בתביעת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע. כמצוין בתביעה, התובע עבד בעת הרלוונטית כמנהל כוח אדם במועצה מקומית טורעאן, והנתבע 1 כיהן באותה עת "חשב מלווה" של המועצה מטעם משרד הפנים. הנתבע 1 מסר עדות בפני ועדת חקירה שהוקמה בחודש נובמבר שנת 2004, ע"י משרד הפנים, לשם בחינת תפקודה של המועצה, ובעדותו זו מסר, כי התובע כמעט ואינו נמצא במועצה, עובד כ-10 שעות בחודש, מקבל למעלה מ-40 שעות נוספות מדי חודש תוספת לשכר, באישור ראש המועצה, שהינו בן דודו, ועוד. העדות נמסרה ב-02/09/2005. תוכן עדות זו פורסם בעיתון הנתבעת 2 ביום 27/01/2006, אף ללא שנתקבלה עמדת התובע. לטענת התובע, עדות הנתבע 1 הייתה עדות שקר. בקשת הנתבע 1 (להלן :"הנתבע"): 3. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. הפרסום עליו מבסס התובע תביעתו כנגד הנתבע היה ב-02/09/2005, זהו היום בו נולדה עילת התביעה (התביעה הוגשה ב-21/01/2013, בעוד שתקופת ההתיישנות - 7 שנים - תמה ב-01/09/12). 4. דין התביעה לסילוק על הסף מחמת שאין היא מגלה עילה, וזאת נוכח הוראות סעיפים 13 (5) ו-13 (9) לחוק איסור לשון הרע. לטענת הנתבע, מקרים הנופלים בגדרו של סעיף 13 לא ישמשו עילת תביעה מלכתחילה. אין המדובר ב"הגנות והקלות", כאלה שסעיפים 14 ו-15 לחוק עוסקים בהם, אלא בהיעדר עילה שתוצאתה דחיה על הסף, עוד בטרם שלב בדיקת אמיתות הפרסום, וכיו"ב. 5. על-כן, אף אם כל טענות התובע בתביעתו יוכחו, עדיין דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות על הסף, מאחר ומדובר ב"פרסום מותר", שאינו מהווה עילת תביעה. בקשת הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"): 6. הנתבעת מצטרפת לבקשת הנתבע ומאמצת כל נימוקיו וטענותיו המועלות בה. (במסגרת בקשתה העלתה הנתבעת טענה נוספת באשר לזהותה, אלא שבעקבות תיקון שמה ע"י התובע, אין עוד בסיס לטענה זו). 7. נתמקד, אם-כן, בטענות שהועלו ע"י הנתבע בבקשתו, טענת ההתיישנות, וטענת היעדר עילה בהתאם לסעיפים 13 (5) (9) לחוק איסור לשון הרע, שכאמור, הנתבעת מאמצת אותן. תגובת התובע: 8. התובע הגיש תביעתו לראשונה ב-12/12/12 (ת"א 2405-12-12), וזו נמחקה בשל אי-תשלום אגרת תביעה. תקופה זו לא תילקח בחשבון בחישוב תקופת ההתיישנות. ועוד, התביעה לא התיישנה הואיל ולתובע נודע אודות דבר פרסום לשון הרע רע לאחר פרסומו בעיתון הנתבעת בתאריך 27/01/2006. משכך, לא חלפו 7 שנים ממועד הפרסום עד להגשת התביעה, אף ללא שניקח בחשבון את התקופה בה הייתה תביעתו הראשונה תלויה ועומדת. [במאמר מוסגר ייאמר, כי מס' התיק שנמסר הינו מוטעה, ומה גם שלא צורפה כל אסמכתא בגין אותו הליך שנמחק, כך שלא ניתן לבדוק טענה זו]. 9. דברי הנתבע בפני ועדת החקירה הינם דברי שקר, המסלפים את העובדות. על-כן, אין הנתבע נהנה מהגנת "אמת דיברתי", או הגנת "תום הלב", שהינה דרישה מהותית לקיום ההגנות שהחוק מעניק. 10. עוד נטען, בעקבות פסק-הדין שניתן בבית-משפט השלום בבאר שבע, ב-ת"א 6233/96, חביב אפללו נ' יוסף בן רוסטום (22/05/00), הגנת סעיף 13 (9) אינה חלה על פרסום כוזב, או פרסום בזדון. 11. כבר אומר, בהתייחס לפסק-הדין הנ"ל, כל שנאמר בהקשר זה ע"י כב' השופט יוסף אליעז בפסק-הדין בעניין חביב אפללו, הוא, כי ספק אם ההלכות הישנות שקבעו, כי אין בסעיף 13 שום דרישה לתום לב עדיין חלות, וזאת משבינתיים נחוק חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, שמציב דרישה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה, ובקיום חיוב הנובע מחוזה. דרישת תום הלב חלה על מכלול הדין בישראל. ייאמר, כי הקביעה הנ"ל אין בה משום הלכה מנחה, ובוודאי לא הלכה פסוקה. כל שנקבע שם הינו בגדר הרהור אחר ההלכה הפסוקה, אשר באה מפי ערכאה ראשונה, עם כל הכבוד. בעניין זה מפנה כב' השופט אליעז לפסק-דין יחיד שהובא בספרו של שנהר, עמ' 203, הוא ע"א 211/88 לאה ננס תותום נ' ד"ר סוזיפלורו, שם נזקק כב' השופט גולדברג, שנתן פסק-הדין, כמו גם השופט טלגם שנתן פסק-הדין המחוזי, בדונם בהוראת סעיף 13 (9) לחוק לשאלת תום הלב וסבירות התנהגותו של המפרסם. 