נזקים למכונית במהלך ביצוע העיקול ותפיסת הרכב: ע"י הנתבעת, או מי מטעמה, או שלוחיה, והיא אחראית למחדליהם. עפ"י דוח שמאי אשר צורף לתביעה, נגרמו למכוניתו של התובע, נזקים בסכום של 4,216 ₪ ובנוסף עליהם עותר התובע לפיצוי בגין שכ"ט שמאי, עגמת נפש ונסיעות ובסה"כ 6,016 ₪. הנתבעת טענה כי לא ביצעה את הגרירה של מכונית התובע, אלא, מי שביצע זאת, זו חברת גרירה בהרשאה של המועצה המקומית, וכי תפקידה היה לתאם בין הצדדים. עוד טענה הנתבעת כי אין קשר בין ביצוע פעולות העיקול והגרירה לבין הנזקים הנטענים והכחישה את הנזקים ואת שיעוריהם. מטעם התובע העיד התובע עצמו וכן בן אחיו, איהאב בוקאעי, אשר הצהיר כי ראה את המכונית של התובע בעת שהועלתה על הגרר ונלקחה מן המקום וראה את הפגיעות שנגרמו לה תוך כדי העמסתה על המשאית. אומר מיד, כי עדותם של התובע והעד מטעמו, לא הותירה בי רושם אמין כלל. התובע הרבה להשיב תשובות מתפתלות, חסרות הגיון וללא קשר לשאלות שנשאל, וגילה סימנים נוספים לחוסר מהימנות. כך למשל, התובע הצהיר בתצהירו כאמור, כי "נדהם" לגלות את הנזקים לרכבו בעת שהגיע לשחררו ממחסני הערובה. להבהרת נקודה זו הפניתי את התובע במהלך עדותו לאמור בתצהירו והוא הסביר שנגרמה לו "הפתעה", כי רק בזמן השחרור התברר לו כי נגרמו למכונית נזקים (עמ' 4 ש' 12-17). טענה זו, לא יכולה להתיישב עם עדותו שלו לפיה אחיינו סיפר לו, כאשר העיר אותו מיד לאחר שהמכונית נגררה, כי הוא ראה שהמכונית "נדפקה" בזמן העמסתה על הגרר (עמ' 5 ש' 1-4). בעדותו של האחיין, אף נאמר ביתר שאת, בתשובה לשאלה האם סיפר לדודו על הנזק בעת שהעיר אותו: "אמרתי לו שהלך לך כל האוטו". כאשר הופנה לסתירה בין הטענות, מסר התובע תשובה אשר איננה עונה לשאלה (עמ' 5 ש' 6). במהלך עדותו מסר התובע, כי לאחר שקם בבוקר וראה שמכוניתו נעלמה, הלך למשטרה ואמר שרכבו נגנב. הוא פנה למשטרה כי לא ידע איפה הרכב (עמ' 2 ש' 1- 4). אלא שגרסה זו, סותרת דברים שאמר בעצמו בהמשך עדותו, כי אחיינו סיפר לו, בעת שהעיר אותו, כי המכונית נגררה ע"י מעקלים (כאמור בתצהיר האחיין בסע' 5), כי בזמן הגרירה נכחו במקום אנשי משטרה אשר אף איימו על האחיין באקדח, וכי הוא ידע שהמשטרה מעורבת בגרירת המכונית (עמ' 4 ש' 23 -28). כאשר נתבקש להסביר את הסתירה בין שתי הגרסאות, מדוע הודיע כי מכוניתו נגנבה כאשר ידע כי המכונית נגררה ושוטרים היו מעורבים בגרירה, שוב נמצא משיב תשובות חסרות הגיון אשר אינן עונות לשאלה (עמ' 4 ש' 29 עד 32). לא זו בלבד, בעדותו של התובע התבררו עובדות מפתיעות נוספות. התובע טען, כי בעת שבא לשחרר את המכונית במחסני הערובה הוא פגש את האדם אשר גרר את מכוניתו בפועל, ששמו ראמי, ושילם לו ישירות את עלות הגרירה בסך 4,000 ₪ במזומן (עמ' 2 ש' 16 -17). אותו אדם, אישר בפניו כי הוא זה אשר לקח את המכונית והוא זה שגרם את הנזק למכונית (עמ' 2 ש' 22 -23). התובע העיד כי אמר לו שבכוונתו לתבוע אותו ולקח את פרטיו: "לקחתי, בטח" (עמ' 2 ש' 23 - 26). מיד לאחר מכן, שינה גרסתו, כאשר נשאל היכן הפרטים, השיב כי פרטיו של אותו ראמי, נמצאים במחלקת הגביה במועצה וכי הוא לא נתן לו את מספר הטלפון שלו (עמ' 3 ש' 3 -4). ועוד שינוי גרסה, שוב מיד לאחר מכן, כאשר נאמר לו כי אין אדם בשם ראמי אשר עובד אצל הנתבעת, סתר עצמו פעם נוספת, והשיב: "אני מכיר את הפנים של הבן אדם ומכיר את מי ששלח אותו, ויש לי גם תמונות שלו ואת הטלפון והכל מוקלט" (עמ' 3 ש' 7 -8). שינוי הגרסאות הרציף מטעם התובע מעיד על חוסר נאמנות מובהק. כמו כן, אם אכן יודע התובע