נהג התובעת העיד, כי לפתע יצאה משאית גדולה הרימה לו את הפגוש, גררה אותו ותוך כדי עלה על אי התנועה משמאל. לאחר מכן נהג המשאית המשיך בנסיעה והוא היה צריך לנסוע אחריו לצפור לו ולבסוף עצר בסמוך לאתר בניה. הנהג העיד, כי הפגיעה במשאית הייתה מעל הגלגל השמאלי אחורי של המשאית כאשר נהג המשאית תלש לו את הפגוש הקדמי וגרר אותו. בחקירה הנגדית חזר נהג התובעת והעיד, כי נהג המשאית הגיע מהסתעפות והסביר שאם היה רואה אותו היה עוצר, שכן מדובר במערבל בטון גדול. נהג התובעת מסר לחברת הביטוח בזמן אמת, כי נסע בנתיב השמאלי ולפתע פרצה לנתיב שלו משאית ושפשפה את הצד הימני של הרכב ועקרה את הפגוש. לדבריו הנהג לא ענה לצפירות, דיבר הפלאפון, חיפש אתר בניה ולא רצה לתת פרטים אלא לאחר ששוחח עם הבוס שלו. מטעם התובעת העיד גם חוקר פרטי שברר את זהות הבעלים על הרכב, אשר העיד, כי התבקש לבצע בדיקה על ידי החברה, בדק ומצא שהמשאית רשומה עם שם הנתבעת 1. כאשר נשאל האם ניתן לקבל במשטרת ישראל בחינם פרטים על בעלות רכב, השיב שהוא חושב שלא, אולם לשאלת בית המשפט השיב, כי לחברות הביטוח ישנו קישור ישיר למאגר של משרד הרישוי. הנתבע 2 העיד, כי נסע ברחוב סלמה, וראה את רכב התובעת מצד שמאל מנסה להידחף, כאשר יש שורה של רכבים עומדים ומצד שמאל יש שדרה ולא ניתן להדחף. לדבריו, הרכב עקף, אותו ונעמד ואמר לו מדוע הוא לא עוצר. בחקירה הנגדית, שב הנתבע והעיד, כי רכב התובעת היה צמוד אליו וראה אותו במראה, נדחף מאחורה. הנהג לא זכר אם דיבר בפלאפון וטען כי יש לו 2 דיבוריות ולא זכר אם שמע צפירה. בהודעה לחברת הביטוח מסר הנתבע, כי רכב התובעת נסע אחריו כברת דרך ובשלב מסוים החליט לעקוף את מערבל הבטון וכנראה נפגע בחלק האחורי שמאלי של המערבל בפגוש. כן נכתב שיש לו צילומים שרכב התובעת נפגע בחלק הקדמי כתוצאה מזה שהוא פגע במשאית. לטענתו, מערבל הבטון אינו יכול לפגוע ברכב התובעת מקדימה. הוצגה חוות דעת שמאי ותמונות רכב התובעת מהן עולה, כי הרכב נפגע בעיקר בפגוש הקדמי בצד הימני, כאשר ישנה פגיעת מעיכה והפגוש יצא ממקומו. כמו כן הרכב נפגע בשפשופים לאורך הדלתות. הפגיעה נראית כפגיעת מעיכה ומשיכה של הפגוש. דיון והכרעה המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. לאחר שבחנתי את הגרסאות שנשמעו ואת מהימנות עדותם של כל אחד מהעדים, אני מעדיפה את עדותו של נהג התובעת על עדות הנתבע. עדות נהג התובעת הייתה כנה ונרגשת וניכר כי הוא דובר אמת. כמו כן, הגרסה נמסרה בזמן אמת לחברת הביטוח, כולל הטענה שהנתבע סרב למסור פרטים ונאות לכך, לאחר שאוים בפניה למשטרה. לעומת זאת, עדות הנתבע הייתה מתחמקת ומתחכמת, והוא הרבה לטעון שאינו זוכר בכל פעם שנתקל בקושי. על אף האמור, לא שוכנעתי שאחריותו של הנתבע לתאונה מלאה. מהתיאור שנותן נהג התובעת עולה כי הנתבע, שנהג במערבל בטון נכנס למתווה הדרך הראשית מכביש צדדי. כמובן שזכות הקדימה היא לנהג התובעת, אך על נהג התובעת היה להמנע מלהכנס אל הצומת אם לא הייתה פנויה. הלכה פסוקה היא, כי זכות קדימה בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת. חובת נהג להיזהר גם אם