טוענת כי יש לראות את הרכב כרכב מעביד שכן המעביד שילם את דמי השכירות לחברת ההשכרה, ועל כן נשא בעקיפין בעלות דמי הביטוח. עוד נטען כי מאחר ומדובר במעביד מאושר, הרי שיש לראותו כמי שבא בנעלי המל"ל, באופן שיש לראות את תביעתו כתביעה המוגשת מכוח סעיף 328 לחוק המל"ל, ברם מאחר ומדובר ברכב מעביד, אזי, כשם שלמל"ל אין זכות חזרה למעביד, כך גם לתובע שנכנס בנעלי המל"ל אין זכות חזרה לעצמו. עוד נטען כי אלמלא היה מדובר במעביד מאושר הרי שהמל"ל, שהיה נושא בתשלום כלפי הנפגע, בגין תקופת ימי אי הכושר (זאת מעבר לתקופת הזכאות הראשונה בה ממילא מחויב המעביד), לא הייתה זכות חזרה לנתבעת שכן מדובר ברכב מעביד. נימוק זה עומד בתוקף, לטענת הנתבעת, גם לו היה מקום להגיש את התביעה מכוח חוק ההטבה זאת נוכח האמור בסיפא לסעיף 2 לחוק ההטבה. בהתחשב באמור לעיל מבוקש לפסוק רק את הסכום ששלם התובע לנפגע בגין 12 הימים הראשונים. 8. התובע טוען, מנגד, כי חוק ההטבה אינו מסייג או מגביל את זכות התביעה מהמזיק, ואין כל הגיון בהגבלה כלשהי, שכן המעביד גם משלם את הביטוח הלאומי, לשיטת הנתבעת גם נושא בעלות ביטוח הרכב, וכן משלם את השכר לעובד. עוד נטען כי החובה הראשונה לבטח את הרכב חלה על חברת ההשכרה (והיא זו שגם בטחה בפועל), ומכאן שהעובדה כי התשלום "גולגל" לאחר מכן על המעביד בתשלום דמי השכירות שהוא משלם על הרכב, אינה מעלה או מורידה ואין לראות את הרכב כרכב מעביד. כן נטען כי אין לפנות לפסיקה שעסקה בתשלום 25% (בתביעות נבלעות) אשר פרשה מהו רכב מעביד, שכן הרציונל במקרה דנן שונה. ב. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להידחות (פרט לתקופת הזכאות הראשונה בה הסכימה הנתבעת לשאת ובצדק). להלן הנימוקים: 9. ראשית - יש להסיר מן הדרך טענת סף שהעלה התובע לפיה טענות הנתבעת הן בגדר הרחבת חזית שאין להן ביטוי בכתב ההגנה, ודי בכך על מנת להביא לקבלת התביעה. אכן היה מקום לפרט הטענות בכתב ההגנה, ואולם בישיבת קדם משפט, שהתקיימה ביום 17/9/13, הועלו מלוא הטענות על ידי ב"כ הנתבעת, הצדדים הודיעו כי אין להן מחלוקות עובדתיות, והוסכם על שמיעת סיכומי הצדדים. יתר על כן - ראה האמור בהודעת ב"כ התובע לתיק בית המשפט מיום 20/10/13 (סעיף 3) שאפשרה העלאת הטענות הקשורות בהיות הרכב המעורב "רכב מעביד". ולגוף העניין: 10. הרכב בו נסע הנפגע בעת התרחשות התאונה הינו רכב שהועמד לרשותו על ידי המעביד, בין היתר, לצורכי עבודתו. הרכב הינו רכב שנשכר על ידי המעביד (בעסקת ליסינג תפעולי) מחברת השכרה. ביטוח הרכב שולם על ידי חברת ההשכרה, ברם סכום הביטוח מגולם בדמי השכירות החודשיים המשולמים על ידי המעביד דבר הנלמד מהאמור בהסכם השכירות שהוגש: ראה למשל האמור בסעיף 3.5 להסכם, ובפרט האמור בסעיף 6.2 להסכם: "בתמורה לביצוע כל התחייבויות המשכירה על פי הסכם זה, ישלם השוכר למשכירה את דמי ההשכרה החודשיים בגין כל מכונית מושכרת. מובהר כי דמי ההשכרה החודשיים מהווים את התמורה הכוללת בגין ביצוע כל התחייבויות המשכירה לפי הסכם זה...". תשלום הביטוח כלול בהתחייבויות המשכירה כאמור בסעיף 12 להסכם. מכאן שיש לראות במעביד כנושא בתשלום דמי הביטוח. 