לסילוק על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין (השתק פלוגתא) 2. את התביעה העיקרית הגיש מר אלימלך צנעני (להלן: "התובע"/"המשיב") כנגד מר ארנון שור (להלן: "הנתבע"/"המבקש"). על פי כתב התביעה, התובע הינו מסגר עבודות אלומיניום. הנתבע התקשר עם חברת אמנון צוקר בע"מ (להלן: "החברה") בהסכם למתן שירותי בניה שלפיו התחייבה החברה לתאם ולקשר בין כל הגורמים הנוגעים לביצוע עבודות בניית בית הנתבע. מר אמנון צוקר עבד באמצעות החברה (להלן: "אמנון"). בהתאם להסכם, על הנתבע היה לשלם לאמנון או לחילופין ישירות לקבלן המשנה. לבקשת אמנון, ביצע התובע בבית הנתבע עבודות שונות. כמו כן, התובע סייע באיתור מסגר המתקין חלונות בלגיים, נושא שאינו בתחום מומחיותו ואף שילם מקדמה במקום הנתבע בסך 31,000 ₪. הנתבע לא שילם לתובע את השכר בגין עבודתו וכן את המקדמה. ביום 15.9.2004 הגיע התובע לבית הנתבע ביחד עם המסגר אותו איתר על מנת להשלים את התקנת הפרופילים הבלגיים. התובע התנה את ההתקנה בתשלום התמורה אולם הנתבע סרב. לאחר דין ודברים שלח הנתבע, כך על פי כתב התביעה כאמור, פועלים להכות את התובע ולסלקו מהמקום. בתביעה שבפניי דורש התובע את התשלומים שטרם שולמו לו עד היום, בסכום כולל של 111,334 ₪. 3. בבקשה לסילוק על הסף טוען הנתבע- המבקש (יכונה מכאן והלאה : "המבקש"), בתמצית, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר ביום 15.9.2004 דהיינו לפני למעלה משמונה וחצי שנים. בסעיף 40 לכתב התביעה מצוין כבדרך אגב ובאופן לקוני כי התובע-המשיב (יכונה מכאן והלאה : "המשיב") סובל מבעיות שכחה. לגישת המבקש, אין נתון זה מקיים את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, המוציא ממניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה לא היה מסוגל אדם לקבל החלטות על ביצוע פעולות משפטיות. על מנת לקיים את סעיף 11 לחוק ההתיישנות היה על המשיב לצרף חוות דעת רפואית. האישור הרפואי שהוצג ונכתב ע"י רופא המשפחה של המשיב הוא כללי ואין די בו. זאת ועוד, מאז האירוע ועד היום עסק המשיב בעצמו ובאמצעות באי כוחו בהליכים משפטיים בעקבות האירוע אשר בכל מהם היה הוא צד: בשנת 2004 הוגשה ע"י החברה תביעה כנגדו במסגרת ת.א 76216/04, התנהלה ישיבת הוכחות והמבקש אף העיד שם והסתיימה בפסק דין (להלן: "התביעה הראשונה"); בשנת 2007 הגיש המשיב תביעה בגין אותו אירוע כנגד אמנון והחברה במסגרת ת.א 23126/07. התביעה נדחתה על הסף (להלן: "התביעה השניה"). בכל אותו זמן לא העלה המשיב טענה כי סובל מליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע. 4. לחילופין טוען המבקש כי דין התביעה להדחות בשל מעשה בית דין והשתק פלוגתא, שכן המשיב טוען שקיימת זהות עסקית בין המבקש לאמנון. לפיכך, טענותיו כלפי השניים זהות. המבקש טוען ל"קרבה משפטית" ומפנה לסעיף 33 לכתב התביעה. כלל הטענות שהובאו בתביעה השנייה ומועלות גם בכתב תביעה דענייננו כבר נדחו ע"י ביהמ"ש על הסף מחמת מעשה בית דין והוכרעו. המשיב מעלה את אותן הטענות שהעלה בתביעה השנייה נגד אמנון והחברה, כנגד המבקש. מטענות המשיב עולה שיש לראות במבקש כחליף העסק של אמנון וזאת בהתבסס על היחסים העסקיים והחוזיים שהיו בניהם במועד האירוע הנטען. התביעה מיוחסת למבקש הואיל והמשיב רואה בו מעין "שליחו" של אמנון מכח אותו הסכם שהמשיב כלל אינו צד לו ואין הוא מקים למשיב עילת תביעה נגד המבקש. למשיב היה יומו בביהמ"ש בגין אירוע זה פעמיים וטענותיו נשמעו, ניתנה לו ההזדמנות להגן על האינטרסים שלו וקבלת טענת ההשתק לא תפגע בו אלא תמנע דיון נוסף, תייעל את ההליכים המשפטיים ותמנע בזבוז זמן. לחילופי חילופין טוען המשיב כי אף בהעדר קרבה משפטית יש לבחון האם ראוי להשתיק את המשיב תוך סטייה מעיקרון ההדדיות. 