זכות הקדימה נתונה לו ואף להימנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 כי לא יכנס נוהג רב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור (וראה גם: ע"א 553/73 שלמה אליהו נגד סלם חנחן (14/4/2005)). מעצם העובדה שהפגיעה ברכב התובעת הייתה על ידי הגלגל האחורי של מערבל הבטון, כפי שהעיד נהג התובעת עצמו, ניתן ללמוד כי מערבל הבטון היה רובו ככולו בתוך מתווה הדרך הראשית ועל נהג התובעת היה להמנע מלהמשיך בנסיעה ולו היה עושה כן יתכן שהיה מונע את התאונה או מצמצם את תוצאותיה. בנסיבות אלה, אי קובעת כי לנהג התובעת אשם תורם בשיעור של 25%. שיעור הנזק בהתאם לדו"ח השמאי, עמדו הנזקים שנגרמו לרכב על 7,537 ₪ (ללא מע"מ) וכן נגרמה לרכב ירידת ערך של 560 ₪. כמו כן, נשאה התובעת בשכ"ט שמאי בסך 810 ₪, אך היא זכאית להחזר שכר השמאי ללא מע"מ שכן מדובר בחברה, דהיינו סך של 698 ₪. סך כל הנזק שנגרם לתובעת הוא, איפוא - 7,537 + 560 + 698 = 8,795. התובעת פוצתה על ידי חברת הביטוח בסכום של - 5,799 ₪, זאת בשל הפחתת השתתפות עצמית והכרה רק בחלק משכרו של השמאי והפחתה נוספת מהסכום שקבע השמאי, שלא הוברר טעמה. מכאן שההפרש שנותר לתובעת הוא סכום של - 2,996 ₪. נוכח העובדה שחוות דעת השמאי לא נסתרה, זכאית התובעת להשלמת הסכום, בהתאם לגובה האחריות שקבעתי, דהיינו 75% ומכאן, שעל הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד סך של 2,996 X 75% = 2,247 ₪. לא התעלמתי מכך, שחלק מהסכום יכלה התובעת לקבל מחברת הביטוח שלה, כך לדוגמא, הייתה לה הזכות אולי להחזר כל הסכום ששילמה כשכר טרחה לשמאי ולא רק חלקו כפי שקבעה חברת הביטוח, יחד עם זאת בנסיבות העניין, כאשר חוות הדעת לא נסתרה, וכאשר חלק מן האחריות מוטל על הנתבעים, ממילא חייבים הנתבעים בהחזר הסכום, בין לחברת הביטוח ובין לתובעת כך שהתוצאה נכונה וצודקת. התובעת תבעה עוד החזר בגין הפסד 3 ימי עבודה - אולם סכום זה לא הוכח, שכן לא הוכח, כי אכן נגרם הפסד בגין שהות הרכב במוסך באמצעות דו"ח רואה החשבון של החברה או בכל אמצעי אחר. אמנם נהג התובעת העיד, כי הוא מנהל תפעול ולא עבד 3 שלושה ימים, אך גם הוא לא טען להפסד כלשהו לחברה ומשכך דינה של הטענה להדחות. עוד תבעה התובעת החזר הסכום ששילמה לחוקר הפרטי על מנת שיחשוף בפניה את זהות הנתבעת 1, דא עקא שכפי שאישר החוקר בעדותו, התובעת יכלה לקבל את הפרטים מחברת הביטוח שלה, מה גם שהנתבעת 3 חברת הביטוח של הנתבעת 1, כלל לא התכחשה לכך שהנתבעת 1 מבוטחת או לזהות הנתבעת 1, אלא כפרה באחריות ואם צריך עוד להוסיף הרי שזהות הנתבע 2, נהג הרכב הייתה ידועה ולא הייתה כל מניעה לתבוע אותו אישית מבלי לצרף את בעלת הרכב, לדרוש את זהותה במהלך ההליך ולצרפה בהמשך. תובע חייב להקטין את נזקיו ואין לחייב את הנתבעים בסכומים שלא היה הכרח להוציאם, מכאן הדרישה להחזר ההוצאות נדחית. הנתבעים ישלמו איפוא לתובעת סך של 2,247 בצירוף ריבית והצמדה מיום 15/9/2010, בצירוף אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט בשיעור 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורהאי תנועהמשאית