"רישיון להפעלת מונית" וה-"רכב" שמשמש כמונית הם שני נכסים שונים ונפרדים. עם זאת, לפי תקנה 485 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, "בעל מונית" הוא מי שהרישיון להפעלת מונית נרשם על שמו. יוצא מכך, שבאותם מקרים שהבעלים של הרישיון להפעלת המונית איננו הבעלים של הרכב שמשמש כמונית, הרישום במשרד הרישוי של הרכב על שם בעל הרישיון להפעלת המונית, הוא רישום "מטעה" בכל הנוגע לשאלת הבעלות על הרכב (ראו גם: עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב (נבו הוצאה לאור, התשע"ג - 2013) עמ' 36). התביעה והתביעה שכנגד 1. התובע, עיסאם (להלן: עיסאם), טוען שהינו בעלים של רכב מסוג מונית, כאשר הרישיון להפעלת להפעלת המונית שייך לאדם אחר (להלן: המונית). לטענתו, בעת שנסע במונית לכיוון ירושלים יחד עם בני משפחתו, ארעה תקלה במונית ולכן העמידה בתוך השול הימני של הכביש מכיוון נסיעתו (להלן: השול), ולפתע הגיח מאחור רכב שבו נהג הנתבע, יעקב (להלן: יעקב), שהינו גם מסוג מונית (להלן: הרכב הפוגע). הרכב הפוגע נסע במהירות בתוך השול ופגע בעוצמה בחלקה האחורי של המונית. מכאן תביעתו של עיסאם להשבת נזקיו. עיסאם צירף לכתב התביעה מטעמו חוות דעת שמאי עם פירוט הנזקים שנגרמו למונית. כמו כן, הגיש את החשבונית המקורית שלפיה רכש את המונית, עובר לתאונה, בסך של 75,000 ₪ (כולל מע"מ) (ת/6). בנוסף, הגיש גם את החשבונית המקורית שלפיה מכר את המונית מספר חודשים לאחר התאונה בסך של 30,000 ₪ (כולל מע"מ) (ת/7). עיסאם העיד כי אכן תיקן את המונית ושילם במזומן עבור התיקון ואף קיבל לידיו חשבונית וקבלה. לטענתו, בעת שפנה למכון לרישוי רכבים על מנת לחדש את רישיון הרכב של המונית, נתבקש למסור את החשבונית והקבלה המקוריים בגין התיקון, מבלי להשאיר אצלו עותק מהן. כמו כן, טען כי המוסך שבו תוקן הרכב ואשר הנפיק את החשבונית והקבלה, לימים נסגר ולא ניתן לאתר את הבעלים על מנת לקבל עותק של החשבונית והקבלה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 15 - 22). לטענת עיסאם עלות התיקון היתה "בסביבות 36,000 ₪", כלשונו (פרוטוקול עמ' 2 ש' 31 - 32). 2. הרכב הפוגע מבוטח אצל הנתבעת 2 "הכשרה חברה לביטוח בע"מ" (להלן: המבטחת של הרכב הפוגע), אשר הגישה תביעה שכנגד המופנית כנגד עיסאם ובה היא עותרת לחייב אותו בעלות הנזקים שנגרמו לרכב הפוגע. יעקב טען כי המונית עמדה בנתיב הנסיעה הימני שבכביש ולא בשול ולכן הפריעה לתנועה, ומכאן תרומתו של עיסאם לגרם התאונה (פרוטוקול עמ' 20 ש' 5 - 24). 3. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שלוש שאלות מרכזיות: אופן חלוקת האחריות לגרם התאונה בין עיסאם ליעקב. שאלת זיקתו של עיסאם למונית. המבטחת של הרכב הפוגע טענה כי עיסאם לא הוכיח זיקה למונית שמכוחה הוא זכאי לקבל לידיו פיצוי עבור הנזקים שנגרמו למונית. כמו כן, טענה כי החשבוניות שהוצגו ע"י עיסאם, אין בהן די על מנת להוכיח זיקה למונית והיה עליו להמציא מסמכים נוספים כגון אישור רישום הבעלות על המונית ממשרד הרישוי וכן החוזה שבינו לבין בעל הפעלת המונית. האם עיסאם זכאי לקבל פיצוי בהסתמך על חוות דעת שמאי בלבד ומבלי להציג את החשבונית והקבלה בגין התיקון שלטענתו ביצע במונית. נעמוד להלן על שלושת השאלות שהובאו לעיל. שאלת האחריות לתאונה 4. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי כנגד יעקב הוגש כתב אישום בגין התאונה לבית המשפט השלום לתעבורה בירושלים. יעקב הודה בפרק העובדות שבכתב האישום (ת/1) ואשר להלן נוסחו: "1. בתאריך 14.4.12 סמוך לשעה 11:30 נהג הנאשם ברכב מסוג מונית מרצדס מספר 81-036-25 שנסעה בכביש 1 מכיוון כללי ת"א לכיון ירושלים, באזור שיפוט ירושלים. 