טרם נקיטת צעדים לגביית החוב יש לשלוח דרישה נוספת

טרם נקיטת צעדים לגביית החוב יש לשלוח דרישה נוספת 3. לטענת התובע על פי סעיף 5 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק"), טרם נקיטת צעדים לגביית החוב, על הנתבעת לשלוח דרישה נוספת (להלן: "הדרישה השנייה") שתומצא לפי תקנות סדר הדין האזרחי - דבר אשר לא נעשה במקרה דנן, שכן, לטענתו, הנתבעת הטילה את העיקולים מבלי לשלוח דרישה שנייה כפי שמתחייב על פי החוק. מה גם, לימים התברר כי הנתבעת הטילה עיקולים נוספים בשבעה בנקים מרכזיים: יהב, בנק הדואר, לאומי, דיסקונט, הפועלים-חרוד, מרכנתיל דיסקונט והמזרחי המאוחד. לטענתו, הנתבעת במחדלה הנ"ל הפרה חובה חקוקה, פגעה בשמו הטוב והסבה לו טרחה מיותרת ויש לראות בכך כהוצאת לשון רע, רשלנות חמורה הנוגעת בחוסר תום לב ופגיעה לפי חוק הגנת הפרטיות. את תביעתו העמיד התובע על סך של 75,000 ₪ וזאת בגין ההוצאות לביטול העיקול, הנסיעות, פגיעה בשמו הטוב, עוגמת הנפש ופגיעה בסיכויו לקבל אשראי מבנקים אליהם פנתה הנתבעת לצורך הטלת העיקול. 4. מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי היא שלחה לתובע התראה ראשונה ביום 29.5.12 לצורך תשלום חוב האגרה. על אף הודאת התובע בנוגע לקבלת הודעה זו, לא נתקבל כל מענה מטעמו בעניין. היא שבה ושלחה דרישה נוספת בדואר רשום לאותה כתובת שאליה נשלחה הדרישה הראשונה. לפיכך, משלא נענו דרישות אלו ומשלא פנה התובע לנתבעת בדרישה כלשהי להבהיר כי הוא פטור מתשלום האגרה, כפי שאף צוין בדרישות עצמן ומשלא התקבלה הודעה כלשהי מבית המשפט אודות ביטול החוב, הוטל עיקול צד ג' בחשבון התובע כשלפי הנוהג הקיים הוא נשלח למספר בנקים ורק מבנק הפועלים נמסרה תשובה חיובית כי מנוהל חשבון על שמו, אולם לא התקבלו כספים כלשהם. עוד טענה הנתבעת כי עם פנייתו הראשונה של התובע, מיום 2.12.12, בוטלו כל העיקולים והתיק נסגר. התובע יידע את הנתבעת בדבר החלטת בית המשפט מיום 27.6.12, הפוטרת אותו מתשלום האגרה, רק לאחר שהומצאה לו הדרישה השנייה לתשלום החוב ולאחר שחלפו 5 חודשים מיום ההחלטה. האם הנתבעת המציאה לתובע את הדרישה השנייה? והאם היא הומצאה לו כדין? הדרישה השנייה 5. סעיף 5 לחוק קובע כדלקמן: "לא יינקטו צעדים לגביית החוב לפי חוק זה בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב ובה יצויין המועד שבו על החייב לשלם את החוב; לא שילם החייב את החוב, תישלח לו דרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984." מהסעיף עולה כי אין חובה להמציא את הדרישה הראשונה בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") כשלעומת זאת לגבי הדרישה השנייה הוא מחיל את הוראות פרק ל"ב לתקנות. 6. בענייננו אין חולק כי התובע קיבל לידיו את הדרישה הראשונה לתשלום האגרה. המחלוקת בין הצדדים הינה סביב השאלה אם הדרישה השנייה הומצאה לתובע ואם היא הומצאה כדין. 7. תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים...". עיון באישור המסירה שצורף לכתב ההגנה (נספח י"א) מלמד כי הדרישה לא הומצאה לידי התובע עצמו אלא לבן משפחה שככל הנראה הינו בנו של התובע ואשר עונה לשם "אורי". עיון נוסף באותו אישור מלמד כי הדרישה הומצאה לאותה כתובת שהתובע ציין אותה בכל כתבי הטענות והמסמכים שהוצגו מטעמו בהליכים המשפטיים השונים שהתנהלו: רחוב ברוש 23, נצרת עילית 17511. מכאן, קיימת חזקה שהיא הומצאה כדין, כך שבניגוד לטענת התובע, מי שטוען אחרת, ובמקרה שלפנינו, התובע עצמו, עליו הנטל להוכיח אחרת ולא על הנתבעת. 8. התובע לא הוכיח ולא הביא כל ראיה שיש בה כדי להפריך את החזקה שהדרישה השנייה הומצאה כדין וכי היא הומצאה לבנו לאותה כתובת אשר מתנוססת על כל אותם מסמכים שהוגשו בבתי המשפט, לרבות בית משפט זה. המסקנה המתבקשת היא שהדרישה השנייה לתשלום החוב הומצאה לתובע כדין ועל פי הדרך הקבועה בתקנה 481 לתקנות. 