תביעה לתשלום חוב נטען בגין צריכת חשמל הצדדים והעובדות המוסכמות - הנתבעת 1, הגב' לינדה סאטובי (להלן: "לינדה") ובני ביתה היו הבעלים של בית ברח' הדפנה 4 בחדרה (להלן: "הדירה" או "הנכס"). החל משנת 2007 לינדה נרשמה אצל התובעת, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "חברת החשמל") כצרכן הרשום של החשמל בדירה. במאי 2011 נחתם חוזה מכר בין לינדה ובעלה, עוה"ד יאיר סאטובי (להלן: "יאיר"), לבין הנתבעת 2, הגב' סבטלנה דמסקי (להלן: "סבטלנה") אשר מכוחו מכרו בני הזוג סאטובי את הדירה לסבטלנה (להלן: "חוזה המכר"). מועד המסירה של הדירה נקבע ליום 31.12.11. לינדה ויאיר עזבו את המושכר ביום 15.12.11, אך כאשר הגיע מועד המסירה התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר להוראות חוזה המכר ויישומו. אין צורך לפרט את אותה מחלוקת בשל שהיא אינה רלבנטית לצורך ההכרעה בתיק זה (מה גם שבין הצדדים התנהל הליך משפטי אחר בנוגע למחלוקת והיא הוכרעה בפסק דין שניתן בהקשר זה). אומר רק כי אין מחלוקת שבמועד המסירה המיועד נכנסה סבטלנה לדירה ותפסה בה חזקה, אך לא היה זה בהסכמת בני הזוג סאטובי (אשר ראו בה כפולשת) ולא נערכה מסירה מסודרת ומוסכמת של הדירה. מכל מקום, ואם נחזור לסוגית צריכת החשמל, סבטלנה טענה כי ביום שבו נכנסה לדירה, 31.12.11, היא צילמה את קריאת מונה החשמל בדירה ופנתה למחרת לחברת החשמל בבקשה להעביר את צריכת החשמל מהשם של לינדה אל השם שלה. לטענתה, היא צירפה לבקשתה תצלום של קריאת המונה (להלן: "תצלום המונה") וביום 1.1.12 הפכה סבטלנה להיות הצרכן הרשום בחברת החשמל לגבי הנכס על פי רישומי חברת חשמל. בשלב זה, לאחר שהגיע לחברת החשמל תצלום המונה, בדקה ומצאה חברת החשמל שיש חוב בסך של כ-10,000 ₪ לטובתה לגבי צריכת החשמל עד יום 31.12.11. הסיבה להצטברות החוב הינה שבמשך למעלה משנה ושלושה חודשים לא בוצעה קריאת מונה מדויקת בדירה. הקריאה המדויקת האחרונה היתה ביום 19.9.10, ולאחר מועד זה כל החשבונות הדו-חודשיים נשלחו ללינדה על דרך של הערכה והם לא היו חשבונות מדויקים שמבוססים על קריאת מונה. לשיטת חברת החשמל, רק לאחר שהתקבל תצלום המונה של סבטלנה מיום 31.12.11, ניתן היה לבצע חישוב מדויק של צריכת החשמל - והתברר שהחשבונות השוטפים שנשלחו ושולמו היו בסכומים נמוכים מהראוי, וכי נותר חוב של כ-10,000 ₪. בהתאם לעמדתה זו של חברת החשמל היא הגישה תביעה ללשכת ההוצל"פ כנגד לינדה לגבי הסכום הנטען. לינדה הגישה התנגדות לתיק ההוצל"פ ובה העלתה טענות הן כנגד חברת החשמל והן כנגד סבטלנה, אשר לשיטתה פלשה לנכס שלא כדין והפרה את חוזה המכר. במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק, ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם לצרף את סבטלנה כנתבעת נוספת והתיק הועבר לשמיעה בפניי. מסכת הראיות - בפניי נשמעו מר דורון הוד, ראש מדור בכיר גביה בחברת חשמל (להלן: "הוד", לגבי תצהירו ת/1); לינדה (לגבי תצהירה נ/1); יאיר (לגבי תצהירו נ/4); וסבטלנה (בחקירה ראשית). דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד לינדה להתקבל ברובה ודין התביעה כנגד סבטלנה להידחות, והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. היריבות