עובר לתאונה היו שני הרכבים באותו כביש ובאותו כיוון. המחלוקת היא לגבי נסיבות התאונה, כאשר התובעת טוענת שהפרטית עמדה בעצירה מוחלטת בזמן התאונה בנתיב ימני ואילו המשאית, שהגיעה בנסיעה מהנתיב השמאלי (בקו נסיעה מאחורי הפרטית), סטתה לעבר הפרטית ופגעה בה, וכאשר הנתבעים טוענים שהמשאית היא דווקא זו שעמדה בעצירה מוחלטת בזמן התאונה (בנתיב השמאלי ובקו נסיעה לפני הפרטית), ואילו הפרטית היא זו שהייתה בנסיעה וסטתה לעבר המשאית. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות בצבע של נזקי הפרטית. עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי. תרשים של זירת התאונה ושל מיקום הרכבים בה, שערך נהג המשאית במהלך עדותו. הכרעה אני מוצא לקבל את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבעים לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מדובר במקרה לא פשוט, שהתלבטתי בו לא מעט, וזאת נוכח הגרסות והעדויות המנוגדות לחלוטין שהציגו הצדדים, כאשר בבסיס הדברים מחלוקת קשה של "מילה מול מילה". לקושי בסיסי זה יש להוסיף קושי נוסף הנובע מהתרשמותי הישירה משני העדים שהעידו בפניי, כאשר מהתרשמותי מהעדויות לבדן וכשלעצמן איני יכול לקבוע, ודאי לא בנחרצות, כי איזה משני העדים היה אמין ומשכנע יותר מהאחר באופן מובהק. יחד עם זאת, בנסיבות ונוכח הנחיית הפסיקה הנ"ל לעשות כל מאמץ שיפוטי כדי לקבוע ממצא פוזיטיבי ע"ס התשתית הראייתית שהוצגה, מצאתי שעדות נהגת הפרטית משכנעת קצת יותר מזו של נהג המשאית, ולו לאור השכל הישר והגיון הדברים, שעליהם אעמוד בהמשך. שני אלמנטים במכלול הראיות והעדויות היטו מבחינתי את הכף לחובת עדות נהג המשאית: ראשית, נהג זה העיד כי, עובר לתאונה ובעוד המשאית בעמידה מוחלטת, ראה את הפרטית כשהיא עומדת צמודה עם דופן שמאל שלה לחלק האחורי של דופן ימין של המשאית, ואח"כ ראה/הבין הנהג, שהמשאית החלה בנסיעה (עקב התחלפות האור ברמזור מאדום לירוק) ובמקביל החלה גם הפרטית בנסיעה, תוך הטייה שמאלה של הפרטית לכיוון המשאית, והתנגשה באותו אזור אחורי של המשאית (בין הגלגל האחורי-ימני לבין הפינה האחורית-ימנית של המשאית). התרחשות שכזו חסרת היגיון: לא סביר בעליל שנהגת הפרטית תיכנס עם רכבה לתוך החלק האחורי של המשאית, ועוד ממצב עמידה שממנו היא יכולה להיטיב לתכנן את תנועותיה. בכניסה כזו לא צפויה לנהגת כל תועלת ואף לא נטען שהפרטית ניסתה להידחק מלפני המשאית או שהייתה במצב פיסי המאפשר הידחקות כזו. נהג המשאית ניסה אמנם לספק הגיון אפשרי למהלך נטען זה (הערכה מוטעית של נהגת הפרטית את קצב נסיעת המשאית ואת יכולת הפרטית להשתלב בנתיב המשאית), אך דבריו לא שכנעוני שיש בהם הגיון, מהטעמים אותם פירטתי לעיל; שנית, נהג המשאית העיד בפניי כי בזמן התאונה המשאית הייתה בתנועה (לאחר עמידה נוכח אור אדום ברמזור), אך עדות זו סותרת למעשה את הגרסה שנמסרה בכתב ההגנה ובטופס ההודעה על התאונה שנמסר לנתבעת 3, גרסה לפיה המשאית הייתה "בעצירה מוחלטת" בזמן התאונה. כל אחד משני הצדדים פירש את צורת הפגיעה בפרטית הנראית בתמונות שהוצגו לטובתו. האמת היא, שלכאורה וגם משלא הוצגו תמונות מוגדלות וברורות מספיק של הפגיעה, קשה לקבוע אם הנזק מתיישב יותר עם גרסת זו או עם הגרסה הנגדית (קשה לקבוע אם הנזק הוא מקדימה לאחור או מאחור קדימה). אך דומה שמצורת הנזק כן ניתן להסיק, שכך או כך, נדרשת הייתה פגיעה של חלק בולט כלשהו במשאית (חלק זוויתי או חד אולי), כדי ליצור את השקע בכנף הקדמית-שמאלית בפרטית וגם כדי לגרום לשפשוף בגלגל הקדמי-שמאלי ואף לפנצ'ר המדווח בו. פגיעה שכזו סביר יותר שתהיה מהטייה של המשאית לכיוון הפרטית. לא נעלמו מעיני המחדלים הראייתיים של התובעת: ראשית, התובעת לא הגישה טופס הודעה על תאונה מפורט וידני, כזה שנהגת הפרטית העידה על קיומו ועל מסירתו, ותחתיו הגישה התובעת טופס הודעה לקוני ותמציתי במיוחד. בנסיבות אחרות הדבר עשוי יהיה להטות את הכף לחובת התובעת, ומצופה שתיקח הדברים לתשומת ליבה! שנית, עניין נוסף הוא אי-הגשת תמונה/צילום של זירת התאונה. הנהגים נאלצו לשחזר בעדויותיהם את זירת התאונה (מספר הנתיבים ועוד) ומהעדויות אף עולה שהיה מדובר במיזוג נתיבים, ומחובת התובעת, כמי שנטל ההוכחה, על נטל הבאת הראיות שבו, מוטל עליה, היה להביא ראייה זו, שכיום בעידן הטכנולוגי שלנו, הדבר פשוט וזול מאי-פעם, ואין כל הצדקה להימנע מהבאת ראייה חשובה שכזו, למעשה לכל דיון ובכל תיק מסוג זה! לא ניתן להתעלם גם מכך שהנתבעים, חרף התחייבותם המפורשת לפרוטוקול לעשות זאת, לא הציגו את פוליסת הביטוח הרלוונטית שהוציאה הנתבעת 3, כדי להראות אם ואיזה רכיב של השתתפות עצמית קיים למקרה שהנתבעת 3 תאלץ לשלם לתובעת פיצוי עפ"י הפוליסה. מעבר לחומרה שבאי-קיום התחייבות כזו (ואניח לטובת ב"כ הנתבעים שהדבר חמק מעיני מגיש הסיכומים, שהינו שונה מעוה"ד שייצגה את הנתבעים בדיון בפניי), הרי שברגיל ידוע שבפוליסות אחריות צד שלישי למשאיות, קיימת השתתפות עצמית בסכום גבוה יחסית (מס' אלפי ₪). ועל יסוד הנחה זו קיימת לנהג המשאית מוטיבציה כלכלית למנוע מתן פס"ד שבעקבותיו יחויב בדמי השתתפות עצמית בשיעור גבוה. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 4,265 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 25.1.13 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 372 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 25.1.13 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 450 ₪, בגין שכר העדה בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 1,250 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. תאונת דרכים