בוודאות מי גרם לו את הנזק, מהם פרטיו והוא אף לטענתו, הקליט את הודאתו של גורם הנזק, לא ברור מדוע לא הגיש תביעה כנגד אותו אדם. זאת ועוד, אם אכן קיימות בידי התובע ראיות טובות וחד משמעיות כנגד מי שגרם לו את הנזק, המסקנה המתבקשת היא כי הוא נמנע מלהביא ראיות שיש בידו, מעשה המקים חזקה כי לו היה מביא את אותן ראיות הן היו פועלות כנגדו. עדותו של האחיין של התובע, אשר לטענתו ראה את גרירת המכונית, אף היא לא היתה אמינה. ראשית יש לציין, כי עצם נוכחת האחיין בזירה בעת גרירת המכונית, לא נזכרה בכתבי הטענות מטעם התובע, ובאה אל העולם לראשונה בתצהיר שהוגש מטעם התובע זמן לא רב לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות הצדדים. מכתב התביעה והתצהיר הנלווה לו, עולה כי התובע הסיק שהמכונית נפגעה בעת שנגררה, מכך שלא היתה פגועה קודם לכן והוא מצא אותה פגועה רק בעת שבא לשחרר אותה ממחסני הערובה (סעיף 9 לכתב התביעה). אין זכר בכתב התביעה לקיומה של טענה פוזיטיבית הכוללת ידיעה ישירה אצל התובע או מי מטעמו, בדבר הליך הגרירה וכיצד נפגעה מכוניתו במהלכו. בתצהירו של העד, הוא לא פרט כיצד בדיוק נגרמו הנזקים למכונית והסתפק באמירה כללית כי אלו נגרמו כתוצאה מפעולות הרמת הרכב על הגרר, הרכב התנגש בגדר (סעיף 7 לתצהירו). בעדותו, לעומת זאת, מצא לנכון לספק תיאור מפורט, כיצד ראה את הצד האחורי של מכונית דודו מחובר באמצעות שרשרת למכונית הגרר, וכיצד בעת שנמשכה ע"י השרשרת לצורך העלאת המכונית על הגרר, היא זזה לצדדים באופן שהדופן השמאלית שלה מקדימה נפגעה מקיר אשר המכונית היתה קרובה אליו. העד אף הדגים באמצעות דגמי מכוניות את המקום המסוים שנפגעה המכונית מהקיר - בדופן השמאלית מקדימה, בכנף שמאל, באזור של הגלגל השמאלי קדמי (עמ' 7 ש' 28 -31). הוא אף פירט והסביר, בצורה חד-משמעית, כי נוכח תנועת המכונית ימינה ושמאלה בעת הגרירה, היא פגעה בקיר פעמיים באותו מקום. עדותו זו של העד, איננה תואמת ואינה קשורה לנזקים שנגרמו למכונית כפי שעולה מחוות דעת השמאי מטעם התובע. בחוות הדעת אין כל זכר לפגיעה בכנף השמאלית של המכונית, אשר ספגה לכאורה הפגיעה הישירה. מצד שני, מצא השמאי במכונית פגיעות אשר אינן מתיישבות ואינן קשורות למנגנון הפגיעה שתואר על ידי העד. כמו למשל, פגיעה בפנס ימין שהיה צורך להחליפו ופגיעה במצנן המים של המכונית. הפער בין גרסת האחיין לממצאי השמאי, מצביעים כי לא סביר, בלשון המעטה, שהמכונית ניזוקה בדרך אותה תאר העד. בעניין נוסף, עדותו של העד אף לא התיישבה עם עדות התובע. כאמור לעיל, התובע סיפר כי אחיינו אמר לו כי הגיעו שוטרים למקום, אשר היו מעורבים בגרירה. כאשר נשאל האחיין מי היו האנשים שגררו את המכונית, השיב כי היו 3 אנשים, הוא לא יודע מי הם וכאשר נשאל האם היו שוטרים במקום, השיב: "לא היתה משטרה" (עמ' 8 ש' 15). עם זאת, כאשר הובא לתשומת ליבו, כי דודו העיד קודם לכן, כי היו במקום שוטרים אשר אלו איימו עליו באקדח, שינה גרסתו, והשיב: "חשבתי שהם שוטרים, לא ידעתי שהם מעקלים" (עמ' 8 ש' 19). שינוי הגרסאות לפי צרכי השעה מצביע על חוסר מהימנות בולט. לכל אלה מצטרפים הדילוגים של העד בין עברית לערבית, על פי נוחיותו ובדרך לא אמינה. על אף שהשיב בתחילת עדותו, כי קרא את תצהירו בטרם חתם עליו ואישר את תוכנו, מיד בתחילת החקירה הנגדית, עשה עצמו כאילו אינו מדבר עברית ונזקק לתרגום, ובהמשך עדותו התברר כי הוא מבין ומדבר עברית שוטפת, ללא כל מגבלה. מעדותו של העד, עלה כי לא הוא בלבד נכח בעת גרירת המכונית, אלא אף אמו ראתה את הדברים. אי