מול לינדה ומול סבטלנה - כפי שציינתי בפתיח, המחלוקת שבין לינדה לבין סבטלנה באשר לחוזה המכר אינה רלבנטית, מה גם שהוכרעה. השאלה היחידה שדורשת בירור הינה מי צרך את החשמל נשוא החוב הנטען והאם החוב הנטען מדויק. באשר לשאלה הראשונה - דומה כי מעולם לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי כך שהחוב עד יום 31.12.11 חייב להיות משויך רק ללינדה והחיובים החל מיום 1.1.12 משויכים לסבטלנה. לא היתה מחלוקת כי סבטלנה נכנסה (או פלשה) לדירה רק ביום 31.12.11, כי לפני מועד זה היא לא היתה בדירה, היא לא עשתה בה כל שימוש, היא לא הפעילה מכשירים צורכי חשמל בדירה ולכן את כל צריכת החשמל עד ליום 31.12.11 יש לייחס ללינדה ולמשפחתה. אדגיש שוב שהשאלה אם סבטלנה נכנסה לדירה כדין, או שלא כדין, אינה משנה את העובדה שלא הועלתה מעולם טענה מצד לינדה לפיה סבטלנה שהתה בדירה לפני ה-31.12.11 וצרכה שם חשמל. לכן, ככל שיש חוב עד יום 31.12.11 - על לינדה לשאת בו, ודין התביעה כנגד סבטלנה להדחות. קיומו של חוב - כפי שנטען על ידי חברת החשמל, החוב הנתבע חושב לאור תצלום המונה אשר אמור לשקף את סך הצריכה נכון ליום 31.12.11. נשאלת השאלה אם אכן הוכח שנתון זה מדויק - ומצאתי שאכן נתון זה הוכח הרבה מעבר לרף ההוכחה האזרחי הנדרש. בפניי העידה סבטלנה לגבי כך שהיא אישית צילמה את תצלום המונה ביום 31.12.11 וכי ביום זה גם צילמה את קריאת מונה המים. היא הסבירה שהיא ביצעה את התצלומים בעצת עורך הדין שלה, לאור העובדה שבין הצדדים היתה מחלוקת לגבי מסירת החזקה בדירה ויש צורך לתעד את מצב הדירה ואת מוני החשמל והמים במועד הכניסה - ועדות זו לא נסתרה. בנוסף, העידה סבטלנה כי היא אישית הלכה לרשויות הרלבנטיות ודאגה להעביר על שמה את חשבונות המים, הארנונה והחשמל ואף עדות זו לא נסתרה על ידי לינדה או יאיר בעדותם. זאת ועוד. לגבי נושא צריכת החשמל, סבטלנה חזרה והעידה חד משמעית שביום 1.1.12 היא הגיעה למשרדי חברת החשמל, ביקשה להעביר את שם הצרכן מלינדה אליה, מסרה פרטים של כרטיס האשראי שלה לצורך החיובים השוטפים ומסרה את תצלום המונה על מנת שניתן יהיה לדעת מהי קריאת המונה אשר ממנה ואילך יש לחייב את סבטלנה. בנספחים לתצהירו של הוד קיים תצלום של רישום הנתונים שרלבנטיים למספר הצרכן שבו עסקינן וניתן לראות שאכן קיים רישום לפיו ביום 1.1.12 הסתיים החוזה של משפחת סאטובי והופק חשבון "סופי" בכל הנוגע ליתרת החוב עד מועד סיום החוזה, ומיד לאחריו קיים רישום לגבי פתיחת חוזה חדש על שם סבטלנה. האמור ברישום מדבר בעד עצמו, ואם נוסיף לכך את עדותו של הוד, לפיה העברת החוזה לא היתה מתבצעת אלמלא הביאה סבטלנה את תצלום המונה כאסמכתא (עדות אשר לא נסתרה) - אזי שהמסקנה המצטברת הינה שהוכח מעבר לנדרש שאכן תצלום המונה משקף את קריאת המונה של הנכס בו עסקינן, נכון ליום 13.12.11, כי תצלום המונה הוגש לחברת חשמל, כי יתרת החוב חושבה על בסיס תצלום המונה וכי את כל החיובים שנובעים מאותה קריאת מונה יש לשייך ללינדה ולא לסבטלנה. באשר לטענה של לינדה לפיה יתכן וסבטלנה "זייפה" את התצלום - הרי שהמדובר בטענה שהועלתה בחצי-פה, וטוב שכך - שכן אין לה כל בסיס ומוטב היה