סעיף 18 לחוק השליחות - חלוקת הסיכונים שבין השולח לבין הצד השלישי בסעיף 18 לחוק השליחות נקבע כי- "לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה". לעניין חלוקת הסיכונים שבין השולח לבין הצד השלישי, הטוען להסתמכות על פעולות השלוח, אשר פעל בחריגה מההרשאה שניתנה לו, נקבע בהלכה הפסוקה, ביחס לסעיפי החוק הנ"ל, כי הסיכון לפעולתו של השלוח, שפעל בהעדר הרשאה, נופל בדרך כלל על הצד השלישי, ככל שהשולח לא מצא לנכון לאשר את הפעולה בדיעבד, וזאת למעט אותם מקרים שבהם השולח גרם לצד השלישי להאמין כי השלוח פועל תחת הרשאה, והצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת כי מה שנחזה להיות כפעולה שנעשתה במסגרת ההרשאה, אינו כזה. "... נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. היקף הנטל המוטל על הצד השלישי מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו - כאדם סביר - לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח - מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח - מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות). העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות שולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם: "...מדיניותו הכללית של חוק השליחות הינה להטיל על הצד שלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב) ו- 18לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה'שולח' לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי 'שכנו' (על-פי סעיף 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])"; ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט ואח' [3], בעמ' 286)". ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה. פסקה 11. שליחות