שאלת הכרה בנכויות ניצולי שואה המקבלים תגמולים לפי ההחלטה המנהלית של משרד האוצר, ועל כן נפתח בסקירה קצרה של הרקע למתן ההחלטה ונעמוד על תוכנה. ביום 1.4.10 ניתן ע"י וועדת העררים בת-א פס"ד בפרשת ג'וליה טייר ואח' נ' הרשות המוסמכת - ו"ע 255/08, אשר קבע כי על יסוד גישה היסטוריות שונה מזו שהיתה נהוגה עד אז, יש לראות כסיבה לבריחתם של יהודי לוב ממקומות מושבם בתקופת הרדיפות, לא רק את החשש מההפצצות מהן סבלה אוכלוסיית לוב כולה אלא גם את הפחד מפני הגרמנים. יוער כי עד למתן פס"ד טייר, וועדת העררים נמנעה מלדון בחלק ניכר מערריהם של יוצאי לוב שעילת הנרדפות שלהם היתה הלכת הפחד, וזאת כדי להותיר להם פתח להגשת תביעות מחודשות אם וכאשר תשתנה ההלכה. פס"ד טייר התייחס לעררים אלה וקבע כי יש לקיים בהם דיון פרטני. בעקבות פס"ד טייר, פנה היועץ המשפטי במשרד האוצר לשר האוצר וציין כי פסק הדין משפיע על כ-1500 תובעים אשר ההליך בעניינם תלוי ועומד וכ- 3300 תובעים אשר הגישו תביעות לפני כ-10 שנים, נדחו על ידי המשיבה וההחלטה בעניינם הפכה חלוטה. בנסיבות אלו ובהתחשב בגילם המתקדם של התובעים, הוצע כי במקום עריכת בדיקות פרטניות, לרבות בשאלת מהימנות, יינתן תגמול לכל מי שתביעתו תגלה עילה, ללא אבחנה בין שתי הקבוצות, ובלבד שהתגמול ישולם מיום מתן פסק הדין בעניין טייר. ואכן, ביום 14.9.10 פורסמה בהודעה לעיתונות ההחלטה המנהלית, לפיה משרד ראש הממשלה ושר האוצר החליטו להרחיב את אשר נקבע בפרשת טייר, ולהעניק "זכאות גורפת ליוצאי לוב שעילת תביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי". הזכאות הוענקה לכל מי שתביעתו תגלה עילה, ללא בדיקה מבלי שיתקיימו דיונים וחקירות פרטניות בכל מקרה ומקרה ובהתאם לנתונים הבסיסיים של התובעים. תחילת הזכאות נקבעה ליום 1.4.10. טיעוני הצדדים המשיבה: ההכרה בעוררים לפי ההחלטה המנהלית משמעה הכרה בנרדפותם מכוח עילת "הלכת הפחד" ועל כן ניתן להכיר רק בפגימות-נכויות הנקשרות לבריחה מפני הגרמנים. החבלות בעיניים, כדברי העוררים, הן תוצאה של אלימות אישית נגדם והמשיבה גורסת כי תובע שבחר במסלול ההחלטה המנהלית, וויתר על עילות נרדפות נוספות. קרי, יש להכיר בנרדפות העוררים לפי הלכת הפחד ולא בגין עילות נוספות על כל המשתמע מכך לגבי ההכרה בפגימות מהן הם סובלים. המשיבה גורסת, כאמור, כי הכרה בקשר הסיבתי בין הנכות בעיניים לרדיפות מותנית בהכרה בעילת נרדפות של אלימות אישית. מאחר ולא התקיים דיון פרטני בעניינם של העוררים, לא הוכח כי בוצע בהם מעשה אלימות שגרם לנכות, לא קיימת תשתית עובדתית לקביעת קשר סיבתי בין הנכות לנרדפות. מאחר ולדעת המשיבה עורר שהסכים להכרה לפי הלכת הפחד בהתאם להחלטה המנהלית וויתר על עילות נרדפות נוספות שהיו לו, דרכו להוכחת העילות האחרות חסומה כל עוד לא וויתר על ההכרה לפי ההחלטה