9. משהומצאה הדרישה השנייה כדין, למעשה בכך פעלה הנתבעת כדין ובהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק בבואה להטיל את העיקולים האמורים ולא הפרה חובה חקוקה בעניין זה ודין טענת התובע בהקשר זה להידחות. האם היה בהטלת העיקולים משום לשון רע כלפי התובע? לשון הרע 10. מהתשתית הראייתית שהוצגה בפני עולה כי עם קבלת הפניה מטעם התובע בדבר החלטת בית המשפט הפוטרת אותו מתשלום האגרה, הנתבעת פעלה, באופן מידי, להסרת כל העיקולים שהוטלו. האם בכל זאת, ניתן לקבוע כי הטלת העיקולים היה בה משום לשון רע כלפי התובע? 11. אחד מפסקי הדין המנחים בעניין זה הינו פסק הדין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים: ע"א 45661-12-10 (מחוזי-ירושלים) גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11) (להלן: "פרשת גסלר"). בפרשת גסלר דובר על עו"ד שנגדו נרשם דו"ח חניה על סכום של 70 ₪. במשך 12 שנים נשלחו התראות לתשלום הקנס לכתובת הרשומה במשרד הרישוי. בהמשך התברר כי מדובר בכתובת לא מעודכנת וכי התובע לא עדכן את כתובתו החדשה ברישומי משרד הרישוי. כתוצאה מכך הדרישות שנשלחו במהלך השנים חזרו תוך ציון "לא נדרש". בסופו של דבר הוטל עיקול על חשבונותיו של התובע בשני בנקים שונים. משנודע לתובע, הוא שילם באופן מידי את החוב והגיש תביעה לפיצויים, כשלטענתו יש לראות בהטלת העיקולים כפרסום לשון רע נגדו. 12. בית המשפט, בפרשת גסלר, קבע כי "באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע". עוד נקבע כי: "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, ... בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק." למעשה לפי פרשת גסלר הטלת עיקול יש בה מעין הכתמה לתובע כאדם המתחמק מתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו סכומיהם, ויש לראות בכך כלשון רע נגדו כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). לפיכך, ובניגוד לטענת הנתבעת שטענה כי אין לראות בכך כלשון הרע משום שמדובר בסכום זעיר המסתכם בסך של 270 ₪, יודגש כי לסכום שבגינו הוטל העיקול אין כל השלכה לגבי השאלה אם יש לראות בעיקול שהוטל כפרסום לשון הרע ואם לאו, וזאת להבדיל משאלת גובה הנזק שנגרם לתובע בשל הטלת אותו עיקול. לפיכך, ולפי רוח הדברים שנאמרו בפרשת גסלר, יש לראות בהטלת העיקול משום לשון רע כלפי התובע. האם יש לראות בו כפרסום לשון הרע? 13. לטענת הנתבעת התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי להוכיח כי העובדה בדבר הטלת העיקול נודעה לגורם אחר חוץ מהתובע עצמו. לטענתה העיקול מתבצע בממשק מחשבים והוא נשלח ישירות לבנק כשרק בנק הפועלים נענה בחיוב ורשם צו עיקול, על כן, לא ניתן לראות בכך כפרסום ברבים. 14. בדומה למה שנקבע בפרשת גסלר, אין ממש בטענה זו, שכן סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי "רואים כפרסום לשון הרע": "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) למעשה לפי הסעיף לא מן ההכרח שהפרסום יגיע בפועל לידיעתו של אדם זולת הנפגע (ראו פרשת גסלר). האם עומדת לנתבעת ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע? הגנת הפרסום על פי הדין 15. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" למעשה הואיל וקבענו כי ההמצאה של הדרישה השניה בוצעה כדין, והעיקול למעשה הוטל מתוקף סמכותה על פי החוק, אזי הנתבעת פעלה במסגרת הסמכות שהוקנתה לה על פי החוק. יש להדגיש כי ההגנה שמעוגנת בסעיף 13(9) הינה הגנה מוחלטת אשר תקפה גם אם הפרסום כוזב וגם אם המפרסם פעל בזדון. