תביעה לפסק דין המצהיר על היקף החוב של הנתבעת לתובעים, על בסיס הקביעות בפסק דין שניתן בתביעה לפיצויים על נזקי תאונה. בפסק דין מיום 28.10.08 נקבע כי הנתבעת חייבת בתשלום פיצויים על נזקי תאונה שארעה במהלך עבודת התובעת, נקבעו שיעורי הנכות, נקבעו הנזקים ונקבעו הניכויים שיש לנכות מהפיצויים. פסק הדין תוקן בערעור שהוגש עליו אך מאז פסק הדין ומאז ההכרעה בערעור נתגלעו בין הצדדים מחלוקות בדבר עריכת התחשיבים על בסיס פסק הדין. במוקד המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים עומדת טענת הנתבעת שיש לנכות מהפיצויים שנפסקו תשלומים ששולמו מאז התאונה כגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, בעוד שלטענת התובעים אין לנכות תשלומים אלו שכן הגמלה שולמה כולה, ולמצער - ברובה, בלא כל קשר לתאונה. העובדות התובעים הינם יורשיה של המנוחה אילנה לוי ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר נפטרה ביום 12.12.08. הנתבעת, מדינת ישראל, הינה זו אשר הייתה המעבידה של המנוחה בעבודתה של המנוחה בבית החולים וולפסון בחולון. במהלך 2004 הגישה המנוחה תביעה לפיצויים כנגד הנתבעת (ת.א. 74051/04; להלן: "תביעת הפיצויים") ובמסגרתה עתרה לתשלום פיצויים בטענה לתאונה שארעה לה במהלך עבודתה בבית החולים ביום 26.7.98, תאונה במהלכה נפלה המנוחה ונחבלה כשניסתה למנוע נפילתו של חולה שהחליק (להלן: "התאונה"). ביום 28.10.08 ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים (כב' השופט חאג' יחיא ז"ל; להלן: "פסק הדין"). בתמצית, בפסק הדין התקבלה טענת המנוחה לפיה נפגעה בתאונה במהלך עבודתה, נקבע כי הנתבעת התרשלה בין היתר באי דאגה לסביבת עבודה בטוחה, ונדחתה טענת הנתבעת לרשלנות תורמת מצד המנוחה. כן נקבעו למנוחה נכות רפואית ונכות תפקודית. למנוחה נפסקו פיצויים על כאב וסבל בסך 75,000 ₪; הפסדי השתכרות עבר בסך 14,045 ₪ + 6,062 ₪ + 18,186 ₪ + 367,357 ₪ (כשלכל ראש נזק כזה נקוב המועד לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית); הפסדי השתכרות עתידיים בסך 239,389 ₪; הפסדי פנסיה בסך 80,000 ₪; פיצויי עזרת הזולת בסך 80,000 ₪; והוצאות נסיעה בסך 15,000 ₪. מסכומים אלו, נקבע בפסק הדין שיש לנכות את מענק הנכות ששולם למנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי וכן שיש להוסיף להם (לאחר ניכוי מענק הנכות) שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ ואגרה. בנוסף, התייחס בית המשפט בפסק הדין לטענת הנתבעת בדבר גמלה אשר קבלה המנוחה מהנתבעת כל העת, גם במהלך ההתדיינות נשוא פסק הדין, וקבע כי רק לאחר פסק הדין עומדת למנוחה הזכות לבחור בין קבלת גמלאות לבין קבלת פיצויים. על פסק הדין הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי (ע"א 3/09), לאחר שבקשות מטעם שני הצדדים לתיקון טעויות סופר בפסק הדין - נדחו. ביום 9.7.12 ניתן פסק דין בערעור (להלן: "פסק הדין בערעור") ובמסגרתו הופחת מהסכום הכולל שנפסק למנוחה בפסק הדין סך של 324,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין (28.10.08). בכל מהלך ההתדיינות בערעורים על פסק הדין לא שילמה הנתבעת כספים לתובעים. לאחר שניתן פסק הדין בערעור החלה מסכת של התכתבות בין הצדדים והתברר שיש מחלוקות באשר לתחשיב החוב הנכון על פי פסק הדין ופסק הדין בערעור. ביום 24.10.12 נמסרה לב"כ התובעים המחאה בסך של 409,028 ₪ אשר משכה הנתבעת לפירעון חובה לפי פסק הדין. נוכח מחלוקות באשר להיקף החוב הנכון על יסוד פסק הדין