שלא להעלותה כלל. טענה נוספת של לינדה היתה שהעברת החוזה בוצעה שלא כדין, לרבות בניגוד לנוהלים פנימיים של חברת החשמל - כיון שבוצעה על סמך בקשתה של סבטלנה בלבד, במעמד צד אחד, ללא קבלת אישור או הסכמה מצד לינדה. אני סבורה כי יש טעם מסוים בטענה זו ומן הראוי שחברת החשמל תמצא דרך להסדיר בנוהל חד משמעי כיצד יש להתמודד עם מקרים בהם העברת החוזה מתבקשת על ידי צד אחד בלבד, אלא שבין כך ובין המחלוקת נשוא התיק אין ולא כלום. יתכן שהיה מקום להתקשר ולשאול את לינדה - ביום 1.1.12 - אם היא מסכימה להעביר את חשבון החשמל על שם סבטלנה, אך העובדה שלא התבקש ולא התקבל אישורה אינה משנה מהמסקנות העובדתיות והמשפטיות לגבי קיום החוב ולגבי החובה של לינדה לשלם אותו. שהרי סביר להניח שלינדה ממילא היתה מסכימה להעביר את החיובים על שם סבטלנה ולא היתה רוצה להמשיך ולשלם את חשבון החשמל לגבי התקופה בה סבטלנה מתגוררת בדירה, במיוחד כאשר בין הצדדים היה סכסוך לגבי חוזה המכר. יש עוד לראות שמבחינת סבטלנה - היא עשתה את "המעשה הנכון", ברצונה להמעיט ככל האפשר בחיכוכים עם משפחת סאטובי ולא ליצור מצב בו הצדדים יצטרכו "להתחשבן" לגבי צריכת החשמל אחרי שנכנסה (או פלשה) לדירה. בכל אופן, אולי היה צריך לבקש את אישורה של לינדה - אך העדר האישור אינו גורע מהמסקנה לפיה הוכח שתצלום המונה משקף את קריאת המונה ביום 31.12.11 וכי על לינדה לשלם את החשבון עד אותו יום. גובה החוב המדויק - עתה נשאלת השאלה כיצד הצטבר חוב נטען בסך של כ-10,000 ₪, וזאת בשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים שלינדה דאגה לשלם כסדרם, במועד ובמלואם את כל חשבונות החשמל השוטפים שקיבלה במשך כל השנים. לינדה מסרבת לקבל את החישוב של חברת החשמל אשר לפיו, למרות שהיא שילמה את כל החשבונות השוטפים - נותר חוב בשיעור כה משמעותי. לינדה מעלה טענות רבות לגבי העובדה שלא בוצעו קריאות מונה מדויקות וכי במשך שנה ו-3 חודשים (מחודש ספטמבר 2010 עד דצמבר 2011) נשלחו חשבונות המבוססים על הערכות בלבד. לינדה אף מעלה סימני שאלה לגבי הדיוק של הממצאים וטוענת שלא ייתכן שצריכת החשמל היתה כפי שטוענת חברת החשמל, כיוון שאם מבצעים השוואה בין הממוצע החודשי של צריכת החשמל בשנים 2007-2009 לבין הממוצע החודשי בתקופה שלגביה הצטבר החוב הנטען (ספט' 2010 עד סוף 2011) - מגיעים למסקנה שמדובר בעליה בצריכה של פי 2 והדבר אינו הגיוני ואינו אפשרי. לגבי גובה החוב - עמדתי היא שיש לחייב את לינדה רק בחלקו ולא בכולו, מחמת כמה טעמים. ראשית, אני סבורה שיש טעם לפגם בכך שחברת החשמל לא מבצעת קריאת מונה מדויקת במשך יותר משנה ו-3 חודשים. לא יעלה על הדעת שקריאת המונה האחרונה היתה ב-19.9.10 ושהקריאה הבאה אחריה היתה ביום 31.12.11 ואף היא בוצעה רק "במקרה", בשל שבאותו יום עבר הנכס מידי לינדה לידי סבטלנה. אלמלא נמכרה הדירה, ייתכן ולא היו מתבצעות קריאות מונה במשך שנה נוספת. לא ייתכן לשלוח חיובים שמבוססים על הערכות במשך תקופה כה ארוכה. הוד ניסה להסביר בחקירתו שככל הנראה הסיבה לכך שבוצעו חיובים על בסיס הערכה הינה שלא ניתן היה להיכנס לנכס על מנת לבצע קריאה מדויקת, אך הטענה לא הוכחה ואין ברישומים אינדיקציות לכך