תביעה של שוכרי בית נגד המשכירה בעקבות הצפת הבית במי גשמים ובעקבות עזיבת הבית טרם סיום תקופת השכירות. מדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ועל כן, בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ינומק פסק הדין באופן תמציתי. הרקע העובדתי הנתבעת הינה בעלת בית פרטי בפרדס חנה (להלן: "הבית"). התובעים, שרצו להשכיר בית, פנו למתווכת והופנו, בין היתר, לבית. תובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") סיירה בבית בלווית הנתבעת והמתווכת והביעה רצון להשכירו. ביום 5.5.11 חתמו הצדדים על הסכם שעל פיו שכרו התובעים מהנתבעת את הבית לתקופה של 24 חודשים עם אופציה לשנתיים נוספות, ובתמורה ישלמו 5,000 ₪ לחודש (להלן: "ההסכם"). במהלך החורף הראשון למגורי התובעים בבית הייתה בו רטיבות במקומות שונים. התובעים פנו לנתבעת, וזו הזמינה בעלי מקצוע לצורך טיפול בעניין. בליל ה-25.10.12 (להלן: "ליל האירוע") ירדו גשמים עזים והציפו את הבית. לטענת התובעים גרמה ההצפה נזקים לרכושם. מספר ימים לאחר מכן הודיעו התובעים לנתבעת סיום ההסכם ועל פינוי הבית ביום 30.11.12. בתגובה דרשה הנתבעת שימצאו שוכר חלופי בהתאם להסכם. התובעים לא מצאו שוכר חלופי, פינו את הבית והחזירו את המפתחות לנתבעת. החל מיום 1.1.13 השכירה הנתבעת את הבית לשוכרת אחרת, עינת גלס, תמורת דמי שכירות בסך 5,500 ₪ לחודש. הנתבעת דרשה מהתובעים לשלם שכר דירה עבור חודש דצמבר 2012, אך אלה סרבו. הנתבעת גבתה דמי שכירות אלה, וסכום נוסף של 200 ₪, באמצעות מימוש של הערבות הבנקאית שנתנו לה התובעים. את הסכום בן 200 ₪ גבתה בגין הוצאות שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מדרישות של התובעים להחליף שיקים שמסרו לה באחרים, לאחר שמסרה את השיקים המקוריים לניכיון. דיון והכרעה אתייחס תחילה לסוגיית הנזקים הנתבעים על ידי התובעים. התובעים תובעים פיצוי בסך 47,532 ₪, ואולם הם לא הביאו ראיות להוכחת מרבית הנזקים הנתבעים, חרף העובדה שמדובר בנזקים שאותם ניתן להוכיח, ויש להוכיח, בראיות. התובעים לא הביאו כלל ראיות להוכחת ראש הנזק של אובדן ימי עבודה, שעבורו הם תובעים 12,000 ₪. התובעים תובעים 10,000 ₪ כ"פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתמונות התובעת, פינוי המושכר והובלה". מתוך סכום זה צרפו התובעים לתצהיריהם קבלה על סך 1,755 ₪ עבור הוצאות הובלה. לא הוגשה חוות דעת מומחה להוכחת הנזקים הנטענים לתמונות התובעת, חרף העובדה שמדובר בנזקי רכוש שיש להוכיחם באמצעות חוות דעת כזו. התובעים תובעים 1,128 ₪ עבור החזר ארנונה, ואולם אין חולק כי מתוך סכום זה הוחזר להם סכום של 796 ₪. לטענת התובעים הסתבר להם כי שילמו ארנונה גם עבור חלקים בבית שהיו בשימושה הבלעדי של הנתבעת. אלא שהתובעים לא הציגו כל ראיה המסבירה את חישוב הסכום. הנתבעת אומנם שילמה להם סכום של 796 ₪, שהוא הסכום שלטענת התובעים מגיע להם עבור 12 מתוך 18 החודשים שהתגוררו בבית, אלא שהנתבעת טענה כי הסכימה לשלם סכום זה על פי החישוב שערכו התובעים עצמם, וזאת לפנים משורת הדין ואף שאינה חייבת לעשות כן (ראה: סעיף 36 לתצהיר