סרבה לפנות את הדירה, נאלץ להגיש תביעת פינוי בסדר דין מיוחד הדיון באותה תביעה נקבע ליום 7.11.12. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה בתביעה שם, ברם יום לפני הדיון פינתה את הדירה ומסרה את החזקה לתובע. 3. הצדדים ערכו פרוטוקול מסירה ובו פורט מצב הדירה, לרבות הליקויים שנמצאו בה. 4. התובע עותר לחייב את הנתבעת בפיצויים בסך 28,445 ₪ לפי הפירוט שלהלן: א. לתקופה שבין 1.7.12-14.7.12 סך 1,445 ₪ (חצי משכר דירה שעמד על פי החוזה על 3,200 ₪ לחודש). ב. פיצויים מוסכמים בסך 200 ₪ לכל יום איחור בפינוי, מיום 15.7.12 ועד 6.11.12 סך הכל 115 ימים - 23,000 ₪. ג. חוב לועד בית מיולי ועד אוקטובר 2012 לפי 200 ₪ לחודש - 800 ₪. ד. עלות סיוד הדירה לאחר שהושארה לא מסוידת בניגוד להתחייבותה בחוזה - 2,600 ₪. ה. עלות נקיון ופינוי הדירה - 600 ₪. 5. בפי הנתבעת שתי טענות הגנה: האחת, כי הובטח לה ע"י התובע שהיא תוכל להתגורר בדירה שנים רבות ועל כן סילוקה מהדירה נעשה בחוסר תום לב. רק על סמך הבטחתו זו, נאותה, לטענתה, לאפשר לו לבצע שיפוץ בדירה שגרם לה למטרד ולנזקים. הטענה השניה הנגזרת למעשה מהטענה הראשונה היא כי יש לה זכות לקזז את דמי השכירות ששילמה בתקופת השיפוצים שארכה כ-9 חודשים, הואיל ובתקופה זו סבלה מרעש, אבק ומטרדים. לטענתה, בתקופת השיפוצים היא למעשה גרה באתר בניה, ונאלצה לכסות בניילונים את הבגדים והרהיטים, ואף נגנבו ממנה ע"י אחד הפועלים נעליים בשווי 500 ₪. לטענתה, יש לה זכות לקזז שכירות בסך 3,200 ₪ * 9 חודשים, היינו 28,800 ₪. בנוסף, יש לחייב את התובע בעוגמת נפש שנגרמה לה בסך נוסף של 20,000 ₪ ובגין נקיון הדירה שבוצע על ידה בתקופת השיפוץ בסך נוסף של 18,000 ₪. הצטברות סכומים אלה עולה לאין שיעור על סכום התביעה, ולכן יש לדחותה. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להתקבל במלואה. 7. בניגוד לעדותה המבולבלת והלא קוהרנטית של הנתבעת ולעובדה שלא זכרה שום תאריך ולא יכלה לומר מתי התחיל השיפוץ ומתי הסתיים (וזאת חרף ציון תאריכים בתצהיר עדות ראשית מטעמה) ולא פירטה את הנזקים שנגרמו לה כדבעי, העיד התובע בצורה סדורה, אמינה וכנה אודות השתלשלות העניינים, מערכת היחסים בין הצדדים, הסכמותיו לפנים משורת הדין במהלך התקופה הארוכה בה גרה הנתבעת בדירתו. עדותו של התובע הייתה מהימנה בעיני, הגיונית ואני מבכרת אותה על פני גרסת הנתבעת, שלא רק שהייתה מבולבלת, אלא נמצאו בה סתירות ופרכות. 