ופסק הדין בערעור, הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראות לטענת התובעים, סכום החוב הנכון של הנתבעת על פי פסק הדין ופסק הדין בערעור ונכון ליום מתן פסק הדין, עמד על 766,555 ₪. לפי גרסת התובעים, הסכום הנכון שנפסק לזכות המנוחה בגין הפסדי השתכרות עבר (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית במועדים שנקבעו בפסק הדין) עומד על 541,404 ₪; סכום המענק ששולם למנוחה ויש לנכותו נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 86,084 ₪; ושכ"ט עו"ד שיש להוסיף נכון ליום פסק הדין עומד על 145,246 ₪. כך מסכמים התובעים את החוב לפי פסק הדין נכון ליום הגשת התביעה בסך של 1,179,000 ₪ ומבקשים להפחית מסכום זה את הסך של 409,028 ₪ ששילמה הנתבעת. ביחס לגמלה ששולמה למנוחה עד לפטירתה, טוענים התובעים שאין לנכותה כלל מהפיצויים שנפסקו; וכל שיש להפחיתם הרי שההפחתה תתייחס רק לחלק מהגמלה ששולמה, לא למענק פרישה, ורק לאחר שיוסף לתחשיב הסכום שנקבע בגין שכ"ט עו"ד. לטענת הנתבעת, סכום החוב הנכון על פי פסק הדין הינו 409,028 ₪ ששולמו כך שיש לדחות התביעה. לפי גרסת הנתבעת, לאחר שניתן פסק הדין היה על המנוחה לבחור בין תשלום גמלה לתשלום פיצויים. רק ביום 21.8.12 הודיעה המנוחה (באמצעות התובעים - יורשיה) על בחירה בפיצויים ולפיכך יש לנכות מסכומי הפיצויים את הגמלה ששולמה למנוחה בסך של 284,401 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, טוענת הנתבעת שיש לנכות מהפיצויים שנפסקו תשלומים נוספים ששולמו למנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולהוסיף את שכ"ט עו"ד רק להפרש המתקבל לאחר הפחתת כל הכספים שיש לנכות. כך מסכמת הנתבעת את כלל החוב לתובעים בסך של 409,028 ₪ ששולמו ביום 24.10.12 ומכאן שלשיטתה יש לדחות את התביעה. בקדם המשפט אשר התקיים ביום 7.5.13 הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו פסק הדין יינתן על בסיס כתבי הטענות וסיכומים שיוגשו בכתב, וכן כי בטרם יוגשו הסיכומים תמציא הנתבעת לתובעים את כל המסמכים עליהם מתבססים תחשיביה ועל יסוד זה גם ניתן צו המופנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ומורה לו להמציא את פירוט הסכומים ששולמו למנוחה. ביום 11.8.13 הודיעו התובעים שקבלו את פירוט התשלומים מהמל"ל וכך ניתן היה לקצוב מועדים להגשת סיכומים בכתב. משהוגשו הסיכומים ניתן פסק דין זה. דיון אין בין הצדדים מחלוקת על תחולתו של פסק הדין ועל זכותם של התובעים, כיורשי המנוחה, לקבל מהנתבעת את הכספים שנפסקו בפסק הדין. אין בין הצדדים גם מחלוקות עובדתיות בדבר הסכומים ששולמו בפועל למנוחה עד למתן פסק הדין ולאחריו, שזו זו הסיבה להסדר הדיוני להכרעה על יסוד סיכומים בכתב ובלא הליך הוכחות. מטיעוני הצדדים מתברר שנתגלעו ביניהם מספר מחלוקות באשר לדרכי חישוב החוב שנפסק לזכות התובעים (כיורשי המנוחה) בפסק הדין, הן באשר לתחשיב החוב שנפסק והן באשר לסכומים שיש לנכות ממנו. מחלוקות אלו יידונו אחת לאחת. תחילה יקבעו הסכומים שנפסקו ליום פסק הדין, ולאחר מכן יקבען הסכומים שיש לנכות מהסכומים שנפסקו. השאלה הראשונה שיש לבחון לקביעת תחשיב החוב נוגעת לסכום החוב על בסיס פסק הדין, נכון ליום פסק הדין, ולפני ביצוע ניכויים כלשהם. הסכומים שנפסקו (סעיף 81 בפסק הדין) בגין כאב וסבל (75,000 ₪), הפסדי השתכרות עתיד (239,389 ₪), הפסדי פנסיה (80,000 ₪), פיצויי עזרת הזולת (80,000 ₪) והוצאות נסיעה (15,000 ₪) - אינם שנויים במחלוקת ומסתכמים בסך של 489,389 ₪ ליום מתן פסק הדין. ביחס להפסד השתכרות עבר נקבעה בפסק הדין חלוקה ל- 4 תקופות, נקבע סכום ביחס לכל תקופה מאלו, ונקבע שכל סכום יישא ריבית מאמצע אותה תקופה אליה הוא מתייחס. למעשה, לא ברור אם יש מחלוקת ביחס לתחשיבים אלו אך כיוון שאין בסיכומי הצדדים סכום מוסכם ביחס לאלו, ייעשה התחשיב כדי שניתן באמצעותו להמשיך ולברר את המחלוקות. חישוב החוב שנפסק בגין ראש נזק זה הינו כדלהלן: 14,145 ₪ בגין התקופה שמיום 1.2.99 ועד 31.8.99 ובצירוף הצמדה וריבית מיום 15.5.99 - 25,093 ₪. 6,062 ₪ בגין התקופה שמיום 1.12.99 ועד 29.2.00 ובצירוף הצמדה וריבית מיום 15.1.00 - 10,218.65 ₪ . 18,186 ₪ בגין התקופה שמיום 1.3.00 ועד 31.5.00 ובצירוף הצמדה וריבית מיום 15.4.00 - 30,735.87 ₪. 367,365 ₪ בגין התקופה שמיום 1.6.00 ועד 28.10.08 (יום פסק הדין) ובצירוף הצמדה וריבית מיום 15.8.04 - 474,883.20 ₪. סך החוב ביחס להפסד השתכרות עבר עומד ביום פסק הדין על סך של 540,930.72 ₪. סך החוב הפסוק ולפני ניכויים עומד ביום פסק הדין על סך של 1,030,320 ₪. לאחר קביעת הפיצויים בפסק הדין, נקבעו הסכומים שיש לנכות מהפיצויים, וכך נקבע שאין לנכות מהפיצויים כספים ששלם המל"ל בגין "דמי פגיעה", אך יש לנכות כספים ששולמו למנוחה בגין "מענק נכות" כאשר סכום זה "צמוד ונושא ריבית" (סעיפים 84 - 85 בפסק הדין). לטענת התובעים, שולם למנוחה מענק נכות בסך של 41,930 ₪ ביום 20.6.00 וסך נוסף של 12,390 ₪ ביום 26.4.04, וסכומים אלו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום פסק הדין מגיעים לסך של 86,084 ₪. לטענת הנתבעת, בנוסף לשני הסכומים שמציינים התובעים, שולמו למנוחה 9 תשלומים מהמל"ל במהלך החדשים מאי - נובמבר 1999. תשלומים אלו שולמו על ידי המל"ל בגין נכותה של המנוחה ולכן גם תשלומים אלו יש לנכות מהפיצויים שנפסקו. הנה אשר התברר ביחס למחלוקת זו: בפסק הדין, נקבע שיש לנכות מהפיצויים את הסכומים שקבלה המנוחה בגין "מענק הנכות" (סעיף 85 בפסק הדין) אך קביעה זו איננה באה בחלל הריק אלא מוסברת קודם לכן. כך מובהר בפסק הדין: 83. התשובה למחלוקת זו בין הצדדים מצויה בדרך החישוב של הפיצוי במישור הנזיקי שפרסתי לעיל. בחישוב הפסדיה של התובעת לעבר (כולל לגבי תקופות שבגינן שולמו דמי פגיעה), כללתי את כל ההפסדים שנגרמו לתובעת בתקופות בהן לא עבדה ולא קבלה שכר עבודה שוטפת. היו תקופות ששולם שכר על חשבון ימי חופשה ומחלה, והיו תקופות שלא שולם שכר כלל. 84. בגין התקופה שהתובעת קבלה שכר על חשבון ימי חופשה ומחלה, והפיצוי נקבע ל-1/3 המשכורות, התובעת לא קיבלה מאת המוסד דמי פגיעה, ולא נכנסו לקופתה סכומים מעבר לאלו ששולמו "תמורת" ימי חופשה ומחלה שהתובעת עצמה צברה והם מהווים "רכושה" הפרטי. התובעת לא קבלה דמי פגיעה בגין תקופה כלשהיא מאלו שהיתה באי כושר מלא בעקבות התאונה, והסכומים כנטען שולמו לנתבעת, על כן אין מקום לנכות דמי הפגיעה מהסכום שנפסק לטובת התובעת. משמע, בפסק הדין מדגיש בית המשפט כי הפיצויים שנפסקו למנוחה מיועדים להטיב את הפסדיה בתקופות בהן לא עבדה ולא קבלה שכר. כיוון שמענק הנכות המשולם על ידי המל"ל משולם לאותה מטרה בדיוק, ולהבדיל מקצבת "דמי פגיעה", קובע בית המשפט שאין זה צודק שהמנוחה תקבל פיצוי כפול ולכן קובע שיש לנכות את "מענק הנכות" מהפיצוי שנפסק. קביעה זו אכן מתיישבת עם הרעיון שבבסיס קביעת זכותם של בעלי נכות לקצבה מהמל"ל - פיצוי הנכה על אובדן כשרו לתפקד ולהשתכר. ואם כך, אין כל הבדל בין תשלום שהוגדר "מענק נכות" לתשלום שהוגדר