בעל דין הטוען ששכר הנכס (או האריך תקופת שכירות) ל- 10 שנים - עליו נטל הראיה כמפורט להלן, לא היה בידי הנתבע להרים נטל זה. א. ראשית יצוין, שלא נסמכת טענה זו על כל ראיה בכתב; מעל הצורך יצוין שגרסת הנתבע בתצהירו, כמו גם בעדותו, אינם בבחינת ראיה בכתב, ואף טיוטת הסכם שנערכה בעקבות משא ומתן מסוים אך לא נחתמה, אין לבית המשפט נכונות לראות בה משום ראיה מספקת בכתב. ב. רבות נטען, בין היתר על סמך עדויות הצדדים וחקירותיהם ביחס למשא ומתן שהתנהל ביניהם, ואין כלל חולקין שמשא ומתן במגמה לנסות ולהסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים לעתיד לבוא, התנהל גם התנהל. על בסיס זה עשה בא כוח הנתבע מאמץ יוצא דופן להוכיח, בין היתר מדברי מנהל התובעת בחקירתו, שעיקרי תנאי השכירות כבר סוכמו, יש בהם כדי לגלם גמירות דעת, ואת שנותר להשלים ניתן לעשות בדרכים המקובלות [סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973]. ייתכן, אכן, שהיו הבנות ביחס לאחדות מהמחלוקות העיקריות, וייתכן, וככל הנראה כך הוא מצב הדברים, שהיו הצדדים בדרך למפגש רצונות. ואולם, אינני נכון לראות כמוכחת את טענת ההגנה שהגיעו הצדדים כדי כריתת הסכם, ולו גם בעל פה. ער אני לעדויות הצדדים, בכללם גם עד התובעת להתנהלויות שיש בהן, במידה ידועה כדי להצביע על נכונות להתקשרות. אף הוכח, שבמשך תקופה מסוימת היו בין הצדדים מגעים ואף מעשים בקשר לתשלום דמי שכירות במישרין לתובעת ועוד. ברם, אינני נכון לראות בכל אלה ראיה לדבר מלבד לעצם נכונות הצדדים להידבר ביניהם, הידברות אשר, לפחות להסכם מלא ומוסדר, לא היה בה כדי להוביל. ומעבר לכל זאת, כל הקשור בפרטי המשא ומתן, נושא שנדון בהרחבת יתר, הגם שלטעמי, לא היה בדברים טעם רב, נעדר משקל לצורך החלטה זאת. ג . בהמשך לכך נמצא להזכיר את סעיף 79(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, המצריך מסמך בכתב ביחס להסכם שכירות לתקופה של 10 שנים. ומעבר להוראתו המפורשת של המחוקק יצוין בנקודה זו גם נספח ג' לתצהיר ההגנה, טיוטה לחוזה שכירות לחנות, שמעולם לא נחתמה: אלמלא סברו הצדדים, בוודאי הנתבע עצמו, שהיה הוא זה שהציג לבית המשפט את הטיוטה האמורה, שראוי שייחתם הסכם בכתב, מן הסתם לא הייתה מוכנת טיוטה זו; ובכך שלבסוף לא נחתמה הטיוטה, יש כדי להצביע, על פני הדברים, על כך שלא הגיעו הצדדים לכריתת הסכם מחייב, דבר שלבטח היה מקבל ביטוי בכתב, אך כך לא קרה. ביחס לשני הנושאים החשובים ביותר, אין בפני ראיות מספקות להסכמות מחייבות, ולו גם בעל פה: שיעור דמי השכירות ואורך תקופת השכירות. בשולי האמור, ער אני גם לטענת התובעת לכך, שקיימות מספר גרסאות גם ביחס לתקופת השכירות עליה נשאו ונתנו הצדדים, ברם, נוכח כל האמור, לא יהא בכך, בין כדי להעלות ובין כדי להוריד: מאחר ועל הנקודות המרכזיות ביותר לא הושגה הסכמה, פשיטא שעל הפרק משא ומתן שלא הבשיל לכדי הסכם מוגמר. 