המנהלית. המשיבה מסתמכת על פסקי דין שדנו לאחרונה בשאלה משפטית דומה: האם עורר המקבל תגמולים במסלול ההחלטה המנהלית רשאי במקביל לנהל הליך משפטי שנועד להוכיח קיומה של עילת נרדפות נוספת, אלימות נאציונל-סוציאליסטית בדרך כלל, ולקבל תגמוליו על סמך העילה הנוספת מיום הגשת התביעה למשיבה ולא מהמועד שנקבע בהחלטה המנהלית כתחילת תשלום התגמולים- 1.4.10. וועדת הערר ובתי המשפט פסקו שאין לאפשר ניהול הליך משפטי מקביל להכרה לפי ההחלטה המנהלית שמטרתו קבלת תגמולים רטרואקטיבית ממועד מוקדם ל- 1.4.10. העוררים: טענתם היא כי על המשיבה להכיר בכל הפגימות הגופניות שנגרמו להם בתקופת הרדיפות. באשר לפסיקה אליה מפנה המשיבה נטען כי יש לפרשה כמתייחסת למועד התשלום בלבד - 1.4.10 ולא כשוללת מניצול זכות להכרה בנכות שנגרמה לו בתקופת הרדיפות עקב חבלה. דיון השאלה העומדת לדיון בערר זה היא האם עורר המקבל תגמולים לפי ההחלטה המנהלית, היינו, מבלי שגרסתו נבדקה ונבחנה פרטנית, זכאי להכרה בשל נכות שנגרמה לו כתוצאה מחבלה שספג, קרי, ממעשה אלימות נאציונל-סוציאליסטי. נקודת המוצא של המשיבה היא כי אין לראות בסיפור קורותיו של עורר המוכר מכוח ההחלטה המנהלית רצף אחד אלא שרשרת אירועים מתוכה ניתן להכיר בנרדפות רק בשל הבריחה מפני הגרמנים ולהתעלם מרכיבים נוספים של אירועי הנרדפות הנטענים על ידו. ובמילים אחרות, ניתן להכיר במחלות ופגימות נפשיות של העוררים שבפנינו הנקשרות לבריחה מפחד הגרמנים, היינו, מחלות שהן תוצאה של מתח נפשי ותנאי חיים על פי קווי היסוד שנקבעו במסקנות וועדת שני. איננו מקבלים עמדת המשיבה אשר אף לא עולה בקנה אחד עם הפסיקה אליה היא מפנה כפי שנבהיר בהמשך. ראשית, לא מצאנו כי נוסח ההחלטה המנהלית מחייב את המסקנה הנטענת ע"י המשיבה. ההחלטה מדברת על הענקת "זכאות גורפת ליוצאי לוב שעילת תביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי" ולטעמנו, לשון ההחלטה אינו מחייב את הפירוש המצמצם שניתן להחלטה ע"י המשיבה: הכרה בעילת נרדפות לפי הלכת הפחד בלבד ברוח פס"ד טייר. להבנתנו, בעקבות פסיקת ביהמ"ש המחוזי, נכון יהיה לשנות גישה זו ובפרט כשניסיון החיים מלמד שלא מדובר במקרים רבים. שנית, אנו סבורים כי יש לראות כמקשה אחת את סיפור קורותיהם של העוררים. ההחלטה המנהלית ביקשה להקל עליהם ועל המשיבה כאחת ע"י הימנעות מהצורך בבירור פרטני מייגע באלפי גרסאות של ניצולים יוצאי לוב. אולם, דווקא בשל כך, לא מובן מדוע מי שברח מפני הנאצים והיה גם קורבן לאלימות נאציונל-סוציאליסטית, ייאלץ לוותר על זכותו להכרה לפי ההחלטה המנהלית ולנהל הליך משפטי דווקא. שלישית, שתיים מהעוררות, חיון ומאירה, טענו מלכתחילה לנכות בעיניים בשל חבלה פיזית. נכון שתביעותיהן נדחו אולם כשביקשו לחסות תחת ההחלטה המנהלית, המשיבה לא הודיעה להן כי לא יקבלו הכרה בגין