תביעה להחזר יתרת הלוואה, אשר, לטענת התובע, הלווה לעובד שלו בחנות פלאפל ושווארמה, אותה הינו מפעיל. לטענת התובע הלווה לנתבע סכום של 10,000 ₪, תוך שהוסכם כי החזר ההלוואה יתבצע באמצעות קיזוזים משכרו של הנתבע אשר עמד, לטענתו של התובע, על סך של 1,700 ₪ לשבוע. התובע טען כי קיזז משכרו של הנתבע סך של 3,700 ₪ ולפיכך נותר לנתבע חוב בסכום של 6,300 ₪. התובע טען כי בעקבות שבירת ידו של הנתבע ביום 20.8.12 שילם עבור הנתבע עלות ביקור בבית החולים בסך של 340 ₪ ואולם הנתבע לא חזר לאחר תקופת אי הכושר לעבוד בחנות והתברר לתובע כי הנתבע החל לעבוד בעסק של אחיו. לטענת התובע, עד היום לא החזיר לו הנתבע את כספי ההלוואה ואת הסכום ששילם עבורו בבית החולים. 2. הנתבע הכחיש את קבלת ההלוואה מהתובע וטען כי מדובר בניסיון נקמנות מטעם התובע כתוצאה מכך שהנתבע סירב לעבוד אצלו בתנאי עבדות. לטענת הנתבע, הסכום היחיד שהתובע שילם עבורו היה 160 ₪ - תשלום לבית החולים ואולם סכום זה קוזז ממשכורתו של הנתבע באותו חודש. 3. מטעם התובע העיד התובע וכן עובד בחנותו בשם עבד אלכרים פתאלי (להלן: "אלכרים"). מטעם הנתבע העיד הנתבע. דיון: 4. בהתאם לתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד ומאחר שמדובר בהליך בסדר דין מהיר, יהיה פס"ד שלהלן מנומק בתמציתיות: לאחר שהרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו בפני ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת תביעתו. בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות. וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981: "נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". 5. במקרה דנן, הכחיש הנתבע את עצם קבלת ההלוואה ולפיכך, על התובע היה להוכיח את מסירתה. התובע לא צירף כל ראיה להוכחת מתן ההלוואה וכל שבפני הינה עדות בעל פה שלו ושל אלכרים. המדובר בסכום של 10,000 ₪ שאינו סכום פעוט ולא סביר כי סכום זה הועבר לנתבע ללא שיחתום על כל מסמך שהוא המאשר קבלתו. זאת ועוד, אין המדובר בסכום נמוך אשר "נבלע" בפעולות הכספיות השוטפות. סכום של 10,000 ₪ הנמשך לצורך מסירתו לנתבע, היה צריך לבוא לידי ביטוי בתדפיס חשבון הבנק של התובע (ככל שנמשך מחשבונו), או בפעולות קופה בחנות (ככל שנמשך מהקופה). התובע לא המציא כל תיעוד למשיכת הסכום על ידו כאמור, לצורך העברתו לנתבע. אם לא די בכך,התובע לא זכר באיזה שטרות העביר את הסכום לנתבע, מתי העביר אותו (חודש יוני או חודש יולי) ואף לא זכר באילו סכומים בוצע הקיזוז על סך 3,700 ₪ ממשכורתו של הנתבע. ככל שמדובר בקיזוז ממשכורת, הרי גם לקיזוז זה היו צריכות להיות אסמכתאות כגון טופס 106 המצביע על גובה התשלומים ששולמו לנתבע מדי חודש, או במסמך מהנהלת חשבונות וגם בעניין זה לא צורפה כל ראיה. אציין כי מצאתי הגיון גם בטענת ב"כ הנתבע כי ככל שההלוואה ניתנה בחודש 7/12 ומאחר שעל פי עדות התובע במשך שבועיים לא קיזז כלל משכר הנתבע (ובחודש אוגוסט הפסיק הנתבע לעבוד), לא ברור כיצד הספיק התובע לקזז ממשכורות הנתבע סך של 3,700 ₪. 6. בהעדר כל ראיה ממשית להעברת כספי ההלוואה, נותרות בפני עדויות התובע ועובדו - אלכרים, בלבד. לא מצאתי בעדות אלכרים, עדות אשר יש בה להטות את מאזן ההסתברויות לטובת גרסתו של התובע ולא מצאתי ליתן בה אמון. אלכרים אישר כי הוא עובד אצל התובע וכי פרנסתו ופרנסת משפחתו וילדיו הינה מהתובע. לפיכך, המדובר בעד בעל אינטרס. זאת ועוד, על פי תצהיר התובע, הנתבע הוא זה שפנה אליו בבקשה שיפנה אותו לגורם מלווה בריבית ומתוך אמונה בו הציע לו התובע להלוות לו את סכום ההלוואה (סעיף 5.6 לתצהיר התובע). בניגוד לגרסה זו הרי על פי עדות אלכרים, הנתבע פנה אליו דווקא וביקש ממנו שידבר עם התובע כדי שייתן לו הלוואה ואלכרים הוא זה שפנה לתובע בעניין. גם סתירה זו פוגעת במהימנות עדותו של אלכרים. 7. טענות ב"כ התובע בסיכומיו כאילו יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שעד היום לא הגיש תביעה בבית הדין לעבודה כנגד התובע, או כאילו לא השיב למכתב הדרישה שנשלח אליו, אין בהן כדי להביא לכך שאוכל להעדיף את גרסת התובע. משנטל ההוכחה מוטל כאמור על התובע ומשלא מצאתי כי נטל זה הורם, אין בטענות אלה רלוונטיות למחלוקת עצמה: האם ניתנה הלוואה בסכום הנטען אם לאו. 8. בהערת אגב, אציין כי על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"). חוזה הלוואה בין מלווה ללווה, טעון מסמך בכתב (סעיף 2 לחוק). אומנם סעיף זה אינו חל כאשר המלווה נתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע כי הכלל הוא כי מי שנותן הלוואה ,יראו אותו כמי שנתן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר (רע"א 2132/09 אברהם אביה נ' ארנון בס). במקרה דנן, אף אחד מהצדדים לא התייחס לנושא תחולת הסעיף על פיו נדרש הסכם בכתב, על התובע. ולפיכך כמפורט לעיל נידונה רק השאלה האם התובע הרים את נטל ההוכחה למסירת ההלוואה. אולם כאמור, אילו הייתה מועלית הטענה כי בהעדר מסמך בכתב אין תוקף להלוואה, היה על התובע להוכיח כי לא מסר את ההלוואה דרך עיסוק, טענה אשר לא הועלתה ולא הוכחה על ידו. 8. הטענה כאילו התובע שילם עבור הנתבע סך של 340 ₪ לבית החולים, אף היא לא הוכחה שכן למרות שהתובע טען כי שילם באמצעות כרטיס אשראי לא צירף כל אסמכתא לטענתו זו. יחד עם זאת הנתבע הודה בכתב הגנתו (סעיף 15), כי התובע שילם עבורו סכום של 160 ₪ ואולם טען כי סכום זה קוזז ממשכורתו באותו החודש. מאחר שבעניין זה הודה הנתבע בקבלת סכום של 160 ₪ והמדובר בטענת הודאה והדחה, כאילו הסכום כבר קוזז ומאחר שהנתבע לא הוכיח כי כבר החזיר את הסכום בדרך של קיזוז, יש לקבל את התביעה ביחס לסכום זה בלבד. 9. לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 160 ₪ בלבד. לאור העובדה שמרבית התביעה, (למעט סכום הנמוך כאמור), נדחתה, יישא התובע בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. הלוואה