בקשת הנתבע להורות על סילוק התביעה על הסף, בהתאם לאמור בתקנות 100 ו/או 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), מחמת התיישנות. רקע עובדתי רלוונטי לבקשה: 2. עסקינן בתביעה בגין תאונת דרכים מיום 21.8.00 (להלן: "התאונה"), שהגיש המשיב ביום 5.8.07, בת"א 4997-07 (להלן: "התביעה המקורית"), קרי 16 ימים לפני מועד התיישנותה. ביום 19.9.11 ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים מטעם הצדדים. למשיב ניתנו מספר ארכות להגשת סיכומים מטעמו. ביום 12.2.12 ניתן פסק דין בתביעה המקורית (כב' השופט טאהא ערפאת) המורה על מחיקת התביעה מחמת אי הגשת סיכומי המשיב במועד. בעקבות כך, הגיש התובע ביום 12.2.2013 תביעה חדשה בגין התאונה (להלן: "התביעה החדשה"). עיקר נימוקי הבקשה: מרגע שניתן פסק דין בתביעה, לא ניתן להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה. בהגשת התביעה החדשה מתעלם המשיב מסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). מחדליו של המשיב בתביעה המקורית, והתנהלותו כמי שזונח את תביעתו, כפי שנתן על כך דעתו כב' השופט ערפאת טאהא במספר החלטות (צורפו נספח ב' לבקשה), מקימה את הסייג באופן שאין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, כך שלמשיב לא עומדת האפשרות להגיש תביעתו מחדש לאחר שתביעתו המקורית נמחקה. לחילופין, אם יקבע כי המשיב רשאי להגיש תביעה חדשה לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הרי שעם מחיקת התביעה המקורית ביום 12.2.12, נותרו לתובע חמישה עשר ימים לחדש תביעתו, אלא שתביעתו החדשה הוגשה רק ביום 12.2.13, שנה לאחר מועד מחיקת התביעה המקורית, ומכאן שתביעתו התיישנה. המשיב אינו יכול להיבנות מסעיף 16 לחוק ההתיישנות, המאפשר הארכה של תקופת ההתיישנות לאור התנהלותו ומחדליו (המבקשת מפנה לרע"א 68/89 ולפסיקה נוספת המפורטת בסעיף 8 לבקשתה). עיקר התגובה לבקשה: מדובר בבקשה קנטרנית וחסרת כל בסיס. לבקשה לא צורף תצהיר התומך בעובדות הנטענות בה, ובפרט באמור בסעיף 9 לבקשה (כנראה הכוונה לסעיף ג.9 לבקשה). תביעת המשיב לא התיישנה, לאור קביעת פסק הדין בתביעה המקורית אשר התנה הגשת תביעה חדשה בתשלום הוצאות המבקשת בסך 4,000 ₪, כך שבית המשפט אישר למעשה הגשת תביעה חדשה במועד מחיקת התביעה המקורית. המשיב אכן הפקיד במעמד הגשת התביעה החדשה את הסך של 4,000 ₪ בקופת בית המשפט, והנתבעת קיבלה את הסכום לידיה כך שהיא מודה ומאשרת את הגשת התביעה החדשה ויש לראות בה כמסכימה לעצם הגשתה. בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, יחד עם סעיף 15 לחוק, התביעה החדשה הוגשה בטרם התיישנות. תביעתו החדשה של המשיב הוגשה בתאריך 12.2.13, תוך שנה ממועד מחיקתה (התביעה המקורית נמחקה ביום 12.2.12). בהתאם לסעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, מניין ההתיישנות מתחיל ביום שלמחרת מתן פסק הדין, היינו, ב- 13.2.12. התנהלות המשיב רחוקה מלהיכנס לגדר אותם מקרים בודדים וחריגים שהוכרו בפסיקה כמצדיקים קיומו של הסייג לסעיף 15 לחוק ההתיישנות המונע הגשת תביעה חדשה (המשיב מפנה לשם השוואה לבש"א 3944/05). דיון והכרעה: 15. סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות קובעים הסדר של השעיית מרוץ ההתיישנות כאשר התביעה הוגשה במועד אולם נמחקה באופן שהתובע רשאי להגישה בשנית, כדלקמן: "15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." "16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". (ההדגשות שלי - ס"י). 