12. עוד אומר, טענות התובע, כפי שהועלו בסעיפים 17 ו-18 לתגובתו מ-28/5/13 (נסרקה תחת בקשה 6), בנושא חסינות עובד ציבור מכוח סעיף 7א (א) לפקודת הנזיקין, אינן ממין העניין, ואין להן כל רלוונטיות לדיון כאן. דיון והכרעה: טענת ההתיישנות: 13. השאלה אם התביעה התיישנה תוכרע על-פי המועד בו נולדה עילת התביעה. התובע טען, כי דברי הדיבה הנטענים נודעו לו לראשונה עם פרסומם בעיתון, לכל המוקדם בתאריך 27/01/2006; ומשכך לא חלפו 7 שנים מאז היוולד עילת התביעה ועד להגשתה. הפרסום אמנם התייחס לדברים שהושמעו ע"י הנתבע בפני ועדת החקירה ב-02/09/2005, אלא שבשלב זה לא ניתן להכריע בשאלת המועד בו נודע לתובע על דברי הדיבה הנטענים. משכך, דין טענה זו להתברר במהלך שמיעת התיק, ועל-כן היא נדחית בשלב זה. טענת היעדר עילה מחמת היות הפרסום פרסום מותר: 14. סעיפים 13 (5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע, קובע לאמור: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". "(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;". 15. סעיף 13 בחוק איסור לשון הרע מונה אחד-עשר סוגי פרסומים אשר לגביהם נקבע כי פרסום הבא בגדרם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". עניינו של סעיף 13(5) בפרסום הקשור בהליך שיפוטי, ועל-פיו פרסום שנעשה בין השאר בידי בעל-דין או בא-כוחו תוך כדי דיון שיפוטי או מעין שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה מכוח החוק. 16. במקרה דנן, עסקינן בנתבע המכהן כנושא משרה רשמי במועצה - חשב מלווה הפועל מטעם משרד הפנים. הדברים שנאמרו ופורסמו בעיתון הנתבעת, ואשר לגביהם הוגשה התביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, נאמרו במסגרת מתן עדותו של הנתבע בועדת חקירה שהקים משרד הפנים בשנת 2004 לבחינת תפקודה של המועצה. 17. בפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה (דאז) א' ריבלין בע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (2009), אשר עמד על היקפה של ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע, נקבע באופן מפורש כי ההגנה חולשת על ההליך המשפטי, בכל שלביו, לרבות השלבים אשר קדמו לו. שימת דגש נוספת בפסק דין זה הינה על תכלית ההגנה הניתנת בסעיף לממלאי תפקידים רשמיים ורשויות השלטון. 18. מפאת חשיבות הדברים שנקבעו שם לענייננו, אביא את שנאמר בפסקאות 7-8 במלואם: "7. סעיף 13 קובע 'הגנות מוחלטות' (ראו אורי שנהר, דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות - זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק - מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, 'תוך כדי דיון' בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב'הגנה מוחלטת' (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). 8. ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי. עמד על כך השופט מצא בדנ"א חטר-ישי הנ"ל: החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו [המוחלטות], והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה (שם, בפס' 6)". 19. מכל המקובץ לעיל, עולה אפוא, כי אפילו היה בדברים שנאמרו על ידי הנתבע משום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ואפילו בשקרים מדובר, כטענת התובע, עדין נהנה הנתבע מלכתחילה מההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק. זאת מאחר שכאמור לעיל, הגנת הסעיף חולשת על ההליך בכל שלב, אף בשלבים מוקדמים כדוגמת ועדת חקירה מטעם משרד הפנים או כל גוף בעל אופי מעין שיפוטי אחר. 20. ועדת החקירה שהקים משרד הפנים על מנת לבחון תפקודה של המועצה, מהווה חלק מהליך משפטי שעתיד היה להתנהל לאור הממצאים שיימצאו בועדת החקירה ולאור הדברים שנאמרו בה על ידי הנחקרים והעדים. 21. אשר לפרסום עדות הנתבע בעיתון הנתבעת, פרסום מעין זה מקיים את היסודות הנקובים בסעיף 13 ס"ק (5), לאור הדברים שפורסמו חוסים תחת ההגנה המוחלטת של הסעיף. ככזה מהווה הפרסום פרסום "מותר" שאינו מהוה עילה למשפט פלילי או אזרחי. פרסום שכזה בא בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988)). 22. לפיכך ומאחר שההגנות הקבועות בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע הן הגנות מוחלטות, הרי שלאור העובדה שהפרסום - והדברים שנאמרו במסגרת ועדת החקירה על ידי הנתבע - חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5), אין הם יכולים לשמש עילה לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם תכלית ההגנות שבסעיף 13 ומגשימה את הרציונל להבטיח כי נושא משרה מעין-שיפוטית יאמר דברו ללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה. 23. לאור המקובץ, הנני מורה על דחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ), לכל אחד מהנתבעים, ואשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מועצות מקומיותחברות כוח אדםלשון הרע / הוצאת דיבה