במחשבי המל"ל "קצבת נכות". אלו ואף אלו משולמים בגדרה של אותה "גמלת נכות" ואף ניתן להבחין במסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור של המל"ל (נספח ח' לסיכומי התובעים) כי כל גמלאות הנכות, בין "קצבה" ובין "מענק חד פעמי" שולמו על אותו בסיס של "שכר רבע שנתי". לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבעת וקובע כי מהפיצויים שנפסקו יש להפחית את כל הכספים ששולמו למנוחה על ידי המל"ל בגין נכותה. סכומים אלו פורטו בסעיפים 7 (יב) - 7 (כ) בכתב ההגנה ובצירוף הצמדה וריבית ליום פסק הדין הינם כדלהלן: 6,392 ₪ ששולמו ביום 13.5.99 - 11,374.54 ₪. 1,880 ₪ ששולמו ביום 28.5.99 - 3,330.46 ₪. 9,401 ₪ ששולמו ביום 28.6.99 - 16,519.46 ₪. 1,880 ₪ ששולמו ביום 28.6.99 - 3,303.54 ₪. 1,880 ₪ ששולמו ביום 28.7.99 - 3,283.49 ₪. 1,880 ₪ ששולמו ביום 28.8.99 - 3,263.19 ₪. 1,880 ₪ ששולמו ביום 28.9.99 - 3,236.86 ₪. 5,640 ₪ ששולמו ביום 10.10.99 - 9,697.91 ₪. 940 ₪ ששולמו ביום 21.11.99 - 1,590.93 ₪. סך הכל ליום פסק הדין - 55,600.38 ₪ בצירוף דמי מענק הנכות ששולמו (41,930 ₪ ביום 20.6.00 ו- 12,390 ₪ ביום 26.4.04) ואשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום פסק הדין מגיעים לסך של 86,084 ₪, הרי שבסך הכל יש לנכות מהפיצויים בגין מענקי הנכות ששולמו למנוחה סך של 141,684 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. כסיכום ביניים, סך החוב הפסוק בפסק הדין ולפני ניכויים עומד ביום פסק הדין על סך של 1,030,320 ₪. סך הסכומים אשר לפי פסק הדין יש לנכות מהפיצויים שנפסקו ונכון ליום מתן פסק הדין עומד על 141,684 ₪. ההפרש, הוא החוב ליום מתן פסק הדין, עומד לפיכך על 888,636 ₪ ומסכום זה, לפי פסק הדין בערעור, יש להפחית 324,000 ₪ כך שהחוב הפסוק עומד על 564,636 ₪ ליום מתן פסק הדין. בסעיף 86 בפסק הדין נקבע כי לסכום שנפסק לאחר ניכוי תשלומי המל"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. המע"מ בעת מתן פסק הדין היה בשיעור 17% ולפיכך חובה של הנתבעת בגין שכ"ט בצירוף מע"מ עמד על 132,125 ₪. בסך הכל, הסכום שנפסק בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ ליום פסק הדין, הסתכם חובה של הנתבעת בסך של 696,761₪. יש לציין כי לפי תחשיבי הנתבעת הוסף הסכום שנפסק כשכ"ט עו"ד לאחר ביצוע ניכויים נוספים מהחוב שנקבע בפסק הדין. זכותה של הנתבעת לניכויים אלו, ולמעשה - הקיזוזים, תובהר להלן אך אין לזכות זו כל קשר לחוב שנפסק. בפסק הדין נקבע במפורש ששכ"ט עו"ד יחושב לפי החוב שנפסק בפסק הדין ולא בהתחשב בזכות שיש או אין לנתבעת לקיזוז. לטענת הנתבעת יש לקזז מהחוב שנפסק את כל תשלומי מענק הפרישה והגמלה ששולמו על ידי הנתבעת למנוחה מיום פרישתה מעבודתה ועד לפטירתה, בסך של 284,401 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. התובעים אינם חולקים על הסכום בו נוקבת הנתבעת, אך טוענים שאין לנכותו כלל מהפיצויים ולמצער - שיש לנכות רק את חלקו ובלא צירוף הפרשי הצמדה וריבית. נוכח טענות אלו הנה אשר התברר: הנתבעת מפנה להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות") וטוענת שלפי הוראות אלו במצב בו הוגשה על ידי המנוחה תביעה לפיצויים נגד הנתבעת, היה על המנוחה לבחור, לאחר פסק הדין, בין גמלה לבין הפיצויים שבהם חויבה הנתבעת, וככל שבחרה בפיצויים עומדת לנתבעת הזכות לראות בתשלומי הגמלה כמפרעה על חשבון הפיצויים. בפועל, טוענת הנתבעת, בחרו התובעים, הם יורשי