פסיקת הוצאות 4,000 ₪ בגין תביעת פלת"ד שנדחתה

פסיקת הוצאות 4,000 ₪ בגין תביעת פלת"ד שנדחתה דיון והכרעה 11. השאלה הראשונה שבה יש להכריע היא, אם האירוע הנטען אמנם התרחש. השאלה השנייה היא, אם אמנם התרחש, האם התובע נפגע במהלכו. 12. הגם שלא הייתה סיבה שלא לקבל את גרסת הנתבע 1, נהג האוטובוס, שעדותו הייתה אמינה, נניח לצורך הדיון שאמנם האירוע הנטען התרחש, גם אם לא כפי שתיאר זאת התובע, וכי אמנם דלת תא המטען של האוטובוס נגעה בתובע בעת שהוציא את תיקו מתא המטען. 13. על-פי טענת התובע, דלת תא המטען פגעה בו שלוש פעמים. לא ברור מגרסתו, אם אמנם הדלת החלה להיסגר ולאחר שנתקלה בתובע התרוממה וירדה שוב שלוש פעמים, או שנסגרה ובעת סגירתה, פגעה בתובע בשלושה מקומות אחד אחרי השני. על-פי גרסתו, שלפיה דלת תא המטען ירדה ובכל פעם פגעה בו במקום אחר, תחילה בגב, לאחר מכן בברך ולבסוף מעל העקב, נראה שלטענתו הדלת ירדה שלוש פעמים ובכל פעם כשנתקלה בתובע, התרוממה. מכאן אפוא, שנראה כי על-פי גרסת התובע, המנגנון של דלת תא המטען פעל כשורה, שכן בכל פעם שהדלת נתקלת בתובע, היא התרוממה. בנסיבות אלו, אפילו נקבל את גרסת התובע, מרגע שהמנגנון פעל כשורה, נראה שהפגיעה בתובע הייתה קלה בכל אחת מהפעמים ולא גרמה לנזק כלשהו. 14. בפתח עדותו של התובע, הוא התבקש לספר מה אירע. הדבר הראשון שמצא לנכון להתייחס אליו היה העובדה שנמשך זמן עד שהתביעה הוגשה. לדבריו, הוא הלך לרופא שיעץ לו ללכת לעורך-דין. מיד לאחר מכן, במענה לשאלה הראשונה שנשאל, תיקן התובע עניין זה ואמר שלאחר שהרופא אמר שאינו יכול לסייע לו, "אז אמרתי בלבי שאלך לעורך-דין". במהלך עדותו ניכר היה כי כל נושא הקשר בין התאונה לבין הפצע שהיה לתובע עוד קודם לכן, בשל מחלת הסוכרת שממנה סובל התובע, נולד רק לאחר התייעצותו של התובע עם עורך-דין. מסיבה זו כלל לא עלה בדעתו של התובע לציין בפני הרופא, שלושה ימים לאחר האירוע הנטען, את עצם התרחשותו של האירוע. הדבר עלה בבירור בעת שהתובע היסס בתשובותיו כשנשאל, אם הלך אל הרופא רק לאחר שהתייעץ עם עורך-דין ולבסוף השיב "לא זוכר" (עמ' 7 שורות 28-27). כך גם השיב שאינו זוכר מתי הלך אל עורך הדין (שם, שורות 30-29). בדומה, כשבאת-כוח התובע שאלה אותו "ואני אומרת לך שהפעם השנייה שהלכת לרופא וסיפרת לו על התאונה, זה היה אחרי שהיית אצל עורך-דין", והתובע השיב "יכול להיות. אני לא יודע" (שם, שור31 עד עמ' 8 שורה 2). ניסיון התובע להציג כאילו כבר בביקור הראשון אצל הרופא, מיום 27.3.2012, סיפר על התאונה, לא היה אמין. ראשית, קודם שנידרש לראיות עצמן יש להעיר, שגרסת התובע לא הייתה אמינה בעיני בכל הקשור לפגיעה מירידת דלת תא המטען, ככל שאמנם ירדה ופגעה בו. ניכר היה