8. הוכח כי תחילתה של מערכת היחסים בין הצדדים היא בחוזה שכירות לדירתו של התובע, בחוזה מיום 5.5.06. על פי חוזה זה (נספח 1 לתצהיר התובע ת/1), הושכרה הדירה למשך שנה, מיום 1.5.06 ועד 30.4.07, בשכר דירה חודשי בסך 570$ כערכו בשקלים (כ-2,400 ₪). לאחר שהסתיימה תקופת השכירות בהתאם לחוזה, נחתם חוזה הארכה מיום 1.5.07 ועד 30.4.08, בשכר דירה חודשי בסך 2,440 ₪ (נספח 2 ל-ת/1). משהסתיים חוזה זה, נחתם חוזה חדש ל-9.5 חודשים, מיום 15.7.08 ועד 30.4.09, בשכר דירה חודשי בסך 2,440 ₪ (נספח 3 ל-ת/1). ביום 28.4.09 נחתם חוזה שכירות חדש למשך שנה נוספת, מיום 1.5.09 ועד 30.4.10, בדמי שכירות חודשיים בסך 2,700 ₪ (נספח 4 ל-ת/1). ביום 30.4.10 נחתם חוזה שכירות נוסף לשנה, בשכר דירה של 2,700 ₪. על עובדות אלה למעשה אין חולק. 9. התובע מסביר כי לא העלה את דמי השכירות החודשיים מאחר וציין בפני הנתבעת כי בכוונתו לבצע עבודות בניה במהלך אותה שנה, שעלולות להפריע לה. הוא אף מצהיר כי באותה תקופה השכיר דירה אחרת בבניין (הזהה לדירה המושכרת לנתבעת) בדמי שכירות גבוהים יותר (בתחילה תוספת של 150 ₪ לחודש ולאחר מכן תוספת של 500 ₪ לחודש). 10. התובע העיד כי ב-30.4.11 בסיום תקופת השכירות בוצעו רוב עבודות השיפוץ, ברם טרם בוצע החיבור בין היחידה ששופצה מחוץ לדירה לבין הדירה, ולכן פנה לנתבעת וציין בפניה כי עבודות הבניה עומדות להסתיים וככל שברצונה להאריך את תקופת השכירות, הוא מבקש להעלות את דמי השכירות לסך 3,200 ₪ לחודש, כפי שמשלם השוכר של הדירה השכנה הזהה. העלאה זו היא למעשה גם בגין סיום העבודות וגם בגין הגדלת הדירה מ-3 ל-4 חדרים, בשל תופסת הבניה. הנתבעת ביקשה ששכר הדירה לא יועלה ל-3,200 ₪ לחודש, והוסכם ביניהם כי דמי השכירות יועלו ל-3,000 ₪ למשך 4 חודשים ולאחר מכן לסך 3,200 ₪ לחודש למשך 8 חודשים נוספים. התובע אף העיד כי השיפוץ לא נערך בתוך הדירה שהוחזקה ע"י הנתבעת, אלא ביחידה חיצונית לדירה, באופן שלא היה צורך להכנס לדירתה של הנתבעת, אלא רק לבצע חיבור בסופו של השיפוץ. 11. התובע העיד בתצהירו כי למרות דרישותיו החוזרות ונשנות, לא נענתה הנתבעת לחתום על חוזה בכתב לאחר שהסתיים החוזה באפריל 2011 ובשל כך נאלץ לשלוח לה מכתב התראה מיום 19.7.11 באמצעות בא כוחו בו הודעה על סיום השכירות ודרישה לפינוי המושכר. במכתב זה מזכיר התובע לנתבעת, בין השאר, כי עליה להחזיר את הדירה נקייה ומסוידת, וכי איחור בפינויה יביא לדרישת פיצויים מוסכמים בסך 200 ₪ לכל יום איחור. 12. הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית שקיבלה את המכתב ואף הודתה שלאחר שקיבלה אותו נפגשה עם התובע וחתמה על חוזה שכירות חדש. בחוזה החדש שנחתם בסוף יולי (נספח 7), הוסכם כי תקופת השכירות היא מ-1.5.11 עד 30.4.12. 