התובעת צויין הפירוט בנוגע להסדר החוב למשל כך: "17/02/10 הסדר חוב שונות 2 מ - 35 8,077.54 ₪ 10/5/10 309.56 ₪". למעשה אם כן, תחת "סכום העסקה" נקוב הסכום 8,077 ₪ ולשיטת הנתבע יש בכך כדי להטעות, שכן הקורא מסמך זה עשוי לחשוב שהסכום הכולל לפרעון עומד על סך של 8,077 ₪, ולא על סך של 10,834 ₪, שהוא הסכום שכולל את הריבית. כך, לשיטת הנתבע, יש באופן הצגת הדברים בחשבוניות כדי להטעות ולשיטתו, לו צויין תחת המשבצת של "סכום העסקה" מהו הסכום הכולל את החיוב בגין ריבית, יכול היה לדעת מהם החיובים שהוא נדרש לשלם ולהערך לכך בהתאם, או להביא טענותיו לפני התובעת מבעוד מועד. הנתבע צירף לתצהיר התומך בהתנגדות מסמך, נספח א' לתצהירו, ובמסמך זה שהופק על ידי התובעת ומהווה פירוט לכרטיס אשראי לתנועות בכרטיס בחודשים אפריל - מאי 12', צויינו הדברים כך: "17/02/10 הסדר חוב - כאל שונות 26 מ - 35 הסדר זה מחוייב בריבית הסדר חוב בשיעור 20.75% ולא בריבית הכרטיס לא 8,077.54 ₪ 10/05/12 309.55 ₪". נראה אם כן כי לכאורה בחלק מהחשבוניות שהוצאו לנתבע, וזאת החל מחודש אפריל 2012 - נכללה הבהרה בנוגע לשיעור הריבית המתייחסת לחוב שבהסדר, והובהר בהן כי מדובר בריבית המצטרפת לקרן בשיעור הגבוה מהריבית הנהוגה בכרטיס, המפורטת בתחתית כל חשבונית, והטענה כי הנתבע לא ידע שעליו לשלם ריבית כלשהי איננה סבירה, איננה הגיונית, איננה מתיישבת עם נוהל הצדדים עד למועד הפסקת התשלום ו/או עד למועד הסדרת החוב, איננה מתיישבת עם לשון החשבוניות, וממילא אף אינה מתיישבת עם השכל הישר, בהתחשב בכך שהנתבע נהג לשלם ריבית על החיוב העתידי המצטבר מידי חודש כעניין שבשיגרה ואין לצפות שלאחר שהפר חיוביו והוראת הקבע שמסר חוללה, תפרוש התובעת את חובו ל - 35 תשלומים לנוחותו מבלי שיידרש לשלם כל ריבית על החיוב. בנוסף, גם מקובלת עלי עמדתה של התובעת לפיה משידוע היה כי מדובר בהסדרה של החובות שצבר הנתבע ואשר לא שולמו על ידו, ממילא צריך היה הנתבע להיות ער לכך שהתשלומים החודשיים שהוא משלם על פי ההסדר צפויים להביא לחיוב בסכום כולל העולה על סכום החוב, והעובדה שהדברים נרשמו בצורה כזו או אחרת במסגרת החשבונית, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק קביעה לפיה התובעת אינה זכאית לגביית ריבית כלל, במיוחד כאשר כל הנתונים המספריים היו פרושים במסגרת החשבוניות, ויכול היה הנתבע בחשבון פשוט לבדוק את הסכום הכולל לתשלום ולהסיק לעניין שיעור הריבית ולהלין על כך, ככל שיש הצדקה לטענתו לתלונתו. בהתאמה אני קובעת כי יש לראות את הנתבע כמי שהסכים לגביית ריבית המצטרפת לקרן, הן ביחס לתשלומים שלא הוסדרו במהלך אוק' 09' - פברואר 10', והן ביחס ליתרות העתידיות שטרם הוסדרו נכון למועד עריכת ההסדר הראשון. יחד עם זאת, שאלת שיעורה המדוייק של הריבית המוסכמת, היא שאלה הדורשת הוכחה והנטל להוכיחה מוטל על התובעת. כפי שצויין לעיל, התובעת לא הציגה רשומה מוסדית כמובנה בפקודת הראיות, ולא הוגש כל תצהיר מטעם מי שבקיא בעובדות ההסדר מטעם התובעת. נספח א' אשר צורף להתנגדות הוא מסמך אשר הופק על ידי התובעת ובו פירוט מטעמה בנוגע לשיעור הריבית המצטרפת לקרן בגין כל אחת מן ההלוואות ואשר יש לראות בו משום הודאה מטעמה. במסגרת אותו מסמך, ציינה התובעת כי ריבית ההסדר ביחס לכל אחד מן ההסדרים עומדת על שיעור של 20.75% ולא צויין בה כי ביחס להסדר השני מאוחר, הוסכם על ריבית שונה, כפי שביקשה התובעת לטעון בתביעתה. למעשה, עיון בלוח הסילוקין - נספח י' - מלמד כי זה כלל איננו תואם את התנהלות הצדדים לאורך התקופה, ובהתאמה, את ההסכמות. כך למשל, צויין בלוח הסילוקין כי התשלום החודשי יעמוד על סך של 801.47 ₪, כאשר בפועל שילם הנתבע סך של 798.81 ₪ מידי חודש על חשבון ההסדר השני, וכך צויין בלוח הסילוקין כי התשלום הראשון ייפרע ביום 20/6/10, בעוד שבפירוט התנועות בכרטיס האשראי לחודשים יוני - יולי 2010 צויין כי מועד התשלום הראשון על חשבון ההסדר השני יחול ביום 11/7/10. מכל האמור אני קובעת, כי אין מקום לקבל את עמדת התובעת לפיה שיעור הריבית המוסכם בנוגד להסדר השני עמד על 21% כנקוב בנספח י', ויש לקבוע כי שיעור הריבית המוסכם בנוגע להסכם זה עמד על 20.75% כנקוב בחשבוניות שהופקו על ידי התובעת החל מחודש מאי 12' ואילך. אשר על כן, אני קובעת כי שוכנעתי כי נערכו הסדרים בין התובעת לבין הנתבע להסדרת החיובים, כי הנתבע עמד בחיוביו על פי הסדרים אלו עד חודש דצמבר 11', וכי בהתאמה שילם עד אותו מועד סך של 20,879 ₪ (21 תשלומים של 309.56 ₪ ועוד 18 תשלומים של 798.81 ₪ - בהתאם לחשבוניות שהוצגו ולא הוכחשו). כמו כן שוכנעתי, כי הצדדים הסכימו כי תיגבה ריבית אשר תצטרף לקרן מידי חודש בחודשו ואשר תעמוד כריבית שנתית על שיעור של 20.75% בגין כל אחת מן ההלוואות. הצדדים אינם חלוקים בנוגע לשאלה מתי חדל הנתבע מביצוע התשלומים, וכן אינם חלוקים בנוגע לכך שהנתבע שילם 2,000 ₪ נוספים על חשבון החוב, לאחר קבלת מכתב ההתראה. מכל האמור אני קובעת כי הנתבע נותר חב סך של 15,914 ₪ (14 תשלומים של 309.56 ₪ ועוד 17 תשלומים של 798.81 ₪, בניכוי 2,000 ₪ ששולמו עובר להגשת התביעה). אני מורה לחדש את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל לגביית הסך האמור. בשים לב לתוצאה ולהסדר אליו הגיעו הצדדים בנוגע לאופן ניהול ההליך - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו. תביעה על סכום קצובהוצאה לפועל