שהתובע עושה מאמץ לקשור בין נזק שכלל אינו קשור באירוע הנטען ושהוא אף מבין שאינו קשור בו, לבין אירוע שככל שהתרחש, אולי לא היה נעים, אך כלל לא גרם לפגיעה כלשהי. עובדה זו ניכרה במיוחד בכל שאלה הקשורה בקשר בין הפגיעה הנטענת לבין האירוע. באותן שאלות היסס התובע וניכר היה שהוא בורר את המלים בקפידה, באופן שיתיישב עם הטענה של קשר כלשהו בין השניים. אופן עדותו זה הצביע באופן מובהק על כך שהתובע עצמו מבין שאין כל קשר בין פגיעותיו הנטענות לבין האירוע עם דלת תא המטען של האוטובוס וכי הוא עושה מאמץ לכרוך בין השניים, חרף היעדר כל קשר ביניהם והבנתו שאין קשר ביניהם. שנית, מתיעוד שלושת הביקורים אצל הרופא, עולה שהרופא הקפיד לדייק בעובדות שנמסרו לו. בביקור הראשון מיום 27.3.2012 מתייחס הרופא גם לעובדה שהתובע "שנים רבות סובל מסוכרת", גם לכך ש"כשנה רגל סוכרתית" וגם מוסיף "פצע עקשני בבוהן שמאל". הביטוי "פצע עקשני" מלמד שמדובר בבצע שכבר היה מוכר לרופא וכי הפצע ה"עקשני" אינו מגליד זה זמן רב. אין כל זכר לאירוע חיצוני אחר. כאן גם יש לזכור, שהתובע אישר כי מדובר בפצע שהיה זמן רב קודם לכן, וכי לא מסר את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים (עמ' 6 שורות 29-28). שלישית, בתצהיר הנסיבות אומר התובע שביקר אצל הרופא ביום 27.3.2012 והתלונן על ענין הפצע שנרפא ונפתח מחדש כתוצאה מהפגיעה. אולם לדבריו, "איני יודע מדוע הרופא לא ציין את דבר התרחשות תאונת הדרכים, על אף שאמרתי לו בפירוש כי זו נגרמה לי לפני שלושה ימים" (פסקה 6 בתצהיר). במלים אחרות, לדברי התובע התלונן בפני הרופא באופן מפורש על התאונה ועל הקשר בינה לבין הפצע, אך הרופא משום מה, בחר שלא לציין זאת. בעדותו אמר התובע דברים אחרים. לדבריו, "סיפרתי לו [לרופא] שקרתה לי תאונה, לא אני התייחסתי לזה ולא הוא, דיווחתי לרופא שכואב לי, בלי להתייחס למקרה" (עמ' 5 שורות 22-21). במלים פשוטות, זה לא שהתובע אמר לרופא במפורש שהייתה תאונה והרופא בחר שלא לציין את הדברים, אלא שהתובע כלל לא התייחס אל המקרה ודיווח לרופא בלי להתייחס אל המקרה. כפי שהבהיר בהמשך "סיפרתי לרופא על התאונה, אבל לא אני ולא הוא ייחסנו לכך חשיבות" (שם, שורה 24). נראה אפוא, שלא הרופא לא ייחס חשיבות לעניין, אלא גם התובע שהבין שאין קשר בין הפצע שממנו סבל קודם לבין האירוע. בעת שהתובע אמר את הדברים, הבחנתי שהתובע ניסה לתרץ את היעדר ההתייחסות בכתב, אולם היה זה מאד לא משכנע והרושם היה כי מדובר בניסיון למתן הסבר בדיעבד, לכך שכלל לא דיווח לרופא על התאונה, או שבכל מקרה, הבין בעצמו, שלא היה קשר בין הפצע בבוהן לבין האירוע. רביעית, אפילו נניח שהרופא לא ייחס חשיבות לעניין התאונה, כפי שאף התובע לטענתו, לא