13. על פי עדות התובע, העבודות לפתיחת הפתח לחיבור תוספת הבניה לדירה נמשכו מספר ימים, ולאחריהם אחסנה הנתבעת חפצים של אחיה בתוספת הבניה של הדירה המושכרת ובמחסנים השייכים לתובע, ללא חיוב נוסף. 14. התובע העיד כי בחודש פברואר 2012 הזכיר לנתבעת כי תקופת השכירות עומדת בפני סיום ביום 30.4.12 וכי בכוונתו למכור את הדירה ולכן עליה להקפיד על פינוי הדירה במועד. על פי עדותו, שאין מחלוקת לגביה, הנתבעת לא פינתה את הדירה ולא מסרה את החזקה והודיעה לו כי היא מתקשה למצוא דירה חלופית. הנתבעת ביקשה להשאר בדירה והתובע נעתר לפנים משורת הדין לבקשתה להאריך את התקופה עד 30.6.12. בהתאם הוציא התובע מכתב על הסכמתו זו ועל כוונתו למכור את הדירה ועל דרישתו לפינוי הדירה במועד עליו הוסכם (נספח 8 ל-ת/1). במועד מסירת המכתב התבקש התובע ליתן לנתבעת אורכה נוספת של שבועיים, היינו עד ליום 14.7.12, וגם לבקשתה זו נעתר התובע והוסיף את הסכמתו בכתב יד על גבי אותו מכתב נספח 8. 15. אין חולק כי הנתבעת לא פינתה את הדירה ולא מסרה את החזקה, גם לאחר כל הארכות שניתנו לה עד 14.7.12, ואף אין חולק כי הנתבעת לא שילמה שכר דירה מ-1.7.12 או כל תשלום אחר לתובע. 16. בשל אי הפינוי נאלץ התובע להסתייע בעורך דין ושלח מכתב התראה עם דרישת פינוי (נספח 9) אך גם מכתב זה לא הביא לפינוי וכך גם לא הועיל מכתב ההתראה הנוסף שנשלח ביום 9.8.12 (נספח 11). משכלו כל הקיצין לא נותר בידו של התובע, אלא להגיש תביעה לפינוי המושכר. התביעה הוגשה ביום 3.9.12 (נספח 12). אין חולק כי הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ופינתה את הדירה יום לפני המועד שקבוע לדיון בתביעת הפינוי. 17. כל עדויות התובע כפי שפורטו באריכות לעיל, הוכחו במלואן והנתבעת לא הזימה דבר מהן. נראה כי אף היא מאשרת שאלו היו פני הדברים. 18. נמצא אפוא כי הנתבעת לא שילמה שכר דירה לפי חוזה השכירות מ-1.7.12 עד 15.7.12, כפי שהסכים התובע שתמשיך להתגורר בדירה עד אותו תאריך, ולכן זכאי התובע לסך 1,445 ₪. כן הוכח כי הנתבעת פינתה את הדירה ביום 6.11.12, כך שהפרה את החוזה ופיגרה בפינוי במשך 115 ימים, ולכן זכאי התובע לפיצוי בסך 23,000 ₪ בהתאם לסעיף 11(ב) להסכם נספח 7. הנתבעת לא טענה ששילמה את ועד הבית ולא הזימה את עדות התובע בעניין זה, ולכן היא חבה עבור 4 חודשים סך 800 ₪, בהתאם לסעיף 7(ב) להסכם נספח 7. 19. אשר לסיוד הדירה ונקיונה - התובע הגיש את פרוטוקול מסירת הדירה מיום 6.11.12 (נספח 13), עליו חתומים שני הצדדים ובו מצהירה הנתבעת שהיא מחזירה את הדירה כשהיא לא נקייה, לא מסוידת ושנשאר בה ציוד של ריהוט גן ישן מפלסטיק. כן היא מאשרת כי נשארו בקירות ברגים ודיבלים שונים בכל החדרים, כבלים שונים שנעוצים בקירות עם ברגים ומסמרים, סימני חלודה ברצפה ובאמבטיה, מתקן תליה לטלוויזיה בחדר שינה, טלוויזיה שבורה על הרצפה, באגף החדש בחדר ארונות לכלוך ברצפה ובקירות. הנתבעת הודתה שחתמה על פרוטוקול זה ואני דוחה בשתי ידיים את טענתה לפיה לא קראה את המסמך ולא ידעה על מה היא חותמת, בשל לחץ הנובע ממצב בריאותי של אחיה. טענה מסוג זה מוטב שלא תטען, שכן הלכה היא כי אדם יודע על מה הוא