האם ההסכמה בעל פה ובהתנהגות הייתה רק על עוד שנה אחת או שמדובר בהסכמה על הארכת תקופת השכירות לשנה אחת ובנוסף לעוד ארבע שנות אופציה , דהיינו עד סוף שנת 2016, כטענת הנתבע. 7. אין מחלוקת כי הנטל להוכיח את טענת האופציה מעבר לשנת 2012 מוטל על הנתבע, ועלינו לבחון האם עמד הנתבע בנטל זה. 8. לאחר שמיעת כל העדויות מטעם הצדדים ועיון בטענותיהם - הגעתי מסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים, אם כי לא באופן מלא, כפי שיובהר להלן. 9. מעדותו של התובע 2, מרדכי בסון, לא עולה באופן מפורש כי במשך כל התקופה עד שנת 2012 היו תמיד חוזים בכתב בין הצדדים. ההפך הוא הנכון. כאשר נשאל התובע 2 על ידי בית המשפט אם במשך כל התקופה עד שנת 2012 היו חוזים בכתב, שאת חלקם הוא לא טרח לשמור - ענה התובע 2: "בדרך כלל עשינו חוזים, ובשנת 2008 הוא דאג להביא את החוזה ויש בו שינויים" (פרוטוקול עמ' 6 שורות 17 - 19). מכאן המסקנה, כי גם לגבי התקופות הקודמות לא תמיד נערכו חוזים בכתב, אלא הצדדים התנהלו באופן רצוף וחוזר על עצמו בהתאם לאמור בחוזה משנת 1993 וכן משנת 2008, דהיינו - הארכת תקופת השכירות למשך שנה אחת עם אופציה להארכתה לשלוש שנים נוספות. יצוין, כי ניתנה לתובעים הזדמנות להפריך התנהגות זו ולהציג הסכמי שכירות בהם תקופת השכירות היא בת שנה אחת בלבד, וללא אופציה - אך הסכמים כאלה לא הוצגו על ידם. 10. לפיכך, ראיתי לקבל את עמדת הנתבע כי מדובר בהתנהגות רצופה וחוזרת על עצמה של הצדדים, אשר ניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה של הסכמתם החוזית בעל פה לפיה תקופת השכירות המקובלת והנהוגה ביניהם הייתה תמיד תקופה של שנה אחת + שלוש שנות אופציה. 11. ההתנהגות האמורה של התובעים קיבלה חיזוק בדברי התובע 1, יעקב אכרם, בחקירתו הנגדית. התובע 1 הודה כי הוא לא יודע על מה חתם בתצהיר שהוגש מטעמו (שבו נאמר בין היתר כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.12.12), "כי הכול עשו עורכי הדין", וכאשר נשאל מתי החליט שהוא מפנה את הנתבע - אמר באופן ספונטאני: "אף פעם" (פרוטוקול עמ' 14 שורות 5 - 10). מכאן המסקנה, כי גם בעת עריכת ההסכם בעל פה ביום 1.1.12 הייתה כוונת התובעים להמשיך ולהשכיר את החנות לנתבע, בהתאם לנוהג שהשתרש במשך שנים רבות, והטענה שמדובר בהארכת השכירות למשך שנה אחת בלבד, ללא כל אופציה, נולדה רק מאוחר יותר. 12. על אף האמור, לא שוכנעתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי הצדדים סיכמו ביניהם בשנת 2012 על הארכת תקופת השכירות למשך שנה נוספת, בתוספת אופציה לארבע שנים, דהיינו עד סוף 2016. משהגעתי למסקנה כי הנוהג שהיה קיים בין הצדדים הוא הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת בתוספת אופציה לשלוש שנים נוספות - לא שוכנעתי כי דווקא בשנת 2012 חרגו הצדדים מנוהג זה והסכימו על אופציה לארבע שנים נוספות, דהיינו עד 31.12.2016. לפיכך אני קובעת, כי יש לפרש את ההסכם שנערך בין הצדדים בעל פה ביום 1.1.12 כך שתקופת השכירות הוארכה לשנה, עד ליום 31.12.12, עם אופציה לשלוש שנים נוספות - דהיינו שנים 2013 - 2014 - 2015 (31.12.15). 13. לאור האמור התביעה לפינוי הנתבע לאלתר - נדחית. בהעדר הסכם אחר שיושג בין הצדדים - הנתבע רשאי להמשיך ולשכור את החנות עד ליום 31.12.15. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע תוך 30 ימים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 9,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הסכם התנהגותבעל פהשכירות