16. על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כאשר התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגישה בשנית (משמע - נמחקה), אזי התקופה שבין הגשתה למחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. על כך מוסיף סעיף 16 לחוק ההתיישנות וקובע כי במקרים בהם חל סעיף 15 (הרלוונטי לענייננו), בידי התובע תהא תקופה של לפחות שנה אחת ממועד המחיקה לצורך הגשת התביעה מחדש. משמע גם אם נותרו לו במניין המקורי רק 16 ימים עד לתחולת ההתיישנות, זוכה התובע להארכה של שנה, לפחות, בתקופת ההתיישנות. 17. התובענה החדשה, הוגשה ביום 12.2.13, היינו, ביום האחרון של "הארכה" בה זכה התובע. לפיכך, לכאורה, לאור לשון סעיפי החוק הנ"ל, תביעתו של המשיב לא התיישנה. אלא, שבפי המבקשת הטענה, לפיה אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על תביעתו של המשיב, לאור התנהלותו ומחדליו בתביעה המקורית, כמי שזנח תביעתו, כך שלמשיב לא עומדת האפשרות להגיש תביעתו מחדש לאחר שתביעתו המקורית נמחקה. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת, כי סעיף 16 לחוק ההתיישנות אינו מעניק סעד אוטומטי של השהיית תקופת ההתיישנות לשנה נוספת למי שתביעתו נמחקה מחמת מחדלים בניהול תביעתו. בהקשר זה מפנה המבקשת לאסופת פסיקה, המפורטת בסעיף 8 לבקשה. המסגרת הנורמטיבית - פסיקה: 18. ברע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג 624(2) נקבע, כי משמעות הדיבור "נדחתה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות, רחבה מזו הנזכרת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, והיא כוללת את כל המקרים בהם מגיעה תובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט. לפיכך, בהתאם ללשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות ולפרשנותו (ראו סעיף 10 לחוק הפרשנות), חל הסעיף גם על תובענה שנמחקה, והמשיב זכאי לכך שהתקופה מאז הגשת התביעה הראשונה ועד מחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. ואולם, מאוחר יותר, סייגה הפסיקה את תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בקבעה כי אם היוזמה להפסקת התובענה או למחיקתה באה מצידו של התובע, הוא שולח מסר ליריבו כי ויתר על הכרעה שיפוטית בנושא התביעה, ולאחר שנתקבלה בקשתו זו החליט לנקוט בהליכים חדשים באותו נושא, יוכל לעשות זאת רק בתוך תקופת ההתיישנות המקורית. 19. לאחר פסיקה זו, נחלקו הדעות בבתי המשפט השונים, מבלי שנפסקה פסיקה מנחה בסוגיית התחולה של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. חלק מבתי המשפט קבעו כי מקום שבו התרשל התובע בניהול תביעתו ועקב כך נמחקה תביעתו, לא תהא תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות מקום בו הוגשה תביעה נוספת לאחר מכן והתקופה בה היתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת תימנה בתקופת ההתיישנות (ת"א 43603/95 חשב סקיוריטי השקעות ב"עמ ואח' נ' מלון זוהר ירושלים בע"מ ואח'; בש"א 3944/05 עיריית אום אל פאחם נ' אגבריה רוקיה יוסף; ת"א (חיפה) 5661/02 כהן רוג'ה נ' האחים עופר ספנות בע"מ; בש"א (עבודה ת"א) 6681/06 העמותה בשם המרכז הישראלי לקידום מדעי המתמטיקה ואח' נ' משה זעירא ואח'). הטעם לקביעות אלה של בתי המשפט שאוזכרו לעיל היה כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להקל עם התובע במקרים בהם הגיעה תביעתו הראשונה אל קיצה מטעמים שאינם בשליטתו ולא נוצרו באשמתו, אך אין הוא נועד לחול על תובע שבהתנהגותו ובמחדליו לא מקיים את החלטות בית המשפט ומונע הכרעה עניינית בתביעתו. מאידך, בתי משפט אחרים לא קיבלו את העמדה כי במקרה של התרשלות התובע ומחיקת התביעה עקב כך, תישלל תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות (בש"א (חיפה) 13924/03 אבו עמריה מוחמד נ' טטנאור בע"מ; ת"א (י-ם) 7852/02 אחאי עבודות עפר וחציבה בע"מ נ' נמרוד יזהר ואח'; ע"ע 393/05 זוהיר טהה ואח' נ' מקיאס בע"מ). התכלית העומדת בבסיס החלטות אלו, היא הנסיבות שבהן ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. זאת לעומת מצבים בהם מחיקת הליך קודם נבעה בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אשר אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. 