תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב בעקבות צמיג אשר לפי הטענה נפל ממשאית. השייכת לנתבעת 1 והמבוטחת על ידי הנתבעת 2 ואשר אליה גם היה מחובר נגרר בעת התאונה אשר לפי טענת נתבעת 2 לא היה מבוטח על ידה. גרסת התובעת, כפי שהובאה בכתב התביעה, הנה כי נהג רכבה נסע כדין בנתיב השמאלי בכביש 6, כשלפתע צמיג, אשר השתחרר מהמשאית, פגע ברכב התובעת וגרם לו נזקים. הנתבעות הכחישו בכתב הגנתן את מעורבות המשאית בתאונה. מטעם התובעת העיד נהג רכב התובעת, מר איתי מלכה, רופא בקבע שהרכב נמסר לשימושו על ידי צה"ל שככל הנראה שכר את הרכב מאת התובעת. הנתבעות לא הביאו עדים מטעמן. כאן המקום להבהיר כי הדיון הראשון בתיק נדחה לבקשת הנתבעות מהטעם שלא עלה בידיהן לאתר את נהג המשאית לצורך הבאתו לעדות וזאת בין היתר משום שהנתבעת 1 הפסיקה פעילותה או, כלשון ב"כ הנתבעות במסגרת הבקשה שהגיש בזמנו לדחיית הדיון, "נסגרה". כעבור שבועיים מהחלטתי לדחיית הדיון כמבוקש בבקשה הנ"ל, הוגשה בקשה לזמן לעדות את בעלי הנתבעת 1, מר מישל אדוק. דא עקא, בפתח הדיון הנדחה, הודיע בא כוח הנתבעות כי העד מטעמו לא התייצב וכי על רקע החלטת בית המשפט כי הדיון יתקיים בכל מקרה במועדו, הוא ינהל את הדיון ללא העד. כמו כן, נטען כי העד, קצין בטיחות של הנתבעת 1, שההזמנה לעדות נמסרה לו במסירה אישית ואשר אף אישר הגעתו, לא הגיע לדיון עקב זימון לחקירת מע"מ. מהודעתו על התאונה של מר מלכה, שהוצגה וסומנה ת/1, עולה כי לפי דבריו, כפי שנרשמו בהודעה הנ"ל, היה מונח בכביש צמיג שהוא לא יכול היה להימלט ממנו וכי הצמיג שייך למשאית הנתבעת 1. מחקירתו הראשית של מר מלכה הסתבר כי העד ראה צמיג עף לכיוונו מכיוון המשאית של הנתבעת 1 ובהעדר אפשרות לסטות שמאלה או ימינה, פגע הצמיג ברכבו (עמ' 1 ש' 22, 23). העד העיד עוד כי הוא עצר את רכבו בשול השמאלי של הכביש ואילו משאית הנתבעת 1 עצרה בשול הימיני. בשל עומס תנועה ומטעמי בטיחות, לא חצה העד את הכביש ורשם את מספר הרישוי של המשאית ושל הנגרר. בחקירה הנגדית הציג בא כוח הנתבעות תזה למר מלכה שלפיה הצמיג הגיע מרכב אחר שהיה לפני המשאית וזו הסיבה שהמשאית עצרה בצד הדרך. על כך ענה העד כי ראה צמיג גדול שעף מכיוון המשאית אליו וכי כל הסבר שלא יהיה יכול לתפוס. כששאלתי אני את העד, האם ראה את הצמיג עוזב את המשאית ממש או ראה אותו לראשונה כשהיה באוויר, ענה כי כשראה את הצמיג לראשונה הוא התגלגל לכיוונו והוסיף כי הוא לא ראה אם הצמיג התנתק מהמשאית אם לאו. לשאלת בא כוח הנתבעת, האם כל תיאוריה אחרת לגבי מהיכן הגיע הצמיג יכולה להתקבל, ענה שכן. באת כוח התובעת טענה בסיכומיה כי הוכח שהצמיג מקורו במשאית וכי יש לקבל את התביעה. בא כוח הנתבעות טען כי בהסתמך על עדותו של מר מלכה, לא עמדה התובעת בנטל הבאת הראיות להוכיח כי סביר יותר להניח שהצמיג מקורו מהמשאית או הנגרר מאשר ממקור אחר ועל כן יש לדחות את התביעה. בא כוח הנתבעות הוסיף כי הנתבעת 2 היא מבטחת המשאית בלבד, כך שגם אם הצמיג מקורו בנגרר, אין לחייב אותה בתביעה. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל הבאת הראיות להוכיח כי סביר יותר להניח שהצמיג מקורו במשאית ואילו הנתבעות לא עמדו בנטל להבאת ראיות לסתור את ראיות התובעת. עדותו של מר מלכה הייתה אמינה עליי ולמעשה גם מקובלת על בא כוח הנתבעות. עדותו של מר מלכה אמינה עליי, לא רק ביחס לעובדה שהצמיג הגיע מכיוון המשאית, אלא גם ביחס לעובדה שהמשאית מצאה לנכון לעצור בצד הדרך מיד עם קרות התאונה. גם עדותו לפיה אין לו ספק כי רשם נכון את מספרי הרישוי של המשאית והנגרר, אמינה עליי ולא נסתרה. בנסיבות אלה, כאשר עד ראיה, מר מלכה, שהנו גם עד אובייקטיבי, במובן זה שנהג ברכב מוחכר ולא הוכח כי הנו צפוי להפסיד או להרוויח דבר מה מתוצאות המשפט, מעיד שראה את הצמיג עף מכיוון המשאית, כאשר המשאית עוצרת מיד עם קרות התאונה וכשאין כל עדות על רכב אחר שנפגע או שעצר במקום, עובדות אלה, יחד, מהוות תשתית ראייתית מספקת לצורך המסקנה כי סביר יותר להניח כי הצמיג מקורו מהמשאית ולהעברת נטל הראיה לכתפי הנתבעות, להוכיח אחרת. יש לזכור שמדובר במשפט אזרחי ולא פלילי. די בהטיה קלה של מאזן ההסתברויות, כדי שאגיע למסקנה שאליה הגעתי. העובדה שהעד ציין כי מבחינתו כל תיאוריה אפשרית לגבי מהיכן הגיע הצמיג, לא סותרת את מסקנתי זו, שכן מלאכת הערכת העדויות וחומר הראיות הכולל ולרבות הסקת המסקנות בעטיים, הנה של בית המשפט ולא של עד פלוני או אלמוני. לפיכך, העובדה שהעד העיד כי לא ראה את הצמיג נופל מהמשאית וכי כל הסבר אחר אפשרי, אינה מונעת מבית המשפט להסיק כי יותר סביר להניח שהצמיג נפל מהמשאית וזאת על סמך מכלול העובדות והראיות אשר אותם כבר סקרתי לעיל. תפקידו של העד להעיד על מה שראה ותפקידו של בית המשפט להסיק את המסקנות הנובעות מכך ומשאר הראיות. לפיכך, יש גם לדחות את טענת בא כוח הנתבעות בסיכומיו, שלפיה חומר הראיות אין בו די להעברת הנטל וכי מדובר במקרה של no case to answer. משקבעתי כי התובעת השכילה להביא די ראיות לצורך ביסוס התביעה ונטל הבאת הראיות לסתור עבר אל כתפי הנתבעות, יש לבדוק האם עמדו הן בנטל זה. התשובה לכך שלילית. הנתבעות לא עמדו בנטל ולא הביאו ראיות ממשיות כלשהן כדי להראות שמקורו של הצמיג לא במשאית ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת. בא כוח הנתבעות עצמו, טען בפתח הדיון, כי על רקע החלטתו לנהל את הדיון ללא עדים, הכל תלוי בשאלה האם התובעת