חותם, ומדובר באישה מהיישוב שיודעת קרוא וכתוב, ואם לא ידעה מה כתוב במסמך שמכיל בסך הכל עמוד קצר, לא הייתה צריכה לחתום עליו. זאת ועוד, יש להזכיר כי פרוטוקול זה נחתם ביום שלפני הדיון בעניין פינוי הדירה בהתאם לתביעה שהגיש התובע לאחר שהנתבעת סרבה לפנותה ולא הגישה כל הגנה, ואם הייתה בלחץ, נראה כי הוא נבע מהפינוי הבהול באשמתה ולא באשמת התובע. מכל מקום, יש לקבוע כי חתימתה מאשרת את אמיתות תוכן אותו פרוטוקול. 20. אני קובעת, אפוא, כי הדירה נמסרה מלוכלכת, הושארו בה פרטי ציוד והיא נמסרה לא מסוידת. באותו פרוטוקול אף נרשם שהנתבעת מאשרת שלא שילמה ארנונה. 21. התובע העיד כי שילם לצבעי עבור עבודתו ללא קבלות סך 2,600 ₪, וכי הקבלות היחידות שמצויות בידיו בעניין זה, הן בשל החומרים. סך החומר לצורך סיוד הדירה עומד לפי הקבלות נ/2 על 750 ₪. עדותו לפיה שילם לצבעי 2,600 ₪ מהימנה בעיני ולא הוזמה ואני מקבלת אותה. אני דוחה את הטענה לפיה יכול להיות שהקבלות מתייחסות לצביעה בדירה אחרת, שכן גם התאריך בחשבוניות רכישת הצבע, תואם את התאריך שלאחר פינוי הדירה ע"י הנתבעת. אותו הדין ביחס לשרותי הניקוי - נחה דעתי כי התובע שילם על פי עדותו 600 ₪ לשרותי נקיון בהתאם לקבלה נ/3. 22. מהצטברות כל האמור לעיל, עולה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 28,445 ₪. 23. ועתה לטענות ההגנה; 24. התובע מכחיש כי הבטיח לנתבעת שתוכל להתגורר בדירה לשנים ארוכות, להיפך על פי עדותו הוא נוהג להשכיר את הדירה לשנה בלבד ולא מוכן ליתן אופציה להארכה בתוך החוזה, שכן הוא שומר על כל זכויותיו לעשות בנכסיו כפי שמוצא לנכון. עדותו זו לפיה מעולם לא הבטיח לנתבעת להשאר בדירה שנים ארוכות, לא רק שלא נסתרה, אלא עומדת בקנה אחד עם ההתנהלות לפיה בכל שנה נחתם חוזה חדש לשנה ללא אופציה. עדותו של התובע מהימנה בעיני מעדותה של הנתבעת לפיה הובטח לה בעל פה כי הדירה תמשיך להיות מושכרת לה לשנים ארוכות, ויש להזכיר כי עדותה של הנתבעת היא עדות בעל פה נגד מסמך, שכן החוזה קובע במפורש שתקופת השכירות היא שנה ואינו מעניק כל אפשרות לאופציה. לא זו אף זו, סעיף 14(א) לכל הסכמי השכירות שנערכו עם הנתבעת, קובע כי כל ויתור, הנחה או המנעות מפעולה, לא יחשבו כויתור של המשכיר על זכויותיו לפי החוזה, אלא אם נעשו במפורש ובכתב. סעיף 14(ב) קובע כי אין לשנות תנאי בחוזה, אלא בהסכמת שני הצדדים ובכתב. סעיף 14(ג) קובע שהצדדים מסכימים כי יהיו מנועים מלטעון כי חוזה זה שונה בעל פה במועד המאוחר לחתימתו. מכל הטעמים לעיל, הן העובדתיים והן המשפטיים, בשים לב לעדויות ולהסכמים, יש לדחות את הטענה של הנתבעת לפיה הובטח לה בעל פה שתוכל להמשיך ולהתגורר בדירה בניגוד להסכם בכתב שקוצב את תקופת השכירות. 