הנתבעת). על כן היה על התובעים להציג חישוב המזכה אותם בסכום שהם תובעים, וזאת לא עשו. בסכום התביעה נכלל סכום שכר הדירה לחודש דצמבר 2012, בסך 5,000 ₪, פעמיים: פעם במסגרת החזר שכר הדירה לחודש זה, ופעם נוספת במסגרת החזר הערבות הבנקאית. ראשי הנזק העומדים לדיון הם, איפוא, החזר דמי השכירות עבור חודש דצמבר 2012 בסך 5,000 ₪, החזר הוצאות ההובלה בסך 1,755 ₪, החזר סך של 200 ₪ שגבתה הנתבעת עבור הוצאות ניכיון השיקים ופיצוי עבור עוגמת נפש בסך 15,000 ₪. לאחר שעמדתי על ראשי הנזק העומדים לדיון ועך סכומם, אעבור לדון בשאלה אם חבה הנתבעת לפצות את התובעים עבור נזקים אלה. התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את ההסכם עימם בכך שהשכירה להם בית לקוי שאינו ראוי למגורים. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת התרשלה בטיפול בבית ובאחזקתו. בכך הפרה הנתבעת את ההסכם, ומכאן זכותם לבטלו בטרם הסתיימה תקופת השכירות ולתבוע פיצוי בגין נזקיהם. ואילו הנתבעת טוענת כי בעיית הרטיבות בבית הייתה ידועה לתובעים לפני חתימה על ההסכם, וכי עשתה כמיטב יכולתה לפתור את הבעיה והביאה לשם כך לבית בעלי מקצוע. אירוע ההצפה ארע כתוצאה מכמות משקעים רבה שירדה, והיה בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה. לפיכך לא הפרה את ההסכם, אלא התובעים הם שהפרו אותו בכך שלא שילמו את שכר הדירה לחודש דצמבר 2012 חרף העובדה שלא מצאו שוכר חלופי. אין חולק כי הבית הינו בית ישן. גם בחורף הראשון שבו התגוררו התובעים בבית הייתה רטיבות בחדר המדרגות ובתקרת הסלון. הנתבעת הביאה בעלי מקצוע לפתרון הבעיה, אך היא לא נפתרה. מן החומר שהוגש עולה כי בליל האירוע ירדה כמות משקעים גדולה בפרק זמן קצר, וזאת באופן חריג. כתוצאה מכך הוצפו גם בתים נוספים באזור. אפנה לעדותו של ישראל פלג, תושב פרדס חנה, אשר מסר כי גם בביתו בפרדס חנה ארעה באותו לילה הצפה כתוצאה מגשמים רבים שירדו בפרק זמן קצר. הוא מסר כי הוא מתגורר בביתו בשבע עשרה השנים האחרונות, ולא היה שיטפון בעוצמה כזו (עמ' 14 שו' 22-29). אף אחד מן הצדדים לא הגיש חוות דעת מומחה ביחס לאופן חדירת מי הגשמים לבית, אף שמדובר בעניין שבמומחיות. נספח ד' לתצהירי התובע מס' 1 (להלן: "התובע") אינו מהווה חוות דעת ערוכה כדין, ועל כן אין הוא קביל. לא הוכחה, איפוא, הטענה כי בליל האירוע חדרו המים שגרמו להצפת הבית מאותם מקומות שגרמו בחורף הקודם לרטיבות, ועל כן לא ניתן לקבוע כי אילו תוקנו אותם ליקויים קודם לכן הייתה ההצפה נמנעת. לפיכך אין מקום לקבוע כי נזקי ההצפה נגרמו עקב רשלנותה של הנתבעת, או כי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית שהקנתה לתובעים זכות לבטלו על אתר מבלי לתת לנתבעת ארכה לקיומו. לנוכח מסקנה זו יש לבחון את טענת הנתבעת שהתובעים הם אלה שהפרו את ההסכם. התובעים עזבו את הבית מבלי למצוא שוכר חלופי, ולא שילמו את שכר הדירה לחודש דצמבר 2012, וזאת בניגוד ההסכם. ואולם אני סבורה כי בנסיבות העניין היו התובעים פטורים מן החובה לקיים את ההסכם, וזאת לנוכח הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). סעיף זה