שנציגים של חברת החשמל ניסו להיכנס לנכס ולבצע קריאה אך ונתקלו במחסום או בקושי, למעט רישום אחד בודד בתאריך 30.6.13 (הרבה אחרי התקופה הרלבנטית לענייננו). הוד, מן הסתם, לא מבצע קריאות בשטח והוא לא יכול להעיד על הסיבה אשר בעטיה בוצעו הערכות ודילוגים במשך תקופה כה ממושכת, והטענה שלו לגבי כך שככל הנראה היה קושי בביצוע קריאה של המונה מהווה עדות שמיעה לכל היותר. עוד אוסיף כי במסמכים שהוגשו מטעם חברת חשמל מצוין שהמונה "מחובר בחוץ" ולכן אין כל סיבה נראית לעין שלא בוצעו קריאות מדויקות. אף אם המונה היה בתוך המתחם של הנכס והיה צריך להמתין עד שנציג של הדיירים יפתח את הדלת לצורך ביצוע הקריאה, ואף אם בימים מסוימים היה קושי להיכנס למתחם - הדבר אינו מהווה צידוק לאי קריאת מונה בפועל במשך שנה ו-3 חודשים. היה על חברת חשמל לדאוג לכך שנציג מטעמה ייצור קשר טלפוני עם הצרכן הרשום, עם לינדה, ויתאם איתה דרך לפתור את הבעיה ולבצע קריאות "בפועל". אני מסכימה כי גם ללינדה וליאיר יש "אשם תורם" לגבי הסיטואציה שנוצרה, כיון שאף הם היו יכולים לראות על גבי החשבונות שהמדובר בחיובים על פי הערכה ולא ע"פ קריאת מונה בפועל ואף הם היו יכולים ליזום קשר עם חברת חשמל ולהסדיר את הקריאות השוטפות הסדירות. עם זאת, חברת חשמל היא זו שבאחריותה לחייב את הצרכנים בחיובי "אמת" ככל שאפשר ולעשות את מירב המאמצים להנפיק חשבונות מדוייקים. במקרה הזה - לא מצאתי שהוכח שנעשה מאמץ ולו מינימלי. יש לכך השלכה לגבי האפשרות לדרוש רטרואקטיבית, בשנת 2013, חוב לגבי השנים 2010-2011, אשר הצטבר שלא באשמת הלקוחה, לינדה, ולשיטתי האמור מחייב את המסקנה החוזית והצרכנית לפיה אין מקום לחייב את לינדה בסכום המלא. שנית, יש לראות כי חלק מהחוב שהצטבר מתייחס לתקופה שממועד החשבון האחרון (מחצית נובמבר 2011) ועד סוף דצמבר 2011. לגבי תקופה זו, לא נשלח מעולם חשבון שוטף "רגיל" והחיוב נכלל בחשבון נשוא התובענה. מן הסתם, לו היה נשלח חיוב רגיל, לגבי חודש וחצי, היתה לינדה משלמת אותו - כפי ששילמה את שאר החשבונות השוטפים במשך כל השנים. מצד אחד, ברור שאת החלק היחסי מתוך החוב הכולל שמתייחס לחודש וחצי הנ"ל, יש לשלם ללא כל עוררין; אך מצד שני, אני מקבלת את עדותו של יאיר (אשר היתה מהימנה ולא נסתרה) לפיה כאשר התקשר וביקש שיוכן חשבון לגבי התקופה שממחצית נובמבר ועד סוף דצמבר 2011 - הוא סורב. היה על חברת חשמל, בנסיבות ולאור הסיבה להצטברות החוב, להיות מסוגלת להבחין בין החוב "השוטף" לגבי החודש וחצי שלא שולמו לבין החוב "ההסטורי" שהצטבר כתוצאה מפערים בין הצריכה בפועל לבין ההערכות שבוצעו במשך יותר משנה. אני אף מקבלת את עדותו של יאיר שכאשר התקשר למשרד באי כוחה של חברת החשמל וביקש לשלם מתוך החוב את החשבון לגבי מחצית נובמבר ודצמבר שהחובה לשלמו אינה שנויה במחלוקת, נמסר לו שאין אפשרות לשלם חלק מהחוב, ושאם לא ישלם את כל החוב "נפגש בבית משפט". עמדה כוחנית זו אינה מקובלת. לא יתכן שלא לאפשר לצרכן לשלם חלק מהחוב, במיוחד שהקושי בבידוד אותו החלק מתוך החוב הכולל נובע ממחדלים של חברת חשמל. זהו טעם נוסף אשר בגינו מצאתי שלא לחייב את לינדה בכל החוב הנטען. שלישית, אני מקבלת את טענת לינדה לפיה יש