המנוחה, בקבלת הפיצויים ביום 21.8.12 ולכן רק במועד זה קמה להם הזכות לתשלום. זו גם הסיבה לכך שהתשלום בסך 409,028 ₪ הועבר לתובעים ביום 24.10.12, בסמוך לאחר בחירתם האמורה ועל בסיס תחשיב החוב לפי שיטת הנתבעת. לטענת התובעים יש לדחות טענה זו. ראשית, טוענים התובעים שהטענה התבררה בפסק הדין ונדחתה; שנית, טוענים התובעים שכלל לא ניתן לנכות את הגמלה ששולמה למנוחה שכן הגמלה לא שולמה בגין אותה תאונה שבגינה נפסקו הפיצויים ולפחות חלקה איננו נובע מהתאונה; שלישית, שאפילו ניתן לנכות את תשלומי הגמלה לא ניתן לנכות את מענק הפרישה ששולם למנוחה ולא ניתן לנכות אלא את שיוכח ששולם בפועל למנוחה; ורביעית, טוענים התובעים שאין להוסיף הפרשי הצמדה וריבית פיגורים לסכומים המקוזזים. סעיף 60 לחוק הגמלאות עוסק במצב בו קמה חבות בתשלום פיצויים לזכאי, אשר בה בעת גם זכאי לגמלה מאוצר המדינה ובגין אותו מקרה בו קמה החבות בפיצויים. במצב שכזה, נקבע בסעיף 60 (א) בחוק הגמלאות, כאשר צד ג' חייב בפיצויים לזכאי המקבל גמלה, עומדת לנתבעת הזכות לתבוע את אותו צד ג' על הגמלה ששולמה. בהמשך, בסעיף 60 (ג) (1) בחוק הגמלאות, נקבע שכאשר הנתבעת, מדינת ישראל, היא גם זו שחייבת בתשלום הפיצויים לזכאי - הרי "הברירה בידי הזכאי לבחור בגמלה או בפיצויים" ובהמשך, בסעיף 60 (ג) (2), כי ברירה זו נתונה לזכאי עד לאחר שפסק הדין בתביעת הפיצויים שהגיש הופך חלוט. תכליתה של הוראה זו היא מתן שיפוי למדינה על פיצויים ששילמה ואילולא התאונה לא הייתה המדינה חייבת לשאתם. כך בין במצב בו האחריות לתשלומם מוטלת על צד שלישי, ובין במצב בו האחריות לתשלום הפיצויים מוטלת על מדינת ישראל בעצמה כמעבידה. עם זאת, הוראה זו איננה מיועדת ליתן למדינה שיפוי בגין גמלה ששלמה והייתה מחויבת בתשלומה ממילא וגם בלא קשר לתאונה. לדעתי, זכות השיפוי של המדינה כלפי הצד השלישי חלה אך בגין הגימלה ששולמה או שעתידים לשלמה עקב התאונה. אין זכות השיפוי חלה בגין גימלה שהייתה משתלמת ממילא... (ע"א 60/82 אריה בן יוחנן נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 431, 433) משכך, כאשר טוענת הנתבעת שיש להחיל את הוראות סעיף 60 לחוק הגמלאות ולהפחית מהפיצויים שנפסקו את הגמלה ששולמה למנוחה, שומה על הנתבעת להראות כי הגמלה ששולמה נובעת מאותה תאונה שבגינה גם נפסקו הפיצויים בפסק הדין. אין מחלוקת על כך שבעקבות התאונה פרשה המנוחה מעבודתה מסיבות רפואיות, לא שבה עוד לעבודתה, ולאחר שנבדקה על ידי ועדה רפואית של משרד הבריאות החלה לקבל גמלאות מהנתבעת. התובעים מפנים להחלטות ועדות הערר שבדקו את המנוחה (ועדה מיום 21.10.09 ומיום 21.11.09), וטוענים שהגמלאות שהחלה המנוחה לקבל נובעים מנכויות שונות שנקבעו למנוחה ואין להן כל קשר לתאונה, נכויות כגון עודף משקל, כריתת רחם וצלקות. משכך, טוענים התובעים, אין כלל זהות בין התאונה שבגינה נפסקו הפיצויים בפסק הדין לנכות שבגינה שולמה הגמלה, ובהיעדר זהות אין כלל תחולה להוראות סעיף 60 בחוק הגמלאות. הנתבעת מאידך, טוענת שכל הבעיות האחרות מהן סבלה המנוחה היו שוליות בהשוואה לאלו שנבעו מהתאונה, כי ברור שאלמלא התאונה לא הייתה המנוחה פורשת מעבודתה ועותרת לתשלום גמלאות, ומכאן שמקור תשלום הגמלה הוא התאונה וחלות הוראות סעיף 60 בחוק הגמלאות. די לעיין בפסק הדין כדי להיווכח ששאלת הקשר בין התאונה, להפסקת עבודת המנוחה, וההחלטה לשלם לה גמלאות - נדונו בפסק הדין תוך קבלת עמדת המנוחה וקביעה שהתאונה היא שגרמה למנוחה לנכות שהביאה להפסקת עבודתה ותשלום הגמלה. התובעים