מקנה פטור מן החובה לקיים את החוזה בנסיבות בהן ההפרה הינה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא צפה ולא היה עליו לצפותן מראש, והוא לא יכול היה למונען, באופן שקיום החוזה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם. במקרה זה לא הנתבעת, ואף לא התובעים, צפו או יכולים היו לצפות בעת כריתת החוזה את אירוע ההצפה. קיום ההסכם בנסיבות אלה, לאחר שהבית הוצף, הינו שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו, וזאת אף אם אקבל את טענת הנתבעת כי יידעה את התובעת בטרם נחתם ההסכם על הרטיבות בחדר המדרגות. מכאן שהתובעים היו זכאים להפסיק את השכירות מבלי להציע שוכר חלופי ומבלי להוסיף ולשלם שכר דירה, ולכן זכאים התובעים להחזר שכר הדירה שגבתה הנתבעת עבור התקופה שלא החזיקו בבית. הצדדים חלוקים בשאלה מתי פינו התובעים את הבית והחזירו את החזקה בו לידי הנתבעת. התובע מסר בתצהירו כי התובעים פינו את הבית ביום 30.11.12. הקבלה עבור הובלה שצורפה לתצהירו הינה מתאריך 30.11.12. ואילו הנתבעת טוענת בתצהירה שהתובעים התגוררו בבית עד יום 2.12.12, ואת המפתחות החזירו לה רק ביום 9.12.12, ואולם עד יום 16.12.12 נטלו התובעים את המפתחות לסירוגין לשם ביצוע תיקונים בבית לצורך החזרת המצב לקדמותו, שכן התובעים צבעו את דלתות פנים הבית בכחול והיה עליהם להחזירן לצבען המקורי, ולבצע תיקונים נוספים בבית. טענתה האחרונה של הנתבעת לא נסתרה על ידי התובעים. התובעת אף אישרה בעדותה כי צבעה את הדלתות (עמ' 3 שו' 24-25). סעיף 7 להסכם מחייב את התובעים להחזיר את הבית בתום השכירות במצב שבו קיבלו אותו. לכן כל עוד לא נמסר הבית במצב זה אין לראות בפינוי הבית ובמסירת המפתחות לנתבעת החזרה של החזקה בבית. מכאן שהתקופה שבה ביצעו התובעים עבודות להשבת המצב לקדמותו דינה כדין תקופת שכירות אף שהתובעים לא התגוררו בבית. לפיכך על הנתבעת להחזיר לתובעים מחצית משכר הדירה לחודש דצמבר 2012. באשר לעלות ההובלה ולפיצוי בגין עוגמת נפש - משדחיתי את הטענות כי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית וכי התרשלה, אין בסיס לחייבה בעלות ההובלה ובתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש. באשר לסכום של 200 ₪ שגבתה הנתבעת עבור ניכיון השיקים - איני סבורה כי מן הדין לחייבה להחזיר לתובעים סכום זה. בהתאם להסכם היו התובעים חייבים למסור לנתבעת שיקים דחויים לכל השנה. משנמסרו השיקים לנתבעת היא הייתה זכאית להפקידם לניכיון. התובעים הם שביקשו להחליף את השיקים, ואין מקום לחייב את הנתבעת לשאת בעלויות הנובעות מכך. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הסכום שנתבע גבוה מהסכום שנפסק ביותר מפי 19. הגשת תביעות מופרזות ומנופחות מובילה לניהולם של הליכי סרק, מגדילה את העומס המוטל על בית המשפט ופוגעת באינטרס של ציבור המתדיינים. אי פסיקת הוצאות הינה אחד הכלים שבהם יכול בית המשפט לנקוט על מנת למנוע תביעות מסוג זה. לפיכך, ולנוכח הפער העצום בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, איני עושה צו להוצאות. זכות ערעור כחוק. נזקי מיםגשםנזקי גשםהצפהשכירות