אבחנה בין הפרת תנאי המצאת ערובה לבין הפרת תנאי שחרור בעוד שלעניין אי הפקדת ערובה קבע שאין בכך כדי להוות עבירה על פי סעיף 287 לחוק העונשין, קבע כי הפרת תנאי שחרור אחרים מהווים גם מהווים עבירה וכלשונו: "כל תנאי שהורה עליו בית המשפט, במסגרת תנאי השחרור על פי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") הוא הוראה חוקית שהפרתה מהווה עבירה [...] תנאי שחרור, כמוגדר בסעיפים 42 (לגבי קצין ממונה) ו-48 לחוק המעצרים (לגבי סמכות בית משפט) הם תנאים שנועדו להבטיח את תכלית המעצר [...] הערובה אינה תנאי שחרור [...] הבחנה זו בין ערובה לבין תנאי שחרור מתחייבת גם מהשוני המהותי ביניהם לגבי חופש הבחירה: תנאי השחרור הם תנאים שעמידה בהם נתונה לשליטת החשוד ולבחירתו. לכן, הגיוני לקבוע כי הפרתם מהווה עבירה; לעומת זאת, ערובה לוקחת כאחד השיקולים את יכולתו של החשוד, אך גם שיקולים אחרים, כגון מהות העבירה, המידע שבידי התביעה ועוד [...] היעלה על הדעת ליצור עבירה פלילית שאינה תלויה באפשרות האדם להימנע ממנה?" מאמרו של עו"ד סרוגוביץ מתייחס לכל הטענות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם, מתוך הנחה שאין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון בסוגיה של העמדה לדין פלילי של מפרי תנאי שחרור בעבירה של הפרת הוראה חוקית על פעי סעיף 287 לחוק העונשין, כשהוא מתייחס לקביעת ההרכב בבש"פ 3611/93, פרץ נ. מ"י (להלן: "פס"ד פרץ), כאל אמרת אגב. לא כך ראה כב' השופט מצא ברע"פ 3395/00, זגורי נ. מ"י, את החלטת ההרכב בפס"ד פרץ, כשקבע כי מדובר בקביעה מפורשת ולא קביעה באמרת אגב. עיון בפס"ד פרץ מלמד כי אמנם עד שבא ההרכב לדון בערעור שוחרר העורר ומדובר למעשה בדיון תאורטי, אך בית המשפט מצא כי "משכבר הובאו הסוגיות שבמחלוקת לדיון בפנינו, נראה היה שיש טעם עקרוני והלכתי להתייחס לסוגיות שעלו לדיון לגופן ולפסוק בהן", כשאחת הסוגיות שעלו לדיון הייתה כיצד יש לנהוג בנאשם אשר הפר את תנאי השחרור. לאחר שבית המשפט מנתח את האפשרויות השונות, העומדות בפני הגורמים המוסמכים, לנהוג במי שהפר את תנאי השחרור קובע כב' השופט לוין, בהסכמת השופטים ת. אור ומ. חשין כי "מעבר לכך - הפרת תנאי השחרור יכול ויהווה עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על פי סעיף 287 לחוק העונשין תשל"ז-1977, משום שהפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט, אך זאת לצד ובנוסף לצעדים הנ"ל שניתן לנקוט בהם על פי חוק סדר הדין הנ"ל". אמרת כב' השופטת ד. בייניש בבש"פ 3313/00, ביאטרה נ. מ"י הינה בבחינת אמרת אגב, תוך אימוץ החלטה שניתנה ע"י כב' בית המשפט דלמטה, על דרך של קל וחומר, היא אינה מתמודדת עם ההלכה המפורשת שנקבעה בפס"ד פרץ ולא באה לשנותה או להרהר אחריה. ערובה