טוענים שהמנוחה סבלה מבעיות רפואיות נוספות שאינן קשורות לתאונה, אך כך למשל נקבע בסעיף 63 בפסק הדין: עוד נטען, התובעת תיארה כיצד בעקבות בקשתה למצוא לה תפקיד אחר התואם את מגבלותיה, נדרשה ע"י הנתבעת לעמוד לפני ועדה רפואית מטעם שירות המדינה. בתאריך 21/10/09 נבדקה על ידי ועדה רפואית מחוזית מטעם משרד הבריאות שקבעה נכותה הרפואית הצמיתה בגין מכלול הבעיות הרפואיות בשיעור 75%. אומנם חלק מהנכויות שנקבעו אינו נובע ואינו קשור לתאונה, אך ברי כי אותן נכויות, לכשעצמן, לא מנעו ואף לא הפריעו לתובעת בעבודתה, לא גרעו מהיקפה וההשתכרות במסגרתה עד התאונה. [ההדגשה הוספה - הח"מ] ובהמשך פסק הדין (סעיפים 67 - 68): אם כן הוועדות הרפואיות שמונו מטעם הנתבעת עצמה קבעו כי התובעת איבדה את כושרה לעבודה בשיעור 75%, מכאן שלדעתי יש לראות בקביעה זו כהודאת בעל דין. אוסיף עוד כי יתכן כי חלק מאחוזי הנכות שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית אינו קשור לתאונה, כפי שאף מציין ב"כ התובעת בהגינותו בסיכומיו. בקביעת הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה החלטתי לאמץ את הצעתו של ב"כ התובעת להעמיד את הנכות התפקודית שנגרמה בעקבות התאונה על שיעור 60%. כך מסתבר שבפסק הדין נקבע שהנכות התפקודית אשר בעטיה הופסקה עבודת המנוחה, נבעה בעיקרה מהפציעה שגרמה לה התאונה. טענת התובעים לפיה הנכות שבגינה החלה המנוחה בקבלת גמלאות מהתובעת נובעת מנכויות שאינן קשורות לתאונה איננה עולה בקנה אחד עם הקביעה בפסק הדין. למעלה מכך, מושכלות יסוד של דיני ההשתק השיפוטי המה כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו בהליך אחר ולטעון טענה הפוכה. "מכל מקום, ומבלי להידרש ליתרונותיה של גישה זו או אחרת, נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי - במובן הפשוט של המילה - בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם" (רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי 16.7.13, פסקה 13 בפסק הדין) וזה הרי בדיוק שעושים התובעים בעמדתם זו. במהלך הדיון בתביעת הפיצויים טענה המנוחה (שבנעליה באו התובעים) שנכותה נגרמה לה מהתאונה, טענתה התקבלה ונפסקו לה פיצויים. כעת מנסים התובעים לטעון את ההפך מכך, שכביכול אין קשר בין הנכות והגמלאות לתאונה. ועמדה זו, ספק אם בתום לב היא נטענת. למעלה מהצורך, גם מעיון במסמכים שהציגו הצדדים מסתבר שאין בסיס לטענת התובעים. כך בהחלטת הועדה הרפואית מיום 21.10.99 מצוין כי המנוחה הייתה כשירה לעבודה כשנתקבלה לעבודה ב- 1990, כי נפגעה בגב התחתון בתאונה מיום 26.7.98, כי מאז התאונה לא חזרה לעבודה, כי מאז התאונה היא סובלת מבעיות מהן לא סבלה בעבר (כגון בריחת שתן וכאבי גב) ומכאן המסקנה שיש להפסיק עבודתה. כך במכתב מיום 21.5.10 (נספח ד' לכתב ההגנה) נמסרה למנוחה הודעה על הפסקת עבודתה ועל זכותה לגמלה לפי חוק הגמלאות. לטענת התובעים, בהחלטת הועדה מיום 21.10.99 נקבע, בעמ' 3, כי למנוחה דרגת נכות של 60.31% שרק 30% ממנה נובעת מהפגיעה בגב המנוחה בתאונה, ובהחלטה הנוספת מיום 21.11.99 הוגדלה דרגת הנכות שנקבעה ל- 75% כאשר עיקר ההגדלה אבחנה של חבלה בראש ובצוואר שאינה קשורה לתאונה. לפיכך, טוענים התובעים, מרבית דרגת הנכות שנקבעה לא קשורה כלל לתאונה ולא ניתן לנכות את הגמלה בגינה לפי חוק הגמלאות. דומני שטענה זו מבטאת ניסיון להתעלם מהתמונה הכוללת העולה מעיון בפרוטוקולים של דיוני והחלטות הועדות. כבר בפתח הדברים מצוין בהחלטות שהמנוחה החלה להלין על