25. אוסיף עוד בעניין מהימנותה של הנתבעת ומוּסָר התשלומים, כי הוכח שהנתבעת לא עמדה בתשלומים במועדם במהלך כל התקופות, וכי יותר מפעם אחת נאלץ התובע לפנות לעורך דין ולשלוח מכתבי התראה על מנת לגבות את המגיע לו או לפַנות את הנתבעת שהמשיכה להחזיק בדירה מבלי לשלם. 26. אני דוחה, אפוא, את הטענה לפיה הובטח לנתבעת שתוכל להמשיך להחזיק במושכר עוד שנים ארוכות, וכי אם לא היה מובטח דבר כזה, לא הייתה מסכימה לביצוע השיפוץ. 27. בהקשר לטענות הנתבעת בעניין המטרדים והלכלוך שנגרמו לה וזכותה לקזז סכומים ששילמה כשכר דירה, יש לדחות את הטענה. 28. סעיף 14(ד) לכל ההסכמים שבין הצדדים, קובע כי השוכר לא יהיה רשאי לקזז כל סכום שהוא אשר לטענתו מגיע לו מאת המשכיר כנגד חיוביו לפי החוזה, ומכאן שככל שמתיימרת הנתבעת לטעון לנזקים בשל עוולת המטרד, הרי שהייתה צריכה לעשות כן בתביעה נפרדת ואין לה זכות לבצע קיזוז בתביעה שלפני. 29. גם לגופו של עניין, הוכח כי הנתבעת הסכימה לביצוע השיפוץ (אלא שטענתה היא הסכימה רק כי חשבה שתתגורר שם שנים רבות, טענה שדחיתי כאמור). 30. לא הוכח מטרד ממשי שנגרם לנתבעת. הנתבעת לא ידעה לומר מתי בכלל בוצע השיפוץ ולכן יש לקבל את עדותו של התובע כמהימנה ולפיה בוצע השיפוץ מאמצע שנת 2010 ועד אמצע שנת 2011. הואיל ואלו פני הדברים, הרי שהשיפוץ ברובו הסתיים עוד לפני שנחתם החוזה האחרון, שכן כאמור החוזה נחתם ביולי 2011, ותקופתו היא מאפריל 2011 עד אפריל 2012. 31. אין חולק כי בזמן אמת, שעה שבוצע השיפוץ, לא ביקשה התובעת לקזז סכומים בגין מטרדים ואף לא התלוננה, לפחות לא בכתב, אודות מטרדים של אבק או רעש. גם בעניין זה מקובלת עלי עדותו של התובע שלא נסתרה ולפיה שכר הדירה בתקופת השיפוץ לא הועלה, וזאת מתוך התחשבות באי הנוחות הנגרמת לנתבעת בתקופת השיפוץ. כמו כן, הוכח כי שעה שהייתה תלונה על אבק ולכלוך כתוצאה מהשיפוץ, שילם התובע לנתבעת עבור נקיון ע"י עוזרת. עוד אוסיף, כי אני מקבלת את עדותו של התובע לפיה השתדל לבצע את העבודה בשעות שלאחר שמונה בבוקר, בשעות נוחות, וכן את עדותו לפיה השיפוץ לא היה ברציפות 9 חודשים, וכי התבצע מתוך החצר וחלקים חיצוניים ולא מתוך דירתה של התובעת. 32. אני קובעת אפוא כי אי העלאת שכר הדירה בניגוד לשכר הדירה שנגבה מדירה אחרת בבניין, ואי העלאת טענה בזמן אמת זולת פעם אחת בגינה קיבלה פיצוי, משקפת את הסכמתה של הנתבעת לאי הנוחות ומוכיחה כי טענת המטרדים והבקשה לקיזוז נולדה רק בדיעבד לצורך תביעה זו. 33. בשים לב לכל האמור, יש לדחות את כל טענות ההגנה של הנתבעת ולחייב אותה במלוא סכום התביעה. 34. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 28,445 ₪. הנתבעת תשפה את התובע בהוצאות המשפט (אגרה לפי קבלות שתומצאנה לה ע"י התובע), ובנוסף תשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪. תביעת פינוימקרקעיןפינוי