2. בהגיע הנאשם בסמוך לק"מ 53.6, אחרי סיבוב מוצא, נהג בחוסר זהירות ובמהירות בלתי סבירה והתנגש עם חזית שלו באחור של רכב מונית מסוג מרצדס מספר 6131425, נהוג ע"י פזע עסאם (להלן: המעורב), שעמד בשול ימין בגלל תקלה ברכבו. 3. חוסר זהירותו של הנאשם מתבטאת בכך שנסע במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך ותוך סיכון וכתוצאה מכך גרם לתאונת דרכים בה נחבלו בגופם 5 בני אדם, ושתי נוסעות ברכב הנאשם נחבלו חבלות של ממש (ספירו אביגיל שבר ביד ימין - והגב' סולר לופז, שבר ברדיוס הדיסטאלי ונזקקה לניתוח וקיבוע השבר עם פלטה וברגים) וכן כלי הרכב המעורבים ניזוקו". (ההדגשה לא במקור) 5. ביום 3.12.12 יעקב הודה בבית המשפט לתעבורה בעובדות כתב האישום כפי שהובאו לעיל והורשע בביצוען של העבירות הבאות: גרימת תאונה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961; חוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961; גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961; רשלנות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961. 6. סעיפים 42א עד 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 קובעים כדלקמן: "42א (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. הוראות סעיף זה אינן חלות על - פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום; ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין. 42ב. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית משפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. 42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה מורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק, רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין". 7. בפסיקה נקבע שהרציונאל מאחורי סעיף 42א לפקודת הראיות, הוא שבהליך הפלילי נאסף ונצבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, ולכן ההרשעה בהליך הפלילי תשמש כראיה במשפט האזרחי (ע"א 4202/08 אלסאנע נ' מנהל מע"מ (1.7.10), פסקה 12 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן). כמו כן, נקבע כי אין בקבלת פסק הדין הפלילי המרשיע כראיה בהליך אזרחי כדי למנוע מנאשם מורשע שהפך לנתבע בהליך אזרחי מלטעון רשלנות תורמת בתביעה האזרחית שהוגשה כנגדו (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט (1) 208, 217-218 (1974); בר"ע 15/76 שפין נ' כהן פ"ד ל (2) 251, 252 (1976); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי (3.9.1980)). 8. יעקב טען כי איננו חולק על כך שדבק בו אשם לגרם התאונה וזאת במיוחד לאור הרשעתו בדין, אך טען כי לעיסאם היה אשם תורם בגרם התאונה בשל כך שעמד בתוך נתיב הנסיעה ולא בתוך השול. טענתו זו דינה להידחות וזאת מכל הנימוקים שלהלן: א. בעובדות כתב האישום שבהן הודה נאמר במפורש כי המונית עמדה בשול ולא בנתיב. כלל בסיסי בהליך הפלילי הוא שנאשם מודה ב-"עובדות" שפורטו בכתב האישום, ולא בהוראות החיקוק המיוחסות לו בכתב האישום (ראו הוראות סעיפים 152 עד 155 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982). ללמדך, שפרק העובדות בכתב האישום עומד בפני עצמו (השוו גם עם הוראות סעיף 40י(ד) לחוק העונשין תשל"ז -1977 ואשר לפיו על עובדות כתב האישום שבו מודה הנאשם לכלול את כל הנסיבות לחומרא ולקולא הקשורות בביצוע