טענה כי פתאום בלי הודעה מוקדמת המונית נסעה לאחור ופגעה לה בכל החלק הקדמי צדדי של הנהג. לדבריה, הנסיעה לאחור הייתה מפתיעה ולא היה לה אפילו זמן לצפור לו. לאחר התאונה התקשר הנתבע-2 וביקש שלא יפעילו ביטוח והציע שהוא יקח אותם למוסך שלו, אמרה שהיא תחשוב על זה. לאחר מכן, היו שיחות נוספות באותו עניין. אחרי מספר שיחות הוא אמר להם לתקן את הרכב וכך עשו ומשום כך גם לא הפעילו את הביטוח. בחקירה הנגדית הכחישה התובעת כי שוחחה בפלאפון ושבה וטענה כי הנתבע-2 נסע לאחור. מטעם התביעה העידה עדת ראיה, שהתובעת המתינה לה ברכב. לדבריה עמדה על המדרכה בסמוך ואיך שהגיעה ראתה שהמונית נסעה לאחור ושמעה את כל קול הפגיעה. באותו רגע צילמה והעבירה לאחותה (שהיא גם באת כוח התובעת בתיק זה), ההודעה שהועברה הוצגה בבית המשפט ובה נכתב כי נהג מונית נסע אחורה ופגע ברכב. בחקירה הנגדית השיבה, כי הייתה כמעט על יד האוטו. הנתבע-2 העיד, כי המקום בו קרתה התאונה הוא לא המקום על מצביעה התובעת, וכי התאונה קרתה בצד השמאלי של הכביש ולא הימני כפי שטוענת התובעת, בכניסה לחניון בסמוך למעבר חניה. לטענתו עמד בזווית, על מנת להיכנס לחניה בנסיעה לאחור והתובעת הגיעה בנסיעה על מנת לצאת מן החניון, ופגעה בו במהלך הנסיעה. הנתבע-2 טען שיש לו עדים לנושא אבל לא זימן אותם. לדבריו, מעצם העובדה שהיה במצב עמידה, לא נגרם למונית נזק גדול ומשכך גם לא הגיש תביעה. לגבי הטענה שהציע לה לתקן את הרכב טען, כי הדוד שלו הוא פחח והציע לסייע לה כפי שהוא מציע לכל אדם. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן לאחר שבחנתי את הראיות היטב, אני קובעת, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה. עדות התובעת ועדות העדה מטעמה היו מהימנות ורציפות. שתיהן נראו נשים נורמטיביות ודוברות אמת. איני מעלה על דעתי שהתובעת תמציא גרסה שקרית, כי הנתבע נסע לאחור רק בשל לסחוט הימנו כספים, מה גם שכפי שהסבירה התובעת הרכב מבוטח ובכל מקרה לכל היותר הנזק שלה היה ההשתתפות העצמית ולא יותר מכך. לעומת עדות התובעת, עדות הנתבע-2, הייתה מהוססת במידת מה, גרסתו לאופן התרחשות התאונה אינה מהימנה. לפי התיאור שנתן הנתבע-2 לתובעת היה די והותר מקום לעבור ביציאה מן החניון ולא הייתה אמורה לפגוע בו. לעומת התובעת, לנתבע-2, שאינו מבוטח, ישנו אינטרס חזק להסיר מעל עצמו את האחריות. שיחות הטלפון שניהל הנתבע-2 לאחר הארוע עם התובעת ובעלה, שיחות אותן לא הכחיש הנתבע, אינן מוסיפות למהימנות גרסתו. אם הנתבע לא אשם, לא סביר שהיה מציע לתקן את הרכב אלא נהפוך הוא, תובע את התובעת על הנזק שנגרם למונית. בנסיבות שהוכחו, אני קובעת, כי התאונה התרחשה כאשר הנתבע-2 נסע לאחור ומלוא האחריות לתאונה מוטלת עליו. צר לי על הנתבע-2 שעליו לשאת בסכום לא מבוטל, אך זהו המחיר של העדר ביטוח, שעה שמתרחשת תאונה. משנקבעה אחריותו של הנתבע-2 לתאונה, עולה שאלת אחריותו של הנתבע-1, כבעל הרכב וכמי שהתיר את השימוש בו, בלא שהוסדר ביטוח צד ג' לרכב. הלכה למעשה, איש מן הצדדים לא התמקד בנושא הנתבע-1 ולא העלה טענה ספציפית בדבר אחריותו או העדר אחריותו לתאונה, כאשר הדיון התמקד בנסיבות התאונה ובשאלת אחריות הנתבע-2. מושכלות יסוד הן, כי כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השימוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב -יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין. בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת. אחד