מצבה לאחר התאונה ובלא כל זכר לטרוניות מצידה לפני התאונה. אם טוענים התובעים שתופעות אותן ציינה הועדה (עודף משקל, ניתוח קיצור קיבה בעבר, כריתת רחם וצלקות בטניות) היוו גורם בקביעת הנכות אין אלא לתמוה מדוע לא הלינה על כך המנוחה לפני התאונה. התובעים מפנים להחלטה בוועדה הנוספת מיום 21.11.99, אך מתעלמים מכך שאותה ועדה נוספת כונסה נוכח טענות של המנוחה להפרעות אי שליטה על שתן שהופיעו לאחר התאונה. התובעים מפנים לממצא בדבר חבלה בראש ובצוואר, אך מתעלמים מכך שהמנוחה עצמה הלינה שהתופעות הללו ("צריבה בכפות הרגליים וצריבה בכפות הידיים" עמ' 4 בהחלטת הועדה) החלו "מאז התאונה". התמונה המצטיירת מהחלטות הוועדה איפוא, היא שההחלטה בדבר קביעת נכותה של המנוחה התבססה בעיקרה על תלונות המנוחה בעקבות התאונה, כשכל התופעות הנוספות שנמצאו זניחות לחלוטין. עוד טוענים התובעים שלכל הפחות מההפחתה שיש לעשות בגין הגימלה, יש להפחית חלק יחסי, את החלק המתייחס לנכויות שנמצאו ואינן קשורות לתאונה. גם טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, לא ניתן כלל להבין מההחלטה ייחוס אחוזי נכות ספציפיים לליקויים אחרים. שנית, ועיקר, הדגש בבדיקה זו הינו על קיומו של קשר בין ההחלטה לשלם לגמלה לתאונה. וכאן, לא בכדי לא הלינה המנוחה כלל לפני כן על בעיות המפריעות לעבודתה או שעשויות לזכותה בגמלה. ברור על פניו מהחלטות הועדות השונות שלולא הנכויות עקב התאונה לא הייתה כלל מפוטרת המנוחה ולא הייתה כלל משולמת לה גמלה ומשכך - מקור הגמלה כולו בתאונה. כך מתברר כי ההחלטה להפסיק את עבודת המנוחה ולהתחיל לשלם לה גמלה מיד בהפסקת עבודתה, כאשר המנוחה (ילידת 1947) הייתה בסך הכל בת כ- 53 שנה, נבעה במישרין מפציעתה בתאונה. כך קבעו הועדות השונות, כך טענה המנוחה בתביעת הפיצויים, וכך גם נפסק בפסק הדין. עוד טוענים התובעים שטענת הנתבעת לזכותה להפחתת פיצויים לפי חוק הגמלאות כבר נדונה ונדחתה בפסק הדין. ולא היא. בפסק הדין מודגש שאין מקום כלל לבחון טענה זו שכן רק לאחר פסק הדין עומדת למנוחה הזכות לבחור בין גמלאות לפיצויים (סעיף 47 בפסק הדין). בפסק הדין אין כל ניסיון לבחון אם ניתן להחיל את הוראות סעיף 60 בחוק הגמלאות על נסיבות המקרה ואין כל דרך לקבוע שהעניין נדון והוכרע. אשר לסכומי הגמלה ששולמו למנוחה, לטענת הנתבעת שולמו למנוחה עד לפטירתה גמלאות בסך של 284,401 ₪. מעיון בסיכומי התובעים, מסתבר שלתובעים טענה אך ורק ביחס לאחד מרכיבי התשלומים שלהם טענה הנתבעת, סך של 10,722 ₪ ששולם למנוחה בשנת 2000. לטענת התובעים, סכום זה מהווה "מענק פרישה". לא גמלה. ולכן אין לנכותו. לטענת הנתבעת מענק הפרישה מהווה חלק מהגמלה ולכן יש לנכותו. בהתאם להגדרות סעיף 1 בחוק הגמלאות, גמלה היא "קצבה או מענק", כך שהוראות סעיף 60 בחוק הגמלאות, שלפיהן עומדת לנתבעת הזכות להפחית את הגמלה ששולמה חלה גם על "מענק" ששולם, ובלבד שגם אותו מענק שולם עקב התאונה ולא היה משולם ממילא ובלא קשר לתאונה. מענק הפרישה אשר שולם למנוחה, שולם לפי סעיף 22 בחוק הגמלאות, סעיף המקנה זכות למענק פרישה בנסיבות בהן פוטר עובד לפני שהגיע לגיל 60 ונמצא זכאי לקצבת פרישה. המנוחה פוטרה בטרם הגיעה לגיל 60 ובגין הנכות שנגרמה לה עקב התאונה. לולא התאונה לא הייתה נכות, לא היו פיטורים ולא היה מענק פרישה. לפיכך, גם מענק הפרישה שולם למנוחה בגין התאונה וגם סכום זה זכאית הנתבעת לנכות מהפיצויים. ועוד טוענים התובעים שאין להוסיף לתשלומי הגמלה שמבקשת הנתבעת לנכות הפרשי הצמדה וריבית