העבירה). כמו כן, בשלב גזירת הדין, בית משפט כבול לתשתית העובדתית המפורטת בכתב האישום שבה הודה הנאשם ואין מקום לסטות מתשתית זו (ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל (23.12.12), פסקה 17 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר). התשתית העובדתית כפי שפורטה בפרק העובדות בכתב האישום משמשת כראיה בהליך שבפני הן מכח סעיף 42א לפקודת הראיות והן בהיותה "הודייה של בעל דין" בהליך האזרחי שבפני (השוו עם הוראות תקנות 102 עד 104 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984). ב. הודעתו של יעקב במשטרה בעקבות חקירתו על התאונה צורפה לכתב ההגנה שהוגש מטעם עיסאם בתשובה לתביעה שכנגד. ההודעה הינה מיום 16.4.12 ובשורות 8 - 9 להודעה נאמרו הדברים הבאים, אשר הם בגדר "הודייה של בעל דין": "ראיתי פתאום שהמונית הזו היתה עומדת על השול הימני ולא היתה בנסיעה כמו שחשבתי. מיד האטתי את המהירות ובלמתי, ניסיתי לעקוף אותו אבל היו מכוניות בנתיב השמאלי". ג. שתי נוסעות שהיו ברכב הפוגע העידו בפני בבית המשפט והבהירו כי יעקב נסע במהירות והתנגש במונית שעמדה בשול (פרוטוקול עמ' 12 ש' 25; עמ' 15 ש' 20). בנוסף, מטעם עיסאם העיד עד נוסף שהיה במקום התאונה וראה כיצד התרחשה ולטענתו המונית עמדה בשול והרכב הפוגע הגיע בנסיעה מהירה מתוך השול ופגע בה מאחור. 9. על כן, הנני קובע כי האחריות המלאה לגרם התאונה רובצת באופן מלא לפתחו של יעקב. לפיכך, התביעה שכנגד שהוגשה ע"י הכשרה חברה לביטוח בע"מ, נדחית במלואה. שאלת הזיקה של עיסאם למונית 10. הנני קובע כי עיסאם הוכיח את זיקתו למונית, דבר המזכה אותו בקבלת הפיצוי שיפסק בגין הנזק שנגרם עקב התאונה. להלן נימוקיי: א. עיסאם הציג חשבונית קניה לפיה רכש את המונית עובר לתאונה וכן הציג את החשבונית שהנפיק עת שמכר את המונית לאחר התאונה. חשבוניות אלה מהוות אסמכתא מספקת להוכחת זיקה למונית וכן הוכחה לכך שבוצעו שתי עסקאות, אחת של רכישה ואחת של מכירת המונית. הביטוי "עסקה" מוגדר בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975, בין השאר כ-"מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו, לרבות מכירת ציוד". כאשר מדובר ב-"עסקה" ישנה חובה להוצאת חשבונית בגין העסקה (ראו סעיפים 45 - 51 לחוק מס ערך מוסף). החשבוניות שהוצגו מהוות ראיה לרכישת המונית ע"י עיסאם לפני התאונה וכן ראיה למכירת המונית לאחר התאונה. ב. לצורך הוכחת בעלות על רכב אין חובה להמציא אישור על רישום הרכב על שם הטוען לזכות הבעלות ממשרד הרישוי. הלכה פסוקה היא כי רישום בעלות בכלי רכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקוט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464, 472 - 473 (1997); ע"א 1680/03 לוי נ' בר כול , פ"ד נח (6) 941, 948 - 949 (2004); רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2.6.11) פסקה 3 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין וכן פסקה ד' לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין). ג. כידוע, "רישיון להפעלת מונית" וה-"רכב" שמשמש כמונית הם שני נכסים שונים ונפרדים. עם זאת, לפי תקנה 485 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, "בעל מונית" הוא מי שהרישיון להפעלת מונית נרשם על שמו. יוצא מכך, שבאותם מקרים שהבעלים של הרישיון להפעלת המונית איננו הבעלים של הרכב שמשמש כמונית, הרישום במשרד הרישוי של הרכב על שם בעל הרישיון להפעלת המונית, הוא רישום "מטעה" בכל הנוגע לשאלת הבעלות על הרכב (ראו גם: עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב (נבו הוצאה לאור, התשע"ג - 2013) עמ' 36). ד. לסיכום, העובדה שעיסאם לא הציג את פרטי הרישום במשרד הרישוי לגבי המונית, איננה מעלה ואיננה מורידה. כמו כן, אומנם עיסאם לא הציג את החוזה שבינו כבעלים של המונית לבין בעל הרישיון להפעלת המונית, אך ברגע שהציג חשבוניות מקוריות על שמו, ואשר מתייחסות לרכישה ומכירה של המונית עם הפניה למספר לוחית הרישוי שלה, הרי שעמד בנטל ההוכחה לקיומה של זיקה למונית שמזכה אותו בקבלת הפיצוי לידיו. יוזכר, כי עסקינן בהליך אזרחי, היינו חובת ההוכחה הינה במאזן ההסתברויות בלבד ועיסאם אינו נדרש להבאת הראיות המקסימאליות האפשריות להוכחת זיקה למונית. קיומה של חוות דעת שמאי והעדר קיומן של קבלות 11. יעקב והמבטחת של הרכב הפוגע טענו כי אין די בכך שהנאשם הביא חוות דעת שמאי לגבי הנזקים שנגרמו למונית וכי חובה היה עליו להביא את הקבלות שמוכיחות את העלויות בפועל של תיקון המונית. לטענת הנתבעים, אי הבאת הקבלות צריכה להיזקף לחובתו של עיסאם על ידי דחיית תביעתו ולחילופין על ידי הפחתת הפיצוי שיפסק לו מתוך הסכום הנקוב בחוות הדעת. טענה זו דינה להידחות וזאת בשל שני נימוקים עיקריים: א. העדר חובה בדין על הניזוק לתקן את הנזק שנגרם לו על ידי המזיק על מנת שיזכה לפיצוי; ב. קיומה של חוות דעת שמאי שלא נסתרה. נעמוד להלן בהרחבה על שני הנימוקים האמורים. העדר חובה לתקן את הנזק 12. ב-ע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה (4) 203 (2001), נדונה שאלת הפיצוי שיש לשלם לדיירים בגין ליקויי בניה שהיו בבניין. הדיירים הסתמכו על חוות דעת שמאי ובכל מקרה לא התכוונו לתקן את הליקויים. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לדיירים פיצויים בגין עלויות התיקונים אך הורה כי אין להוסיף לפיצויים אלה את המע"מ. בית משפט המחוזי קבע כי תשלום מע"מ לדיירים יעשיר אותם שלא במשפט ולכן אין לזכותם בגין הוצאה שלא יעמדו בה כלל. ערעור הדיירים בנקודה זו לבית המשפט העליון התקבל וכבוד השופט חשין (כתוארו דאז) קבע כדלקמן (בעמ' 209): "הדיירים צודקים בדרישתם. תשלום מע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצויי - כסף כעלות התיקונים, זכאים הם ממילא גם למע"מ המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמותו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים יגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך ידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים". (ההדגשה לא במקור) 13. הדברים שנאמרו לעיל הינם טובים ונכונים גם למקרה שלפני. כל עוד עיסאם הוכיח את הנזק שנגרם לו בעקבות התאונה בחוות דעת שמאי, אין זה מעניינם של הנתבעים אם תיקן את הנזקים שנגרמו למונית או לא. קיומה של חוות דעת שמאי שלא נסתרה 14. ככל שישנה טענה שהיתה חובה על עיסאם להביא את הקבלות על מנת שלא תהיה סיטואציה של התעשרות שלא כדין מטעמו על חשבון הנתבעים, בשל כך שעלויות התיקונים הן נמוכות יותר מאלה הנקובים בחוות דעת שמאי, הרי בדיוק לשם כך נועדה הזכות של הנתבעים להביא חוות דעת נגדית או לבקש לחקור את השמאי מטעמו של עיסאם. 15. במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעבירת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב הראשון, את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו (כימות הנזק). ב-ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז (4) 289, 312 (2003), כבוד הנשיא ברק קבע כדלקמן: "עבירת הרשלנות כוללת, כאחד מיסודות האחריות, קיומו של נזק. יסוד זה מעורר שתי שאלות עקרוניות: האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק שבגין התרחשותו אחראי המזיק. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים שנגרמו ע"י ההתרשלות תוך ייחוד אותם נזקים שבגינם מוטלת אחריות ברשלנות. השניה, קביעת שיעור הפיצויים שהניזוק זכאי לו בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של כימות ושומה, אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף שיש בהם כדי לפצות את הניזוק". (ההדגשה לא במקור) 16. בית המשפט העליון חזר על הדברים הנ"ל גם ב-ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (6.2.06) פסקה 9 לפסק דינה של כבוד השופטת נאור (כתוארה דאז). על כן, על מנת שתובע-ניזוק, יזכה לפיצוי על נזקיו, עליו להוכיח שני יסודות: הראשון, "תיחום הנזק" ואשר מתייחס לרכיבי הנזק שנגרם לו, והשני "כימות הנזק", קרי, הערך הכספי של כל אחד מרכיבי הנזק. 17. חוות דעת שמאי, מעצם טיבה, מתייחסת לשני היסודות של "תיחום הנזק" ו-"כימות הנזק", שהינם במהותם עניינים שבמומחיות. בחוות הדעת שצורפה על ידי עיסאם ישנה התייחסות לשני היסודות האמורים. לגבי "תיחום הנזק", בחוות הדעת ישנה התייחסות מפורשת למוקדי הפגיעה במונית ותיאור של כל החלקים שטעונים תיקון או החלפה (כגון: פגוש אחורי, פנס אחורי, דלת מטען אחורית, מכסה דלת מטען, סט כיסאות אחורי ועוד). בנוסף, בחוות הדעת ישנה התייחסות גם ל-"כימות הנזק" עם פירוט העלויות לתיקון או החלפה של כל אחד מהמרכיבים של יסוד "תיחום הנזק". 18. ככל שישנה מחלוקת בין הצדדים לגבי הערכת השמאי בכל אחד מהיסודות האמורים, "תיחום הנזק" ו-"כימות הנזק", הרי שהדרך פתוחה בפני יעקב והמבטחת של הרכב הפוגע להביא חוות דעת נגדית. במסגרת חוות דעת נגדית, ניתן לתקוף את "תיחום הנזק" שנקבע בחוות דעתו של השמאי מטעם עיסאם ולטעון שלא היה מקום להחליף או לתקן חלק מסוים ברכב (למשל, פגוש או דלת אחורית). בנוסף, במסגרת חוות הדעת הנגדית ניתן גם לחלוק על אופן "כימות הנזק" כפי שנעשה ע"י השמאי מטעם עיסאם, וזאת על ידי תקיפת השומה לגבי העלות של התיקון או ההחלפה של חלק מסוים ברכב ומתן הערכה כספית נמוכה יותר לגבי עלות התיקון או ההחלפה. כמו כן, ניתן גם לבקש לזמן את השמאי מטעם עיסאם להתייצב בבית המשפט על מנת שיחקר על חוות הדעת. בדרך זו, כל אחד מהצדדים מגדיר עבור בית המשפט ועבור הצד שכנגד את גדר המחלוקת שבינהם בשאלת הנזק. 19. בסעיף 11 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים נאמר כדלקמן: "מוכחש האמור בסעיף 7 לכתב התביעה לרבות הסכומים הנטענים ולרבות כל הנטען בחוות דעת שמאי. שמאי התובע נדרש בזאת להתייצב בביהמ"ש לשם חקירתו על חוות הדעת והנתבעים אף שומרים על זכותם להגיש חוות דעת נגדית מטעמם". 20. ההליך שבפני הינו הליך של "סדר דין מהיר", וזאת הן לגבי התביעה של עיסאם והן לגבי התביעה שכנגד. הליך זה מאופיין בהליכים דיוניים מקוצרים לצורך בירור מלא של התביעה ועל כן חלה חובה על בעלי הדין להגדיר את "המתווה הדיוני" מראש במסגרת כתבי הטענות וזאת על ידי פירוט מלוא טענותיהם בכתבי הטענות וצירוף כל המסמכים הרלוונטיים (ראו הוראות סעיפים 214ג ו-214ח לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: התקנות)). הדיון בתובענה בסדר דין מהיר אמור להסתיים בתוך יום אחד ואם ראה בית המשפט כי יש צורך בכך רשאי הוא לקבוע ימי דיון נוספים, ככל הניתן ברציפות עד גמר חקירת העדים (סעיף 214יא(א) לתקנות). בנוסף