הזמנת האם לעדות, רובצת כנגדו של התובע, אשר יכול היה לזמנה לתמיכה בגרסתו והוא מצא לנכון שלא לעשות כן, ואין צורך לחזור על המשמעות הראייתית של אי הבאת ראייה שלו היתה מובאת היה בה כדי לסייע לתובע. נוכח כל האמור לעיל, לא נתתי כל אמון בעדות התובע והעד מטעמו, והגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הראייה הנדרש להוכיח כי הנזקים אשר נגרמו למכוניתו נגרמו בעת שנתפסה ונגררה. לא זו בלבד, מצאתי כי התובע אף לא הוכיח את אחריות הנתבעת לביצוע הגרירה. הנתבעת טענה, כי על אף שהיא אכן נתנה למועצה המקומית שירותי גבייה, היא לא ביצעה את הגרירה אלא תפקידה התמצה בכך שתיאמה בין המועצה לבין חברת הגרר. התובע טען כי הקשר בין הנתבעת למי שביצע את הגרירה היה קשר של שליחות או קבלנות משנה, או קשר דומה אשר מטיל על הנתבעת אחריות למעשי שלוחיה. טענה זו נטענה באופן סתמי. התובע לא הביא כל ראייה אשר יש בה כדי לבסס קשר של אחריות בין הנתבעת לבין חברת הגרר. ב"כ התובע טען כי המכונית נתפסה על פי, צו תפיסה המופנה כלפי הנתבעת, אשר העבירה אותו לידי חברת הגרר ומכאן אחריותה. צו תפיסה כזה לא הוצג ואין לדעת אם קיים כזה ומה תוכנו. לביסוס טענתו הפנה ב"כ התובע לסעיף 8 לתצהיר הנתבעת, שם נאמר באופן כללי, כי המועצה היתה מוציאה צו הרשאה, מעבירה אותו אל הנתבעת וזו היתה מעבירה אותו לביצוע לחברת הגרירה, לבקשת המועצה, וכן, לסעיף 4 לכתב ההגנה, שם נאמר כי עבודות הגרירה מבוצעת ע"י חברת גרירה בתיאום עם הנתבעת. העד מטעם הנתבעת הסביר בעדותו, כי הנתבעת עצמה היתה מבצעת עיקולי מיטלטלין בדירות בלבד ולא עיקולי רכבים. הוא הסביר את התנהלות הדברים לגבי עיקולי רכבים, כי תפקידה של הנתבעת התמצה "בחיבור" בין העיריה לחברת הגרר, ובתיאום ביניהם. כאשר הגרירה עצמה נעשתה עפ"י התקשרות בין העיריה לבין חברת הגרר ולא באחריותה של הנתבעת. אין סתירה בין הסברו של העד מטעם הנתבעת לבין האמור בתצהירו ובכתב ההגנה, כאמור. תיאום בין צדדים, אין בו כדי להביא למסקנה כי הנתבעת קיבלה הרשאה המופנית אליה לתפיסת המכונית והעבירה את התפקיד לגורם אחר. במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת ביקש ב"כ התובע להציג לו ולהגיש לתיק בית המשפט, מכתב אשר נחזה ככזה שנכתב ע"י מי מטעם המועצה המקומית, בו נרשם כי מי שביצע את גרירת מכונית התובע היא הנתבעת. ב"כ הנתבעת התנגד להגשת המסמך והצגתו לתיק בית המשפט. בהתחשב בכך שהמסמך לא גולה בתצהיר גילוי מסמכים, לא צורף לכתב התביעה, ואף לא נזכר בתצהירי עדות ראשית של התובע, ובהתחשב בכך כי הגשתו התבקשה שלא באמצעות עורכו (דבר אשר לא אפשר לבדוק האם מדובר במסמך אוטנטי האם יתכן שמדובר בטעות וכד'), לא אפשרתי את הגשת המסמך והצגתו לעד. גם בעניין זה יש לומר, כי היה בידי התובע לזמן את נציג העיריה לעדות, אשר יכולה היתה לבסס את טענתו כי אכן הנתבעת היא זו אשר היתה אחראית על ביצוע גרירת המכונית, אולם הוא לא עשה כן. יש לציין עוד, כי התובע אף לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו. חוות דעת שמאי אמנם צורפה לכתב התביעה, אולם התובע לא מצא לנכון לצרף לכתב התביעה ולראיות מטעמו, אסמכתא כלשהי לכך שביצע את התיקונים הנזכרים בחוות דעת השמאי וכי נגרמו לו נזקים כספים של ממש. סיכומו של דבר, התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכיח את יסודות תביעתו ודינה להידחות. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאת משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבעיקולנזק לרכב