תעמוד בנטל הבאת הראיות אם לאו (עמ' 1, ש' 12 - 13). משקבעתי כי התובעת עמדה בנטל, דין התביעה להתקבל וזאת, גם לפי טענת ב"כ הנתבעות, מבלי שיש צורך להוסיף דבר מה מעבר לכך. עם זאת ולמעלה מן הדרוש, מוצא אני לנכון, בכל זאת, להוסיף את הדברים הבאים, המחזקים מסקנתי כי יש לקבל את התביעה. הנתבעות הגישו כתב הגנה כללי וסתמי, שבו הכחישו את המעורבות של המשאית בתאונה. הנתבעות לא פירטו האם המשאית נסעה בכביש 6 באותו היום והאם המשאית נפגעה מהצמיג (עובדה שיכולה הייתה לתמוך בתיזה שהציג ב"כ הנתבעות לעד בחקירה הנגדית ואשר לפיה ייתכן והצמיג נפל מרכב אחר). הנתבעות לא מצאו לנכון לפרט בכתב ההגנה, האם המשאית עצרה בדרך באותו היום ושעה, במקום התאונה או במקום אחר כלשהו בכביש 6. לא הייתה כל מניעה להציג עובדות אלה, על ידי הבאת אסמכתא מכביש 6, אשר מעבר רכבים בו מתועד ועל ידי המצאת כרטיס הטכוגרף של המשאית לאותו היום שיכול ההי להעיד על זמני עצירת המשאית. הנתבעות לא נתנו פרטים כלשהם אודות מיקומה של המשאית באותו היום, מה היא הובילה ומה הוביל הנגרר שהיה מחובר אליה. כאמור, הנתבעות לא הביאו לעדות את נהג המשאית או כל עד אחר. הנתבעות אמנם הגישו כראיה את מכתב הנתבעת 1 אל הנתבעת 2 מיום 15.11.11 (סומן נ/1), שלפיו לא נתקבל אצל הנתבעת 1 דיווח על התאונה הנטענת ולפיכך מוכחשת מעורבות הנתבעת 1 בתאונה. עם זאת, גם מכתב זה לא כולל את כל ההסברים והפרטים המתבקשים כפי שציינתי לעיל , להוכחת אי המעורבות של הנתבעת 1 בתאונה. כמו כן, משלא הביאו הנתבעות עד כלשהו לעדות, משקלו הראייתי של המכתב הנ"ל מועט ביותר. זאת ועוד: בכל הנוגע לאי הבאת עדים על ידי הנתבעות, לא נעלם מעיני כי בבקשת דחיית הדיון שהגיש בא כוח הנתבעות, נטען כי קיים קושי לבצע איתור למי מטעם הנתבעת 1, דבר הדרוש לצורך בירור השאלה מי נהג במשאית וכי נטען בבקשה כי הנתבעת 1 נסגרה. דא עקא, ממכתב משרד החקירות מיום 15.7.13 שצורף לבקשה, עולה תמונה אחרת. ממכתב זה עולה כי החברה פעילה דווקא ("מחקירותינו עולה כי החברה פעילה באשדוד, רח' זלמן דוד לבונטין 3"). זאת ועוד: ממכתב זה עולה כי משרד החקירות התבקש לבצע "מסירת זימון לעד" והזימון נמסר והושאר במקום, עקב סירוב לקבלו ולחתום על אישור המסירה ולא עקב אי מציאת הנתבעת 1 או מי מנציגיה ("בתאריך 08/07/13 המסירה הושארה במקום מאחר וסרבו לקבל ולחתום על אישור המסירה. הכתובת האמורה אומתה למול משפ' מרודלר מבית 15"). כמו כן, אין כל ראיה במכתב זה של משרד החקירות אודות קשיים באיתור נהג המשאית עובד הנתבעת 1 או בבעיה באיתור הנתבעת 1, אלא להפך, כאמור. בנסיבות אלה, כאשר הוכח כי הנתבעת 1 ידעה על דרישת התשלום של התובעת כבר בשנת 2011 (ראה מכתב הנתבעת