5. המשיב הודף את הבקשה. לגישתו, על קוצו של יוד, די במסמכים הרפואיים שהגיש להוכחת טענת ההתיישנות. לטענת המשיב עצם הגשת תביעות אחרות באמצעות עו"ד אינה גורע מהאפשרות שהליקוי בזיכרון מנע ממנו להגיש תביעה זו שכן מינוי עו"ד נעשה בהתאם לרצונו של תובע פלוני להגיש תביעה פלונית אך לא כי הייתה לתובע פלוני אפשרות או יכולת לרצות בהגשתה של תביעה פלמונית וזאת בשל הליקוי ממנו סבל ולפיכך יש ראשית לשמוע ראיות בעניין זה ולא לדחות את התביעה על הסף. עוד טוען כי העובדה שהסתייע בעו"ד להגשת תביעות אחרות אינה מהווה הצדקה לטענה כי "יכול היה לדאוג לענייניו" ולכן אין להחשיב את תקופת הליקוי כחלק מתקופת ההתיישנות. לשיטת המשיב יש להחיל את חריג הקרבה המשפטית בצורה מצמצמת וזהירה בבחינת השתק פלוגתא ע"י צד זר להליך הקודם. מערכת היחסים של המשיב עם המבקש ואמנון שונות זו מזו. לא ניתן להתייחס לאמנון ולמשיב בעלי דין חליפיים. עוד הודף המשיב את הטענה לחריגה מעיקרון ההדדיות . ניתן היה לשקול טענה זו לו היתה קיימת "קרבה משפטית" אך מאחר והחריג אינו מתקיים אין מקום לדון אף באפשרות החריגה שכן הצדדים אינם חליפיים. 6. בתשובה לתגובה חוזר המבקש על טענותיו ומוסיף כי ב"כ המשיב שייצג אותו במספר תביעות העוסקות במקרה נשוא תביעה זו לא קיבל ממנו ייפוי כוח כללי ולא נטען כי שימש הוא אפוטרופוס של המשיב אלא קיבל לידיו ייפוי כוח ספציפי לטפל בענייניו ובתביעות הנוגעות למקרה נשוא תביעה זו ואם היה עו"ד ו/או המשיב רואה לנכון לתבוע בגין מקרה זה נתבעים נוספים היה עליו לעשות זאת בגדר תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק. המשיב עורך הפרדה לא בין מקרים שונים אלא בין נתבעים שונים בגין אותו מקרה. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה סבורה אני כי דינה להתקבל, כפי שיפורט להלן. התיישנות 8. כידוע, סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים.." על פי סעיף 6 תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. סעיף 11 עוצר את מניין ההתיישנות בתקופה שבה התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי נפשי או שכלי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה." 9. בענייננו, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 15.9.2004, מועד הגעת המשיב עם מסגר לבית המבקש. כתב התביעה הוגש ביום 19.1.2013. הווי אומר, ממועד התגבשות העילה ועד מועד הגשת התביעה חלפו 8 שנים וכ-4 חודשים והתביעה לכאורה התיישנה. בסעיף 40 לכתב התביעה טען המשיב כי יש להוציא מהמניין את התקופה שבה לא יכל הוא לדאוג לענייניו בשל בעיות שכחה: "התובע סובל מזה שנים מבעיית שכחה... לפיכך, לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי זה." לתמיכה בטענה זו צירף המשיב שני מסמכים רפואיים חתומים ע"י רופא משפחה. 10. מעיון במסמכים הרפואיים שהוצגו התרשמתי כי אכן כלליים הם ואין די בהם על מנת לעצור את מניין ההתיישנות. כך, באישור מיום 7.12.2007 מפורטות בראשי פרקים בעיותיו הרפואיות השונות של המשיב לרבות בעיית הזיכרון ונכתב ע"י הרופא בכתב יד: "בעיה של כאבי ראש וזיכרון מחמירות כל הזמן". גם באישור מיום 23.5.2011 מפורטות מספר בעיות רפואיות ובניהן בעיית הזיכרון. לצד האמור נכתב ע"י הרופא בכתב יד: "הנ"ל סובל מבעיות בזיכרון שמחמיר עם הגיל נא לאשר תו נכה." ממסמכים אלה עולה כי הבעיה החלה לכאורה מחודש 3/2008. מהאישורים לא ברור מהי מידת חומרת בעיית השכחה והאם מפריעה היא לתפקודו הרגיל של המשיב; לא ברור האם מדובר במצב תמידי ומתמשך או שמא באפיזודות נקודתיות. כאמור, מדובר באישור הכולל