5. טענה ממשית אחת, מצויה, בכל זאת, בפי הנתבע, ובמרכזה העובדה שמלכתחילה שכר הוא את החנות מיעקב בקה, בה בשעה שהתובעת הינה חברת טרזורו בע"מ, אשר, כל שיכלה לעשות כדי להוכיח את זכויותיה בנכס, הוא להציג את הסכם הרכישה. ברם, מעבר לראיה זו, לא היה בידיה להציג ראיות לבית המשפט, ובפרט, לכך שנרשמו זכויותיה. לא רק במרשם המקרקעין אין לכך ביטוי, אף במנהל מקרקעי ישראל אין עדיין ביטוי להסכם זה, הגם שחלפה תקופה המתקרבת כדי שלוש שנים מאז מועד רכישת הזכויות, לכאורה, מיעקב בקה. יש בטענה זו, למעשה, אף כדי לערער על עצם מעמדה של התובעת לטעון לפינוי המושכר נשוא המחלוקת. ער אני לכך שמעדות הנתבע משתמע, שהוא עצמו ידע שרכשה התובעת את זכויותיה מבקה, ואף נכון היה במהלך תקופה מסוימת לשלם לידה את דמי השכירות. נכון אני לייחס לכך משקל מסוים. ואולם, דומני, שמחויב בית המשפט לשאוף, לפחות כפי הניתן, לגישה עקבית ביחס לשיחות שהתנהלו בין הצדדים. כאמור לעיל, לא נכון היה בית המשפט ללמוד מעצם קיומן של שיחות בין הצדדים, וכאמור, ללא ספק היו כאלה, דבר וחצי דבר בכיוון אליו שאפה הנתבעת, שיש בכך כדי ללמד על הסכמות מחייבות; אך בד בבד, ספק אם ראוי שמעצם קיומן של שיחות אלה ואף מנכונות הנתבע להעביר לידי התובעת דמי שכירות, דבר שקרה מספר פעמים, ילמד בית המשפט ראיה חד משמעית לזכויות התובעת בנכס. לשון אחר: ביקשו הצדדים למצוא פתרון למחלוקות, עשו הם מאמץ להידברות ביניהם, ויפה עשו. אך אינני בדעה שמעצם קיומה של הדברות בין הצדדים ואף מעצם נכונותו של הנתבע להעביר דמי שכירות מסוימים לתובעת, ניתן ללמוד ראיה מספקת ביחס לזכויותיה של זו האחרונה בנכס. 6. סוף דבר. א. הנתבע מצוי בנכס שלא כדין, לאחר תפוגת מועד הפינוי האחרון שצוין בהסכם לפיו שכר את זכויותיו בחנות מיעקב בקה, ומעל הצורך אוסיף שלמעשה אף אישר הוא במו פיו שאת דמי השכירות לחודשים האחרונים אף לא שילם [ראה בפרט, עמוד 16 שורה 21 לפרוטוקול]. את טענתו להסכם בעל פה ביחס לתקופה שלאחר תום ההסכם בכתב, היה על הנתבע להוכיח. נטל זה, אשר, במובהק, מוטל היה עליו, לא עלה בידו להרים. ב. בנסיבות אלה, פשיטא שמחויב בית המשפט להורות על פינויו. דא עקא, תנאי לזכיה בסעד הפינוי, הוא, שישתכנע בית המשפט בכך שאכן רכשה התובעת את החנות. לטעמי, בהסכם הרכישה שצירפה התובעת כנספח א' לתביעתה, אין די, ולכל הפחות, מחויב בית המשפט לקביעה, שראיה זו - גבולית במשקלה. בוודאי, בחלוף קרוב לשלוש שנים מאז הרכישה. נכון אני, אמנם, להקל עם התובעת ולהימנע מעיכוב כניסתו לתוקפו של הצו לפינוי החנות עד למועד גמר הליך רישום זכויותיה בחנות, ואולם, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לעכב את כניסתו לתוקפו המלא של הצו האמור עד שתוגש לי על ידי התובעת אסמכתא, לפחות, לכך שאת מס הרכישה - שילמה. ג. ניתן בזה, כאמור, צו כמבוקש לפיו יפנה הנתבע את הנכס. ואולם, כניסתו לתוקפו של צו זה מותנית בהחלטה משלימה של בית משפט זה, שתינתן, רק, אם ולאחר, שישתכנע בית המשפט כדבעי שאכן נרכש הנכס על ידי התובעת. לצורך זה מורה אני לתובעת להגיש לבית המשפט, לפחות, אסמכתא לתשלום מס הרכישה. בהסכם שהוגש לי בתוספת האסמכתא האמורה, אהיה נכון לראות בסיס לקביעה, כי לצורך הליך זה, אכן שייכת החנות לתובעת. לאחר זאת, יינתן צו לפינוי המושכר. כבר בשלב זה אתן ביטוי לכך, שיינתן הצו לביצוע 30 יום לאחר מועד חתימתו. ד. הוצאות הדיון בסך 10,000 ₪ ובתוספת השבת אגרה לתובע בסך של 645 ₪ - על הנתבע. גם סכום זה ישולם רק לאחר שתינתן החלטה משלימה בדבר כניסתו לתוקפו של צו הפינוי; כל זאת, לאחר שישתכנע בית המשפט שזכויות התובעת הוכחו בפניו כנדרש, וכמפורט בהרחבה לעיל. שכירותנטל הראיה / נטל הבאת הראיות