מפסקי הדין המנחים בסוגיה הוא פסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 195/95 (מחוזי ירושלים) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואחרים (פורסם בפדאו"ר), באותו מקרה הפך בית המשפט פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שקבע קיומה של יריבות בין התובעת שם שרכבה נפגע בתאונת דרכים, לבין חברת ההשכרה שהשכירה את הרכב לנהג שביצע את העוולה. בית המשפט קבע שם, כי האחריות הישירה לנזק מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר גם שלחברת הביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג', אך לא לחברת ההשכרה. בית המשפט שם, גם לא מצא סתירה בין העדר האחריות של חברת ההשכרה בנזיקין, לבין תביעתה הנפרדת כלפי הרכב המעורב בתאונה על נזקים שנגרמו לרכב השכור שהיה מעורב בתאונה, בתורת בעלים של רכב זה. מכאן, אף שבעלות ברכב מקנה אחריות לשימוש שנעשה ברכב, מקום בו בעליו של הרכב מוכיח, כי מסר את החזקה ברכב כדין, למי שהוא כשיר לנהוג ומוכיח את זהות הנהג ברכב, לא תוטל עליו האחריות אך בשל היותו הבעלים ברכב, שעה שלא היה לו כל קשר וזיקה לתאונה ((תא ((עפ') 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (2/3/12)). השווה לעניין זה תקנה 27ב לתקנות התעבורה המטילה אחריות על בעליו הרשום של הרכב, אלא אם מוכיח מי נהג ברכב בזמן התאונה, וכן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בו ביקש המחוקק להטיל אחריות הן על הנוהג ברכב והן על מתיר השימוש ומשכך קבע בעניין זה הוראה מפורשת בחוק (סע' 2 (א) ו- (ב)). אכן עשויה לחול אחריות על בעל הרכב, מקום שבעליו של הרכב התרשל באופן העברת החזקה ברכב והוציא את השליטה מידיו בלא יכולת להוכיח את זהות הנהג או כשירותו לנהוג (השווה: תאמ (ת"א) 33996-03-11 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' אביתר רבי (11/1/2013), בעניין פסק הדין תלוי ועומד ערעור); אולם התרשלות בעליו של הרכב טעונה הוכחה והנטל בעניין זה מוטל על התובעת. התובעת בענייננו, לא עמדה בנטל ולא טענה כל טענה ספציפית בדבר התרשלות בעל הרכב, מעבר לטענה, כי הרכב בבעלותו, טענה שאין בה די כדי להוכיח את אחריותו. אכן, הנתבע-1, לא העיד ולא העלה כל טענה ספציפית בנוגע לאחריותו הנטענת, אך משהתובעת לא עמדה בנטל, ולא העבירה אל כתפי הנתבע-1, את הנטל לסתור את טענותיה, אין במחדלו של הנתבע-1 לעמוד לחובתו ולהביא לחיובו בנזיקין אך בשל כך, בנסיבות בהן נהג הרכב ידוע ונתבע באופן אישי. שיעור הנזק התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה על פיה נגרם לרכב נזק בשיעור של 7,686 ₪ וכן הוצגה חשבונית תשלום בעבור התיקון בסכום זה. כמו כן, קבע השמאי כי לרכב נגרמה ירידת ערך בשיעור של 3.00% בסכום של 1,710 ₪. בנסיבות העניין, ירידת הערך שנקבעה נראית לי גבוהה יתר על המידה לנוכח הנזק שנגרם שאין בו משום נזק לשלדת הרכב ואני מעמידה אותה על דרך האומדנה על סך של 1,000 ש"ח. סה"כ הנזק שנגרם הינו איפוא 8,686. כמו כן נשאה התובעת בשכ"ט שמאי בסך 812 ₪. סה"כ נזקי התובעת עומדים איפוא על סך של 9,498 ₪. הנתבע-2, ישלם איפוא לתובעת סך של 9,498 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/7/12 (מועד חשבונית התיקון), בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכר העדה כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 45 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. הודעה מוקדמת