הנכות בעיניים. זאת ועוד, כפי שנאמר בפס"ד חושן אליו עוד נחזור בהמשך, ע"ו 51301-02-12 חושן נ' הרשות המוסמכת: "על-פי ההחלטה המנהלית, לא בודקים מדוע ברחו הניצולים, וההנחה והחזקה היא שהם ברחו מחמת הפחד, ברם מדובר למעשה בחזקה הניתנת לסתירה, אם התובע עומד על זכותו לקיים דיון משפטי כדי לנסות ולקבל תגמול רטרואקטיבי." (סעיף 12 לפסה"ד), אולם ספק רב אם יש בידי המשיבה ראיות לסתור טענות העוררות הנ"ל לגבי הנסיבות שגרמו לנכותן בעיניהן. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון נדרשו לאחרונה לשאלה האם הכרה מכוח ההחלטה המנהלית חוסמת דרכו של תובע מלנסות ולהוכיח זכאות לפי עילה אחרת שאינה עילת הפחד, וככל שיוכר, יהיה זכאי לתגמולים ממועד מוקדם יותר מ- 1.4.10, והתשובה שניתנה היתה שלילית. פסה"ד שדן בהרחבה בשאלה זו הוא פס"ד חושן. כב' השופט שנלר קבע כי ההחלטה המנהלית יצרה מסלול ייחודי ותובע הבוחר בו יזכה בתגמולים החל מיום 1.4.10. המסלול השני הוא המסלול המשפטי המאפשר לתובע להמשיך את ההליך ובסופו לזכות בתגמולים מיום הגשת התביעה המקורית. פסה"ד קבע אפוא קיומם של שני מסלולים: מנהלי ומשפטי ועל התובע לבחור מראש באחד מהם. כמו כן נאמר כי לא יוכל לזכות בהכרה במסלול המנהלי ובמקביל ליזום או להמשיך במסלול המשפטי. המשיבה מסתמכת על קביעת בית המשפט לגבי הבחירה בין המסלולים אך מתעלמת מהמשך דברי בית המשפט כי בכל אחד מהמסלולים ניתן לכלול את כל עילות הנרדפות להן טוען התובע: "ניתן אפוא להרחיב את הגדרת שני המסלולים, אשר ננקטו בגישת בתי המשפט המחוזיים, ובאופן שהמסלול האחד הינו המסלול המשפטי ובהתייחס לכלל העילות הנטענות, ואילו המסלול האחר הינו המסלול המנהלי. בנסיבות אלו, על ניצול לבחור בין שני המסלולים, וכשאין זה משנה מה היתה עילת הנרדפות אשר נטענה על-ידו." (ההדגשה לא במקור, סעיף 16 לפסה"ד). ראו גם ע"ו 17466-06-12 בוחניק נ' הרשות המוסמכת; ע"ו 32720-05-12 ארביב נ' הרשות המוסמכת. דברי ביהמ"ש נאמרו אמנם בהתייחס לניסיון לנהל הליך משפטי בעילה אחרת בעוד התובע מוכר מכוח ההחלטה המנהלית, אך, להבנתנו, יש לאמצם גם בענייננו, משמע, ההחלטה המנהלית מהווה מסלול ייחודי המתאפיין בקביעת מועד תחילת תשלום התגמולים (1.4.10) אך אינה מצמצמת עצמה לעילה ייחודית לפי הלכת הפחד. נציין עוד כי אנו מודעים לבקשת רע"א שהוגשה בעניין חושן - רע"א 2774/13. סוף דבר, אנו מקבלים את העררים ודוחים טענת המשיבה לאי קיום קשר סיבתי משפטי בין הפגימות שנגרמו לעוררים עקב החבלות בעיניהם. הגרסה העובדתית שבפי העוררים מתקבלת ללא בירור פרטני מכוח ההחלטה המנהלית. על המשיבה לבחון את הקשר הסיבתי הרפואי ובמידת הצורך העוררים יוכלו לחזור ולפנות לוועדה בנקודה זו. מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד. החלטה מנהליתנכותניצולי שואה