לכך, בתקנה 130א לתקנות נקבע כי אם בעל דין מעוניין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת עליו להודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים יום לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות, או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר. 21. במקרה שבפני, הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית וגם לא הגישו הודעת הבהרה לבית המשפט אם הם עדיין עומדים על ההצהרה שהופיעה בכתב ההגנה מטעמם, כי בכוונתם לעשות כן, או שמא הם חוזרים בהם מהצהרה זו. כמו כן, הנתבעים גם לא שלחו הודעה לבית המשפט כמצוות סעיף 130א לתקנות, כי ברצונם לחקור את השמאי מטעם עיסאם. לעניות דעתי, העובדה כי בכתב ההגנה מטעם הנתבעים נאמר שברצונם לחקור את השמאי, לא סגי. שומה היה על הנתבעים להגיש הודעה נפרדת ובה יבהירו ברחל בתך הקטנה, את עמדתם אם רצונם לחקור את השמאי בחקירה נגדית ולא היה מקום להסתפק בציון הדבר בכתב ההגנה. הדבר מתחייב גם ממהותו של ההליך בסדר דין מהיר על מנת להבהיר לבית המשפט ולצד שכנגד את "המתווה הדיוני" ואת גדר המחלוקת. מאחר והנתבעים לא עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם וחוות הדעת של השמאי מטעם עיסאם מתקבלת כראיה ככל ראיה אחרת במשפט. בכל מקרה, הנתבעים לא הצביעו על נימוקים שיצדיקו הפחתה ממשקלה של אותה ראיה. 22. לסיכום, הנני קובע כי עיסאם הוכיח את נזקיו, הן לעניין "תיחום הנזק" והן לעניין "כימות הנזק" וזאת באמצעות חוות דעת השמאי מטעמו, אשר לא נסתרה. העובדה שלא הביא את הקבלות לגבי העלויות בפועל של התיקון אינה מעלה ואינה מורידה. ככל שישנה טענה מטעם הנתבע-המזיק, כי קיים חשש שפסיקת פיצוי לתובע בהתאם ל-"תיחום" ו-"כימות" הנזקים כפי שהם מופיעים בחוות דעת שמאי מטעם התובע, תוביל לעשיית עושר ולא במשפט, עליו הראיה. נתבע יכול לעשות כן, כאמור, על ידי תקיפת חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, וזאת בין על ידי המסלול של הבאת חוות דעת נגדית, בין על ידי המסלול של חקירת השמאי בחקירה נגדית על פי סדרי הדין, ובין על ידי שני המסלולים כאחד. נתבע שמוותר על זכותו הדיונית לתקוף את חוות דעת השמאי בדרכים המקובלות, לא תישמע טענתו שיש לזקוף לחובת התובע את אי הבאת הקבלות על עלויות התיקונים. סוף דבר 23. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: א. הנתבעים, יעקב אבידן והכשרה חברה לביטוח בע"מ, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, עיסאם פזע, את הסכומים הבאים: א.1 35,758 ₪ בגין הנזק על פי חוות דעת שמאי, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 5.6.12 (מועד עריכת חוו"ד שמאי) ועד מועד התשלום בפועל; א.2 1,552 ₪ בגין שכר טרחת שמאי, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 5.6.12 ועד מועד התשלום בפועל; א.3 1,000 ₪ עבור הוצאות משפט; א.4 שכר טרחת עו"ד בשיעור של 11.6% מסך הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים א.1 ו-א.2 לעיל. ב. התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי הכשרה חברה לביטוח בע"מ נגד עיסאם פזע, נדחית. ג. הכשרה חברה לביטוח בע"מ תשלם להראל חברה לביטוח בע"מ (המבטחת של המונית ואשר עו"ד משה גולני מטעמה ייצג את עיסאם פזע בתביעה שכנגד) את הסכומים הבאים: ג.1. 700 ₪ בגין הוצאות העדים מטעם הראל חברה לביטוח בע"מ; ג.2. 3,000 ₪ עבור שכר טרחת עורך דין. זכות ערעור תוך 45 יום. משפט תעבורהמוניתרישיון מוניתתקנות התעבורהזכות ציבורית למונית