מספר בעיות רפואיות כאשר בעיית השכחה אינה מפורטת ואיני יכולה לקבוע ממצאים על פיה. 11. בנוסף ולחילופין, אף אם הייתי קובעת כי האישורים הרפואיים מלמדים על בעיה אמיתית העולה לכדי "ליקוי שכלי" לא התרשמתי כי המשיב לא היה מסוגל לדאוג לענייניו ולהחליט בעניין ביצוע פעולות משפטיות. אין מחלוקת כי מאז קרות האירוע ובגין אותו אירוע ממש התנהלו שני הליכים שהמשיב היה צד להם. האחד כנתבע ע"י החברה בתביעה הראשונה והשנייה, כתובע - יוזם ההליך, במסגרת התביעה השנייה שהגיש כנגד החברה ואמנון. המשיב או בא כוחו לא מצאו לנכון לתבוע שם את המבקש (זאת מבלי להתייחס לשאלה, בשלב זה, האם פסה"ד בתביעה הראשונה יצר מעשה בית דין כלפי המבקש בתביעה השנייה). זאת ביתר שאת, משהמשיב לא סתר את טענת המבקש שלפיה התביעות הוגשו בשנים 2004 ו-2007 הינו קודם לבעיית הזיכרון שהחלה לכאורה בחודש 3/2008. 12. ואם לא די בכך, יצוין כי היות ומדובר בתביעות שעסקו באותו אירוע הנדון בתביעה זו ושמו של המבקש אף עלה בכתבי בית הדין והיה הוא חלק מהשתלשלות האירועים כאשר בתביעה הראשונה אף העיד הוא, הרי שאף אם אניח כי אכן היה למשיב ליקוי בזיכרון - האמור היה יכול להזכיר לו את מעורבות המבקש והצורך, כך לגישתו, בניהול ההליך נגדו - אם לא באופן עצמאי אזי וודאי באמצעות עורך הדין שייצג אותו באותם הליכים. 13. אשר על כן, הנני קובעת כי אין באישורים להצביע על ליקוי שכלי כדרישת סעיף 11 לחוק ההתיישנות ולחילופין לאור נסיבות העניין הנני קובעת כי יכל הוא לדאוג לענייניו המשפטיים וגם אם נשכח ממנו מעורבות המשיב הרי ששני ההליכים שהתנהלו יכלו להזכיר לו זאת. לאור האמור, הנני קובעת כי התביעה התיישנה. מעשה בית דין 14. לחילופי חילופין, הנני קובעת כי בנסיבות העניין חל מעשה בית דין שגם מכוחו יש לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן. 15. כידוע, לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 רשאי ביהמ"ש בכל עת לדחות תובענה על הסף מחמת מעשה בית דין. כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין בניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק דין (נ.זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי פרסומי הפקולטה למשפטים, אונ' ת"א). זאת, לשם מניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט והרצון שלא להטריד בעל דין על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. יש להבחין בין השתק עילה להשתק פלוגתא, בענייננו נטען לתחולת השתק פלוגתא. הכלל של השתק פלוגתא נקבע בפס"ד ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584: "הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות." 16. על מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא על המבקש להבנות ממחסום זה להוכיח בפני ביהמ"ש קיומם של ארבעה תנאים מצטברים לעניין זה ראו את פסה"ד שהוזכר ע"י המבקש, ע"א 2122/05 חילף אבראהים נ' חילף סלים ואח' סעיף 7: "הפסיקה התוותה ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתא: ראשית - זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין לבין הפלוגתא הקיימת; שנית - זהות בין הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" בשתי ההתדיינויות וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט; שלישית - בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא עובדתי פוזיטיבי ביחס לפלוגתא; רביעית - ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות. וראה, לדוגמה, ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (טרם פורסם, 21.2.2007); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642 (2000); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.7.2007)." 17. בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם קיימת "קרבה משפטית" בין המבקש לאמנון ולא לגבי שאר התנאים להיווצרות השתק פלוגתא. בהקשר זה ראו את האסמכתאות המשפטיות הרבות שהובאו ע"י הצדדים בבקשה ובתגובה. לטעמי יש לענות על השאלה בתחילת הפסקה בחיוב. כך על פי כתב התביעה, המבקש התקשר עם החברה בהסכם למתן שירותי בנייה ולפיו התחייבה האחרונה לתאם ולקשר בין כל הגורמים הנוגעים לביצוע עבודות בניית בית המבקש (סעיף 11); בחודש 4/2004 פנה אמנון למשיב והציע לו לבצע עבודות אלומיניום עבור המבקש (סעיף 13); אמנון גם פנה למשיב והודיע לו שהמבקש זקוק לבעל מקצוע לצורך התקנת חלונות בלגיים (סעיף 16) וכן התקנת רשתות קבועות מאלומיניום (סעיף 17); המשיב שילם למסגר מקדמה והודיע זאת לאמנון הגם והעסקה נכרתה עם המבקש (סעיפים 22 - 24). לאור האמור דומה כי אמנון והמבקש עומדים באותו עבר של המתרס כנגד המשיב וזאת על פי כתב התביעה. 18. זאת ועוד, בכתב התביעה כתב המשיב: "ברוב חוצפתו והגם שלא שילם לתובע את כספו ונותר חייב לו כספים רבים, הגיש הנתבע באמצעות אמנון צוקר תביעה כנגד התובע במסגרת תא 46216/04 צוקר נ' צנעני.. פסק הדין מצורף ומסומן ה'" (סעיף 33). ובהמשך כתב התביעה: "מעלליו של הנתבע לרבות הליכי המשפט בתא 46216/04 גרמו לרעייתו לשעבר של התובע לעוגמת נפש רבה והיא התגרשה בשל כך מהתובע." ככל הנראה מראה המקום של פסה"ד נכתב באופן שגוי והכוונה היתה לפסה"ד בתביעה הראשונה וזאת לאור נספח ה' המצורף לכתב התביעה, הצדדים והקשר הדברים. מכל מקום, סעיפים אלה רק מדגישים כי גם לגישת המשיב המדובר בצדדים קרובים וקיימת זהות מהותית שכן לשיטתו, כאמור, המבקש הגיש את תביעתו בעבר באמצעות אמנון. 19. לא למותר לציין, כי בהשוואה בין כתב התביעה שהגיש המשיב נגד אמנון בתביעה השנייה לבין כתב התביעה שהגיש כנגד המבקש בהליך זה קיים דמיון רב וגם מהשוואה זו ניתן ללמוד כי קיימת זהות בין אמנון למבקש וזאת לגישת המשיב. להלן דוגמא אחת בהקשר זה: בכתב התביעה בתביעה השנייה טען המשיב שאמנון הפר את התחייבותו להשיב למבקש את דמי הקדימה בסך 31,000 ₪ (סעיף 23) ובכתב התביעה בענייננו כתב המשיב שהמבקש לא שילם לו את דמי הקדימה (סעיף 32) בהקשר זה ציין המשיב בכתב התביעה בתביעה השנייה: "מי שהיה עליו לשלם למסגר העבודות הבלגי הוא הנתבע 1 (הכוונה לאמנון - הערה שלי ח.פ) או ארנון (הכוונה למבקש - הערה שלי ח.פ) ולא התובע.." (סעיף 19). 20. אם לא די בכך, בתגובתו כתב המשיב לעניין זה: "התובע יטען שיש להחיל את חריג "הקרבה המשפטית" בצורה מצמצמת וזהירה כאשר בוחנים השתק פלוגתא הנטען על ידי זר להליך הקודם, ובמקרה דנן בו מערכת היחסים של התובע עם הנתבע ומערכת היחסים של התובע עם מר צוקר שונות זו מזו, לא ניתן להתייחס למר צוקר ולנתבע כבעלי דין חליפיים. התובע יטען כי בין הנתבע למר צוקר אין "קרבה משפטית" ומכאן שלא מתקיים התנאי בדבר "זהות הצדדים או חליפיהם" לצורך קיומו של השתק פלוגתא" - סתם ולא פירש. לא ניתנו דוגמאות מכתב התביעה לתמיכה בטענה ולא בוארה היא. 21. לאור האמור הנני קובעת כי קיים מעשה בית דין בין התביעה הראשונה והשנייה לתביעה דנן מסוג השתק פלוגתא וגם מטעם זה דין התביעה להדחות. סוף דבר 22. משקבעתי כי יש לדחות את התביעה הן בשל התיישנותה והן בשל מעשה בית דין איני מוצאת צורך להידרש לטענה בעניין עיקרון ההדדיות. מן המקובץ עולה כי דין התביעה להדחות על הסף. הדיון הקבוע ליום 17/9/13 מבוטל בזאת. המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.סילוק על הסףהשתק פלוגתאמעשה בית דיןהתיישנותהשתק / דיני מניעות