20. במחלוקת זו שבין בתי המשפט השונים, נוטה דעתי,עם כל הכבוד, לצד אלה המצדדים בכך כי אם מחיקת התביעה נבעה מהתרשלות וממחדלים של התובע, לא תהא תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עם זאת, מאחר ומדובר בתוצאה דרסטית עבור התובע, שתמנע ממנו הגשת תביעתו מחדש, סבורני כי יש ליתן משקל גם לכלל הנסיבות ולהתנהגות התובע לאחר מחיקת התובענה, ובכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי בין אי-הרצון להיטיב את מצבו של התובע שניהל את תביעתו באופן רשלני ובלתי הולם, לבין אי-הרצון לפגוע בתובע בשל מעשה או מחדל חד פעמי. מטבע הדברים, על התובע לא רק שלא לקפוא על שמריו ולהפעיל זכויותיו באמצעות הגשת תביעתו, אלא עליו להוסיף ולדאוג לניהול התביעה כיאות באופן שזו תוכרע לגופה. אם לא עשה כן, וחדל, לא ניתן יהיה לראות בו מי ששקד על הפעלת זכויותיו. מאידך, אם מחיקת או הפסקת התביעה איננה נובעת ממחדלי התובע, או שמדובר במחדל מינורי, או טעות משפטית, או שהתובע מבהיר כי הוא איננו נסוג מתביעתו ובכוונתו להגישה מחדש, במקרים כגון דא, אינני סבור כי יש למצות את הדין עם התובע ולשלול תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. מן הכלל אל הפרט. 21. בענייננו, תביעתו של המשיב נמחקה, לאחר שלא הגיש סיכומיו במועד, ועל-אף ארכות שניתנו לו על ידי בית המשפט. מדובר במחדלים חמורים, חוזרים ונשנים, של המשיב, אשר לא השכיל לנצל את ההזדמנויות הרבות שניתנו לו להגיש סיכומיו במועד, אף עת בית המשפט נענה פעם אחר פעם לבקשותיו למתן ארכה להגשתם. במצב דברים זה, בו תובע גרם במחדליו לכך שתביעתו לא תבורר אלא תימחק, ולא בשלביה הראשוניים אלא בשלב הגשת הסיכומים, ברי, כי אין ליתן לו האפשרות ליהנות מהארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות סעיף 15, כאורך התקופה שחלפה מאז הגשת תביעתו. במחדליו גרם הוא להתארכות ההליך, (ראה הערות בית המשפט בהליך הקודם בדיון מ-4/5/10, ובהחלטה מ-29/7/10), ובמחדיו גרם בסופו של יום למחיקת תביעתו, ולכך כי תקופה זו לא הביאה לבירור תביעתו (ראו בעניין זה: ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166). במקרה כגון דא, בוודאי שאין לתת לו להינות מהארכת תקופת ההתיישנות שבסעיף 16 לחוק ההתיישנות (שתחולתו כפופה לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות). 22. אף בחינת התנהגות התובע לאחר מחיקת התביעה מגלה כי התובע קפא על שמריו, ובחר "לנצל" את מלוא תקופת ההארכה, בת השנה, המוענקת מכוח סעיף 16 (יחד עם סעיף 15), המתין עד הרגע האחרון (כפי שאף נהג בהגשת תביעתו המקורית והגישה 17 ימים בלבד בטרם התיישנה), זאת במקום להזדרז בהגשת תביעתו מחדש. השתהות זו בהגשת התביעה החדשה לאחר שנודע למשיב על מחיקת תביעתו המקורית, תומכת, ביתר שאת, במסקנתי, כי אין מקום להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 23. סוף דבר, משנשללה תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התיישנה תביעתו נגד המבקשת, ויש לדחותה עקב כך. משהופקדו ע"י התובע בקופת בית המשפט סך של -.4,000 ₪, הוצאות משפט שנפסקו בהתאם לפסק הדין המורה על מחיקת התביעה, אסתפק בפסיקת סכום נוסף של -.1,500 ₪ לכיסוי הוצאות הנתבעת בגין ההליך שבפניי, ואלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום. המזכירות תעביר לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, את הסך של -.4,000 ₪ שכבר הופקדו בקופת בית המשפט.סילוק על הסףתקסד"א 1984 (הישנות)