סעיף 15 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו - 1986, הקובע כדלהלן: "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות לענין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם." ב"כ הנתבעות טענה, בין היתר, כי סעיף בנוסח דומה מופיע הן בפוליסת הביטוח של התובעת והן בפוליסת הביטוח של נתבעת 2 (נ/1 ו - נ/2). לטענתה, אין זה סביר שבעל יתבע את אשתו ועל כן התביעה צריכה להידחות; לו בחרה התובעת לשלם, הרי ששילמה כמתנדבת ודין תביעתה להידחות. ב"כ התובעת דחה את טענות הנתבעות וטען, בין היתר, כי הן עומדות בסתירה להגיון ולשכל הישר. עוד טען, כי עקרון השבת המצב לקדמותו גובר במקרה דנן וקבלת טענות הנתבעות תוביל למצב בו שני מבוטחים משתי חברות ביטוח יאלצו לספוג הפסדים שהינם תוצאת תאונה, חרף קיומן של פוליסות ביטוח. דיון שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את התביעה. שאלת הפרשנות אותה יש ליתן לחריג בסעיף 15 הנ"ל, נדונה במסגרת ברע (חי') 149/06 חזן חנניה נגד הראל חברה לבטוח בע"מ וחזן אייל, שם קובע כבוד השופט עמית, בין היתר, כדלהלן: "לפנינו פוליסה סטנדרטית, שהחריג דלעיל, נוסחו זהה לנוסח סעיף 15 בפוליסה התקנית הקבועה בתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה ביטוח לרכב פרטי), התשמ"ו-1986. כותרת הפרק בפוליסה היא "ביטוח חבות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש" ומקרה הביטוח מוגדר כ"חבות המבוטח בשל נזק שיגרם לרכוש של צד שלישי כתוצאה משימוש ברכב בתקופת הביטוח". מטרתו של החריג להבהיר כי הפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי. לדוגמה, אם המבוטח פגע במכוניתו במכסחת הדשא שלו, הנזק לא יהיה מכוסה בשל החריג "רכוש שבבעלותו"." [פסק הדין מיום 7.5.2006, פורסם במאגרים]. במקרה אשר נדון בענין חזן הנ"ל, המבקש גרם נזק למכונית בנו, וחרף זאת ראה בית המשפט בבן כצד שלישי, שהחריג אינו חל לגביו, הואיל ואינו מתגורר עם האב באותה יחידת דיור. בית המשפט מוסיף וקובע כי אף אם היה הבן נחשב לאחד מ"בני ביתו" של האב, כלשון החריג, הרי שלא היה מקום להחיל את הכלל שכן: "הרציונל של החריג הוא, שלא להרחיב את תחולתה של הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד. אפשרות אחרת היא, שהסעיף בא להחריג רכוש שהמבוטח מוביל במכוניתו. מכל מקום, אין להרחיב את החריג מעבר לגבולותיו הראויים. אזכיר מושכלות יסוד בפרשנות פוליסת ביטוח. לחוזה הביטוח מאפיינים מיוחדים: המדובר בחוזה צרכני באופיו, על פי רוב חוזה אחיד, שתנאיו והביטויים והמונחים המקצועיים השזורים בו, מובנים וידועים אך ליודעי ח"ן. על רק זה, התפתחו בפסיקה שני כללי פרשנות. הכלל הראשון - "נגד המנסח-המבטח". כלל פרשנות זה, אינו מייחד רק את חוזי הביטוח, והוא מיושם מקום בו קיימות מספר אפשרויות פרשנות סבירות. הכלל השני הוא "מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" וקיימות מספר גרסאות לשימוש בדוקטרינה זו. במובנה "החלש", משמשת הדוקטרינה בכל מקרה של עמימות טכסטואלית, כפי שנעשה ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281. במובנה "החזק", מאפשרת הדוקטרינה לבית המשפט, להתנתק מלשון הטכסט, ולפסוק כנגד חברת הביטוח, גם מקום בו לשון הטקסט היא חד-משמעית." (ההדגשה אינה במקור - נ.ע.) סבורני כי התוצאה אליהן מכוונות הנתבעות מאיינת את קיומן של פוליסות ביטוח, למצער בכל מקרה של תאונה בין שני כלי רכב השייכים לאותו תא משפחתי מצומצם. איני סבור כי זו היתה כוונת הפוליסה או מטרת סעיף 15 הנ"ל. אף אם נניח כי זו היתה הכוונה, הרי שמבוטח סביר אינו יכול ללמוד חריג זה מהנוסח המופיע בחוברת המצורפת לפוליסה (נ/1 ונ/2), אשר ספק רב אם האמור בה מובא לידיעת המבוטח, כחלק מהתנאים המהותיים. בענין זה אין לי אלא לאמץ את מסקנות כבוד השופט עמית בענין חזן היפות לענייננו, כדלהלן: "פרשנותה של המבטחת, כפי שנתקבלה על ידי בית המשפט קמא, מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית, ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח, אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו. הסיטואציה של שני בני משפחה הנוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכוניתו שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה. לכן, דומני שמכוח הכלל של "הציפיות הסבירות של המבוטח", ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחר, גם אם השניים הם "בני בית"." אלה גם אלה מבססים את קבלת התביעה במלואה. לאור האמור, בשים לב לכך כי הנתבעות אינן חולקות על אחריותן לתאונה ואף אינן חולקות על שיעור הנזק, ומשדחיתי את טענת הנתבעות לענין אי תחולת החריג לפוליסה, אני מקבל את התביעה במלואה. לפיכך, אני מחייב את הנתבעות, באמצעות נתבעת 2, לשלם לתובעת סך 31,340 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעות כאמור, באגרה כפי ששולמה ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום. חוזהרכבביטוח רכבפוליסההמפקח על הביטוחחוזה ביטוח