לבית המשפט הוגשה תביעה בגין נזקי רכוש לרכב בתאונת דרכים בצומת של מעברים (בצורת צלב) בתוך חניון: כאשר רכב התובעות מגיע לצומת ממעבר במפלס נמוך ומתכוון לפנות ימינה (פניה חדה של 90 מעלות) בצומת לעבר היציאה מהחניון, ואילו רכב הנתבעים מגיע לצומת בנסיעה ישר באותו מפלס בו מצוי הצומת כאשר גם מטרתו היא להמשיך בנסיעה לעבר היציאה מהחניות, ולשם כך התכוון רכב הנתבעים לנסוע ישר בצומת, כאשר רכב התובעות מגיע מימינו בניצב. אין גם חולק כי בתאונה התנגשה חזית רכב התובעות בדופן ימין של רכב הנתבעים. המחלוקת היא בשאלה איזה משני הנהגים לא נזהר בעת כניסתו לצומת וגרם בכך לקרות התאונה, כאשר כל אחד משני הנהגים טוען שהנהג השני לא כיבד את זכות הקדימה שלו בכניסה לצומת. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעות שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעות. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות בצבע של נזקי רכב התובעות (התמונות צולמו ע"י השמאי שבדק את הנזקים). תמונה אחת בצבע של זירת התאונה (צולמה יום לאחר התאונה ע"י בן זוגה של התובעת 2). 5 תמונות בצבע של החניון בו התרחשה התאונה (התמונות צולמו ביום הדיון ע"י מי מטעם הנתבעים). התמונות הוגשו במהלך הדיון בהודעה לתיק ביהמ"ש. 4 תמונות בצבע של רכב הנתבעים בהן צפיתי במהלך הדיון באמצעות מכשיר טלפון נייד (ראו הערת ביהמ"ש בעמ' 2 לפרוטוקול). עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי. מסמכי תיק בימ"ש קשור [תיק ת"ק (קטנות ת"א) 11497-12-11]: שם הגישו ביום 7.12.11 התובעת 2 שבפניי + מר צח ליבנה תביעת הפסדים (נזקי השתתפות עצמית ועוד) ע"ס 3,725 ₪ כנגד הנתבע 1 שבפניי. הנתבע 1 הגיש שם (ע"י הנתבעת 2) כתב הגנה. לא נערך בתיק שם כל דיון ענייני, כאשר בעקבות בקשת התובעת שם לבטל את הדיון שם מסיבות רפואיות, ניתן ביום 25.4.12 פס"ד המבטל את הדיון והדוחה את התביעה. יצוין כי הצדדים בתיק שבפניי הסכימו לכלול את מסמכי התיק הנ"ל במכלול הראיות, אך, בהגינותם, הסכימו לא לטעון לנפקויות משפטיות בשל עצם הגשת התביעה הקטנה הנ"ל ובשל האופן בו הסתיימה. אוסיף בקצרה כי ספק בעיני אם בנסיבות באותו תיק היה מקום לדחות את התביעה, להבדיל ממחיקתה. אך אין צורך להתעכב על כך נוכח הסכמת הצדדים בפניי. הכרעה לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לממצאי חקירת העדים בפניי, אני מוצא לקבל את התביעה, באופן חלקי. מצאתי שיש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנהגים המעורבים, בחלקים שווים (כל אחד מהשניים נושא ב-50% אחריות לקרות התאונה ולכל נזקיה). אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: ניכר כי מדובר בשני נהגים שהתרשלו ושנהגו באדישות כלפי זולתם, עת נכנסו לצומת (וצומת של מעברים בחניון הוא צומת לכל דבר) בנסיעה רציפה מבלי להסתכל כלל לצדדיהם (אחרת אין כל ספק שהיו מבחינים האחד בשני, ושני הנהגים העידו כי לא הבחינו ברכב השני בטרם התאונה) ומבלי להתחשב בתנועה מהמעברים הנוספים המתקרבת לצומת. ניכר כי את שני הנהגים גם יחד הנחתה אמונה מוטעית, לפיה מאחר שזכות הקדימה נתונה להם כי אז הם פטורים מלבחון את מצב התנועה לקראת הצומת והם רשאים להיכנס לצומת בנסיעה כאילו מובטח להם מעבר בטוח ונקי מהפרעות. לא