נ/1)] וכאשר הוכח כי גם בחודש יולי 2013 הנתבעת 1 הייתה פעילה ואף נמסר לה ביום 8.7.13 זימון לעדות לדיון שהיה קבוע ליום 22.7.13, אין כל הסבר מדוע כתב ההגנה של הנתבעות לא הכיל את כל הפרטים וההסברים הדרושים, שכאמור ניתן היה להביאם, כדי להוכיח שהנתבעת 1 לא הייתה מעורבות בתאונה ותחת זאת הכיל הכחשה כללית וסתמית. עובדה נוספת שמחזקת את המסקנה שלא הייתה מניעה אמיתית להתגונן כדבעי בפני התביעה, היא העובדה שהנתבעות 1 ו-2 יוצגו לכל אורך הדרך על ידי אותו משרד ולא נטענה על ידי הנתבעת 2 (המבטחת), טענה להעדר שיתוף פעולה מצד המבוטח כמו גם לא הוגשה בקשה לסילוק התביעה כנגדה עקב כך. אם לא די בכך, הרי עצם העובדה שבא כוח הנתבעות בחר לקיים את הדיון הנדחה ולא ביקש דחייה נוספת עקב זימון קצין הבטיחות לחקירה במע"מ, היא תמוהה ופועלת לרעת הנתבעות. במקרה כזה יש מקום להחיל את הכלל שלפיו אי הבאת ראיה או עד על ידי בעל דין, ללא הסבר מניח את הדעת, מקים חזקה כי עדותו של העד או הראיה תפעל לרעת אותו בעל דין. עם כל הכבוד, ככל שנרמז בהודעת בא כוח הנתבעות בפתח הדיון (עמ' 1, ש' 11, 12), כי הוא היה סבור שעל רקע החלטתי מיום 17.7.13, לא היה בידיו לבקש את דחיית הדיון פעם נוספת, אין בידי לקבל טענה זו. בהחלטתי הנ"ל קבעתי כי הדיון יתקיים בכל מקרה במועד שנקבע, גם אם לא אותר העד, אולם פשיטא כי לא היה בהחלטתי זו כדי למנוע מבא כוח הנתבעות לבקש בפתח הדיון את דחיית הדיון, גם אם העד לא אותר, תוך מתן הסברים ונימוקים מתאימים ככל שישנם וודאי שלא נמנע ממנו לעשות כן בנסיבות הקיימות, שבהן העד כן אותר, אולם לא הגיע עקב זימון לחקירת מע"מ. לסיכום, משעמדה התובעת בנטל הראיה והנתבעות לא הביאו ראיות לסתור ואף נמנעו באופן תמוה לתת גרסה פוזיטיבית כלשהי בכתב ההגנה, יש להגיע למסקנה כי התובעת גם עמדה בנטל השכנוע, לשכנע כי יותר סביר להניח שהצמיג, מקורו במשאית מאשר ממקור אחר. מאחר וסיטואציה שבה צמיג ניתק מרכב מקימה חזקה שבעל הרכב התרשל, הרי שבהעדר ראיות לסתור גם בעניין זה, דין התביעה להתקבל וזאת בהעדר טענות הגנה אחרות מצד הנתבעות בסיכומיהן (לא נטען דבר לגבי הנזק ולא הייתה חזרה כלשהי על טענות ההגנה הנוספות שנטענו בכתב ההגנה לעניין הנזק וכו'). אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד 5,136 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובנוסף, את אגרת המשפט ואת הוצאות עד התובעת שכבר נפסקו, גם אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם על ידי התובעת ועד ועד לתשלום המלא בפועל לידיה על ידי הנתבעות וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,250 ₪. הכל לתשלום תוך 30 יום. רכבגלגל רכבמשאיתצמיג רכב