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו ע"י המלומד שנהר: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון ... מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא 'ההגנות המוחלטות'" (א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור-תשנ"ז-1997, עמ' 191). מטרת הסעיף היא כאמור לתת הגנה מוחלטת לפרסומים הנעשים במסגרת ביצוע תפקידם של רשויות וגופים רשמיים. בענייננו, הנתבעת כאמור פעלה בהתאם לסמכות שהוקנתה לה בחוק. אומנם, התברר כי התובע פטור מתשלום האגרה כפי שאף נקבע בהחלטת בית המשפט ובכך ניתן לכאורה לטעון לקיומה של התרשלות וטעות בהפעלת הסמכות. אך כפי שצוין לעיל, ההגנה תינתן לכל מי שפעל במסגרת תפקידו הרשמי, גם אם ימצא בסופו של דבר שהוא פעל ברשלנות, בטעות ואף בזדון. מה עוד כשבמקרה שלפנינו, עולה כי מקור "הטעות" הינו דווקא מהמידע אשר הוזרם מבית המשםט אל הנתבעת - מידע שעליו מסתמכת הנתבעת בבואה לפעול לשם גביית החוב אשר נוצר עקב אי תשלום האגרה, וזאת בהתאם למנגנון שנקבע בתקנה 26 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו-1996: "קבלת מידע מגוף ציבורי תיעשה באמצעות תקשורת בין מחשבים, על גבי אמצעי מגנטי או באמצעות טפסים, כפי שיקבע המנהל בהסכמת הגוף הציבורי." על כן, אין באותה "טעות" כדי לגרוע מהיות פעולת העיקול אשר ננקטה ע"י הנתבעת כפעולה אשר בוצעה במסגרת תפקידה הרשמי שניתן לה על פי הדין. 16. נוסף על כן, גם בהתאם לשיקולי מדיניות, הנני סבורה כי קבלת כל מסקנה אחרת שיש בה כדי לגרום לאי החלת ההגנה הנ"ל על אותה רשות, תביא למסקנה אבסורדית לפיה ניתן לכאורה לתבוע בעילת לשון הרע, כל גוף וכל פקיד אשר פעל על פי הדין במסגרת תפקידו לצורך ביצוע פעולות גביה או הטלת עיקולים, וזאת גם אם יתברר שנפלו טעויות כלשהן בביצוע פעולות אלו (ת.א. (שלום-ב"ש) 37575-02-12 מדינת ישראל נ' ברייטמן (29.8.12), ת.א. (שלום-ב"ש) 44073-05-11 קובייב נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (19.11.12), ו- ת.א. (שלום-ת"א) 3077-07 שוטן נ' מדינת ישראל (25.7.10)). לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי יש לראות בפעולה זו כפעולה החוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. 17. למעלה מן הנדרש אציין כי לא נעלמה מעיניי קביעת בית המשפט בפרשת גסלר, שם נקבע כי ההגנה של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע לא חלה. אולם, בשונה מהמקרה שלפנינו, שם קבע בית המשפט כי דרישות התשלום שנשלחו במהלך השנים לכתובת הישנה לא הומצאו כדין וכי החוב שבגינו הוצא העיקול התיישן. לפיכך קבע בית המשפט כי למעשה לא הייתה למשיבה כל סמכות לגבות את החוב והיא לא הייתה חייבת להטיל את העיקול "על פי הדין" כלשון סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. 18. מכל האמור לעיל מתקבלת המסקנה כי אין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עילת לשון הרע. בנוגע ליתר העילות, רשלנות והפגיעה בפרטיות לפי חוק ההגנה בפרטיות, לא מצאתי כל ממש בטענות אלו. הרי שעילות אלו נטענו בעלמא וללא כל ביסוס. מה גם, אין להתעלם מאשמו המכריע של התובע אשר בעקבות קבלת הדרישה הראשונה מהנתבעת הוא פנה לבית המשפט לצורך ביטול דרישת תשלום האגרה ולאחר שקיבל את החלטת בית המשפט, אשר פוטרת אותו מתשלום האגרה, הוא הסתפק בכך ולא טרח לעדכן את הנתבעת בדבר ההחלטה, וזאת על אף שהוא נתבקש לעשות כן כפי שנרשם בדרישות עצמן. 19. בנוגע ליתר הנזקים, שלטענתו, נגרמו לו בשל הטלת העיקול, לרבות הוצאות ביטול העיקול, בזבוז זמן, עוגמת הנפש וההוצאות הנלוות, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי על דרך האומדנה, שכן אין לשכוח כי העיקול אשר הוטל, הוטל על אדם, שבסופו של יום, התברר כי הוא פטור מתשלום החוב, אין ספק כי הדבר גרם להוצאות, טרחה מיותרת, בזבוז זמן ועוגמת נפש. על כן אני מעמידה ראשי נזק אלו על סך של 2,000 ₪. סיכום 20. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 2,000 ₪ וכן הוצאות משפט, בגין האגרה, בסך של 1,900 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. גביית חובחוב