טעם לפגם בכך שהחוב הנתבע חושב על בסיס תעריפי החשמל נכון ליום הנפקתו (2.1.2012, כאשר המחיר לכל קוט"ש היה 46.83 אג'), בעוד שעיון בחשבונות שצורפו מטעם חברת חשמל מראה שבמהלך התקופה שבמחלוקת (9/2010 עד 12/2011) היו חודשים בהם התעריף לכל קוט"ש היה 41.17 אג', 41.32 אג' ו-44.86 אג'. היות והמדובר בחיוב רטרואקטיבי לגבי חודשים שונים - לא יתכן לבצע את החיוב דווקא על בסיס התעריף הגבוה "האחרון" ביום הנפקת החשבון - וראו כי החשבון התייחס לצריכה של 18010 קוט"ש, כאשר החישוב לפי 46.83 אגורות הניב חיוב של 8,452 ₪ (ללא מע"מ) וחיוב לפי 41.17 אגורות היה מניב חיוב של 7,414 ₪ בלבד (ללא מע"מ). המדובר בפער משמעותי ביותר. אולי לא ניתן כיום לדעת בדיוק מה היה התעריף ביום שבו נצרך כל קוט"ש, אך אולי היה מקום לבצע חישוב על פי התעריף הנמוך ביותר בכל התקופה, או למצער - לפי התעריף הממוצע במהלך התקופה הרלבנטית. בכל אופן, זהו נדבך נוסף במסקנה לגבי הפחתת החיוב. לכן, מסקנתי היא כי יש לחייב את לינדה לשלם את מרבית החוב ואני קובעת על דרך האומדנה שעליה לשלם 7,000 ש"ח נכון להיום, בשלושה תשלומים חודשיים. טרם סיום אתייחס לטענת לינדה לפיה החיוב הרטרואקטיבי אינו הגיוני כיון שמשמעותו היא שהחיובים לגבי התקופה שבמחלוקת היו "פי 2" מאשר החיובים בכל התקופה שאינה במחלוקת (משנת 2007 עת החלו החיובים ועד ספטמבר 2010 עת הפסיקו הקריאות המדוייקות). טענה זו לא הוכחה ועיון במסמכים מלמד שהיא אינה מדוייקת. יאיר אשר העלה את הטענה העובדתית מטעמו לא הצביע על תחשיב אשר יכול ללמד על ממוצע הצריכה בתקופה שאינה שנויה במחלוקת לעומת ממוצע הצריכה בתקופה שבמחלוקת, ובוודאי שלא הוכיח שהעליה הנטענת בצריכה הינה פי 2. די בכך כדי לחייב את דחיית הטענה. מעבר לכך, אף אם היתה עליה בצריכה בתקופה שבמחלוקת, יש לקחת בחשבון את החלפת המזגנים שעליה העידו בני הזוג סאטובי ואת הרחבת המשפחה, עת נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, בשעה טובה. סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור מעלה, התוצאה הסופית הינה הבאה: התביעה כנגד סבטלנה נדחית. היות וחברת החשמל לא היתה מעוניינת מלכתחילה לתבוע אותה והיות ומעורבותה נבעה בשל המחלוקת בינה לבין לינדה לגבי חוזה המכר (מחלוקת ששני הצדדים אחראיים הדדית לגרימתה) - לא אעשה צו להוצאות לחובת חברת חשמל. התביעה כנגד לינדה מתקבלת. עליה לשלם לחברת חשמל 7,000 ₪, בשלושה תשלומים שווים חודשיים עוקבים, הראשון עד יום 29/10/2013 והבאים אחריו עד 29/11/2013 ו-29/12/2013. לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות לטובת חברת חשמל, למרות שהתביעה התקבלה ברובה - לרבות לאור הערותי לעיל לגבי התנהלות חברת חשמל אשר תרמה ליצירת המחלוקת, לאור עדותו של יאיר לגבי כך שניסה לשלם חלק מהחוב אחרי שנפתחו ההליכים אך סורב ולאור כך שמכתב ההתראה שנשלח טרם פתיחת הליכי ההוצל"פ נשלח ללינדה ביוני 2012 לכתובת של הדירה, למרות שהיא עזבה הרבה לפני כן ואף מרישומי חברת החשמל צריך היה להבין שהיא כבר לא נמצאת בכתובת זו. משמע, שלא בוצעה מסירה או המצאה כדין של ההתראה טרם הגשת התביעה ללשכת ההוצל"פ לפי הוראות החוק.חובחשמל