ייחס לכך חשיבות. אולם קשה לקבל שהתובע התלונן בפני הרופא על כאב בגב, בברך ובקרסול ואילו הרופא לא התייחס לאף לא אחד מאותם כאבים. התובע אמנם לא ידע להסביר זאת מדוע דבר מכל אלו לא צוין באמור "אני לא יודע, את רוצה תשאלי את הרופא" (עמ' 6, שורות 23-21). אולם דומה, כי הרופא לא התייחס לכך מכיוון שלא הייתה כל תלונה. לעומת זאת הרופא מציין במפורש, "כשנה רגל סוכרתית. פצע עקשני בבוהן שמאל". מכאן, שהרופא כן התייחס אל מצב הרגל של התובע, אך לפי המידע שהיה לו ונראה שמידע אחר לא נמסר לו. חמישית, הגם שהתובע עצמו העיד על כך שהפצע ברגל נמשך זמן רב בעוד ששאר הכאבים חלפו, בשני הביקורים הנוספים אצל הרופא, טען דווקא לכאב בברך, שלגביו לא נמצא כל ממצא בבדיקה. עובדה זו מחזקת כאמור, את העובדה שדובר בתלונות שנולדו כדי לקשור בין האירוע הנטען לבין פגיעה אפשרית. זאת הגם שכאמור, התובע עצמו ידע ואף אישר, שהוא סובל ברגלו בשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. 15. מכל המובא לעיל עולה אפוא, כי אפילו אירע האירוע של סגירת דלת המטען באופן שהדלת נגעה בתובע, הייתה זו פגיעה קלה שלא הותירה אחריה דבר וספק אף אם סבל התובע כאב חולף בשל כך. לתובע פצע בבוהן שמאל, שכלל אינו קשור בתאונה, אלא ברקע הרפואי שלו, שנובע ממחלת הסוכרת שממנה סבל זמן רב קודם לתאונה גם ברגלו. גם תיאור אופן התרחשות התאונה הנטענת נשמע תמוה, כפי שהצביעו על כך הנתבעים. בכל מקרה, גם לפי עדות התובע, המנגנון של דלת תא המטען פעל היטב, ולכן הדלת התרוממה בכל פעם שנגעה בתובע, כך שהדבר לא הסב לתובע כל נזק. ניכר כי רק חודשים רבים לאחר התאונה ולאחר שנועץ בעורך-דין, החליט התובע להתלונן, בשעה שגם לדבריו בעדותו, הפגיעה היחידה היא בבוהן רגלו, שכלל לא נפגעה מדלת תא המטען. אין מחלוקת שבכל מקרה, דובר בפצע שאינו קשור בתאונה, שהתובע סבל ממנו זמן רב קודם לכן, ושגם לפי גרסתו, הבוהן לא נפגעה מדלת תא המטען. ניסיונות עקיפים של התובע לומר כי ירידת דלת תא המטען שפגעה מעל העקב פגעה גם בבוהן, נשמעים רחוקים ולא סבירים. 16. המסקנה היא אפוא, שככל שהאירוע הנטען אירע, הרי שלא גרם לפגיעה כלשהי בתובע וכי כל ניסיון לייחס פגיעה כלשהי לאותו אירוע, נולד חודשים לאחר התאונה. בעדותו, לא עלה בידי התובע לשכנע כי יש ממש בגרסתו באשר לכאב, נזק או פגיעה הקשורים באותו אירוע. לפיכך התוצאה היא שלא אירעה תאונת דרכים שכתוצאה ממנה נפגע התובע ולכן התביעה נדחית. בשל השלב שבו הסתיימה התביעה ולפנים משורת הדין, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 4,000 ₪ בלבד, שישולמו לנתבעים באמצעות בא-כוחם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. פסיקת הוצאותתאונת דרכים