ניתן להכריע באופן פסקני למי משני הנהגים הייתה נתונה זכות קדימה בשעת התאונה. כיום נטען ע"י התובעות שהצומת לא היה מתומרר ולכן זכות הקדימה הייתה לרכב התובעות בשל כל כך שעל רכב הנתבעים לתת זכות קדימה לרכב הבא מימינו, ואילו הנתבעים טוענים שבכיוון רכב התובעות כן היה מוצב תמרור האט ותן זכות קדימה, אלא שהנתבעים טוענים גם שהתאונה התרחשה במפלס אחר לחלוטין (מפלס 3-) מהמפלס בו טוענות התובעות שהתאונה נגרמה (מפלס 1-). שני הצדדים גם יחד לא השכילו להגיש ראיות חותכות ומספקות לתמיכה בעמדותיהם הסותרות, כאשר הדעת נותנת שדי היה בהצגת מסמכים רשמיים של הנהלת אותו חניון כדי לספק תשובה ברורה ומוסכמת (הן על מצב התמרורים במקום והן אולי גם על המפלס הנכון בו התרחשה התאונה, ומשאולי קיים תיעוד ואולי אף צילומים על כך אצל הנהלת החניון). אין להסתפק בנסיבות בתמונות השונות אותן הציגו הצדדים, משאין הסכמה עליהן ומשלא צולמו בעת התאונה ולא ע"י גורם ניטרלי ומוסכם. מכל מקום, סבורני שגם כאשר הצומת מתומרר או לחילופין גם כאשר זכות הקדימה היא לרכב הבא מימין, מחובת נהג הנכנס לצומת (בחסות זכות הקדימה) לוודא שהצומת פנוי ובטוח לנסיעה, ודאי במעברים צרים ורבים בחניון, שבהם ידוע שרכבים נמצאים בתנאיי נסיעה מיוחדים (בכניסה וביציאה למקומות חנייה ואף בחיפוש ולפעמים בלבול בין מפלסים ומקומות חנייה וכיווני נסיעה), וראוי לכל הנוסעים בחניון, וודאי בצומת מעברים כזה, להיזהר שבעתיים, דבר אותו לא עשו למרבה הצער שני הנהגים שבפני. בנסיבות אין בכוונתי להכריע במחלוקת משנה שנתגלעה לגבי שאלת תוכן שיחה שקיים נהג רכב הנתבעים עם קרוב משפחתה של נהגת רכב התובעת לאחר התאונה. עפ"י טענת נהג רכב הנתבעים (שהוכחשה, גם אם בשפה רפה, ע"י נהגת רכב התובעות) אותו קרוב משפחה השתכנע שהנהגת נהגה באופן פסול ולכן הציע לתקן את רכב הנתבעים. איש מהצדדים לא מצא להזמין עד זה (ומקריאת כתב ההגנה בתביעה הקטנה הנ"ל ברור שהנתבעים מחזיקים הטענתם לגביו מזה זמן רב), ועדותו לא נשמעה בפניי. ולא מיותר להזכיר כי אדם זה כלל לא נכח בזמן התאונה ולא ראה את נסיבות התרחשות התאונה, כך שלתוכן עדותו צריך היה להיות משקל לא רב. לקחתי בחשבון גם את העובדה (התמוהה יש לומר), לפיה הנתבעים לא הגישו עד היום תביעה בגין הנזק העצמי שנגרם לרכב הנתבעים, גם לא כתביעה שכנגד. אין חולק כי אכן נגרם נזק ואין חולק כי לנתבעים היו מספר הזדמנויות להגשת תביעה (לפחות בשני ההליכים המשפטיים שננקטו נגד הנתבעים). הנתבעים גם לא סיפקו כל הסבר לעבודה זאת, ובנסיבות הדבר מהווה אינדיקציה לחובתם, אם כי הדבר בהחלט לא היווה שיקול מכריע במכלול שיקוליי. סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי (כמידת אחריות נהג רכב הנתבעים). על הנתבעים לשלם לתובעות את הסכומים הבאים: סך של 18,071 ₪, שהינו מחצית סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 15.1.13 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 452 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 15.1.13 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. ב"כ התובעות תדאג להעביר לכל אחת משתי התובעות המגיע לה מהסכומים שישולמו, בשים לב לרכיבי התביעה הנפרדים שתבעה כל אחת מהשתיים. משפט תעבורהתאונת דרכיםצומתחניון