כדין. לשיטתם, הסכומים שנקבעו למנוחה מתבססים על פסק דין ולכן יש להוסיף עליהם הצמדה וריבית כדין, בעוד שהסכומים שדורשת הנתבעת לנכות לא מבוססים כלל על פסק דין ולכן אין מקום לגזירה שווה בין השניים בכל הנוגע לתשלומי ההצמדה והריבית. טענה זו איננה הגיונית ואיננה הוגנת. כאשר נמצא ששני הצדדים חייבים כספים זה לזה, לא הגיוני שהאחד יחויב בריבית גבוהה ממשנהו על אותם הכספים. הסכומים שנפסקו בפסק הדין למנוחה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין עוד מ- 1999, מהמועד בו הייתה זכאית לקבל כל אחד מהתשלומים שנפסקו. אך הגון הוא שאף הסכומים שעליהם "להשיב" לנתבעת יישאו ריבית מהמועד בו שולמו למנוחה. ניתן אף לראות בכל תשלום ששולם למנוחה כגמלה ומנוכה, כתשלום ששולם על חשבון הפיצויים שנפסקו ומקטין את החוב בהתאם. לפי תחשיבי הנתבעת סך הגמלה ששולם למנוחה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין הגיע ביום 6.9.12 לסך של 331,645.79 ₪ ולא מצאתי סיבה שלא לקבל תחשיב זה. מחלוקת נוספת התגלעה בין הצדדים באשר לתחשיבי ההצמדה והריבית נוכח העיכוב בביצוע התשלום לתובעים, תשלום שנעשה רק ביום 24.10.12 ובסך של 409,028 ₪. לטענת הנתבעת רק ביום 21.8.12 הודיעו התובעים על בחירתם בין גמלה לפיצויים ולכן רק ממועד זה קמה החובה ויש לחשב את החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לטענת התובעים אין בסיס בטענה והעיכוב בתשלום נובע מניסיון פסול להפעיל עליהם לחץ. טענת הנתבעת לאי קבלת הבחירה בין גמלה לפיצויים איננה מובנת, שהרי על פניו ובכל תחשיב סכום הפיצויים עולה על הגמלה ששולמה עד לפטירת המנוחה. ברור היה מה הבחירה בנסיבות אלו ולא מצאתי פירוט של פעילות כלשהי מצד הנתבעת להבהיר זאת. מעת שניתן פסק דין מחזיקה הנתבעת בכספים אשר חייבת הייתה לשלם לתובעים ואין הצדקה שלא תישא בתשלומי הצמדה וריבית עליהם. לפיכך, כל תשלום שעל הצדדים לשלם או לנכות עד למועד פסק הדין יישא הפרשי הצמדה וריבית זהים, וההפרש שחייבת הנתבעת לתובעים ממועד פסק הדין ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים. כעת ניתן לסכם את ההתחשבנות כדלהלן: בהתאם לפסק הדין הסתכם חובה של הנתבעת לתובעת ביום פסק הדין (לאחר הפחתת הניכויים בגין תשלומי המל"ל, לאחר ההפחתה לפי פסק הדין בערעור ובתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך של 696,761 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום 6.9.12 הסתכם בסך של 1,034,866 ₪. לאחר הפחתת תשלומי הגמלה ששולמו למנוחה כערכם ביום 6.9.12 בסך של 331,645 ₪ מסתכם החוב לתובעים בסך של 703,221 ₪. חוב זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 24.10.12 מסתכם בסך של 711,590 ₪. ביום 24.10.12 שולם לתובעים סך של 409,028 ₪ כך שיתרת החוב ליום 24.10.12 הסתכמה בסך של 302,562 ₪. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים ובפרט לא מצאתי מקום לייחס לנתבעת שרירות לב או חוסר הגינות ביחסה לתובעים. למרבה הצער ולמרות שנות ההתדיינות הרבות, לא השכילו הצדדים גם יחד להגיע לכדי הסכמה על ביצוע התחשיבים ומכאן הסיבה לעיכובים. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומצהיר כי על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 302,562 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.10.12. בהתחשב בתוצאה - תישא הנתבעת בתשלום האגרה ששולמה בגין תביעה זו וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.חובפסק דין הצהרתי