11. בהכרעות בית המשפט העליון בע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי פ: מד(2) 8, וע"א 5585/01 עזבון מנשה נ' אררט פ"ד נח(4) 677, נקבע כי כאשר נפגע עובד בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בשל שימוש שנעשה ברכבו של המעביד וברשותו, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור למעביד שנשא בעקיפין בנטל הגמלאות המשתלמות לנפגע, ואין הוא רשאי לחזור גם למבטחת הרכב של המעביד, שלא תחשב כצד שלישי (זאת בניגוד לכלל הרגיל שנקבע בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח פ"ד לח(4) 543, לפיו מבטחת רכב נחשבת כצד שלישי). 12. בהלכת אלגריסי הורם למעשה המסך שבין המבטח למבוטח, כך "שהתגלתה" זהות "האחראים" לתאונה: המשתמש ובעל הרכב שהתיר את השימוש בו (המעביד), ותוצאת פסק הדין הייתה כי הנפגע אינו זכאי לשיעור של 25% מהפיצויים מקום בו גמלאות הביטוח הלאומי עולים על 75% מסכום הפיצוי. 13. בסיס הרציונל לפטור מעביד מתביעת שיפוי של המל"ל נוגע לעובדה שהמעביד נשא בדמי הביטוח הלאומי, ואילו הרציונל לפטור גם את מבטחת הרכב מתביעת שיפוי, נעוץ בתשלום פרמיית הביטוח: "על ידי תשלום פרמיית ביטוח יוצא בעל הרכב (המעביד) ידי חובתו ליצור לנפגע מקור לתשלום פיצויים שיגיעו לו בתאונה - מכאן הזיקה בין זכותו של נפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד, ששלם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגמלה. קשר זה מכניס את הסיטואציה של התאונה העצמית לתחולת סעיף 82...התוצאה היא שגם בביטוח האישי אין למוסד זכות חזרה על המבטחות שאצלן ביטחו בעלי הרכב את עובדיהם המשתמשים שנפגעו בתאונות. מאין למוסד זכות חזרה, אין ממה להפריש לנפגעים תוספת על הפיצויים שנקבעו להם". 14. רציונל זה חל במקרה דנן מנקודת מבטה של הנתבעת, שכן בהרמת המסך בינה לבין המבוטח, שבפועל הינו המעביד אשר שילם את פרמיית הביטוח בגין ביטוח הרכב בו נסע העובד (בדרך של תשלום דמי השכירות החודשיים לחברת ההשכרה), אזי, הוא (המעביד) שהתיר השימוש ברכב, ומכאן הוא "האחראי" לתאונה, ויצא ידי חובתו ליצור לנפגע מקור לתשלום הפיצויים שיגיעו לו בתאונה. 15. באשר לטענת התובע כי הרציונל לא חל בהיות המעביד-התובע נושא בכל התשלומים (למל"ל, למבטחת הרכב, ולעובד) אומר כי במקרה דנן בחר המעביד (התובע) להיות "מעביד מאושר" כאמור בתקנה 343 לחוק הביטוח הלאומי: "השר רשאי לקבוע כי מעביד שאישר לכך יישלם דמי ביטוח מופחתים...ובלבד שנתמלאו בו תנאים אלה: 1. הוא מעביד לפחות 500 עובדים. 2. הוא חייב בתוקף חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, לשלם לעובדים שכר בעד הזמן שבעדו משתלמים דמי פגיעה בעבודה לפי סעיף 92 וסך כל השכר אינו קטן מדמי הפגיעה". בחירה זו של המעביד טומנת בחובה כדאיות כלכלית גבוהה, שכן התובע משלם דמי ביטוח מופחתים לכלל עובדיו. סעיף 2(ב) לתקנות המל"ל קובע שיעור מופחת של דמי ביטוח בשיעור של 85%, ועסקינן בהטבה כלכלית משמעותית בהרבה מזו הניתנת למעביד, כאמור בתקנה 22 לתקנות המל"ל: תקנה המיועדת למעביד שאינו עונה בהכרח על קריטריון של העסקת 500 עובדים בשונה ממעביד לפי סעיף 343. בבחירה זו לוקח המעביד, לטעמי, סוג מסוים של סיכון, לפיו במקרה בו ייפגע עובד בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, אזי, ככל שהעובד נוהג ברכב שסיפק לו המעביד, ישלם התובע לעובד את דמי הפגיעה ל - 3 חודשי אי הכושר (נוכח האמור בחוזה העבודה שלו עם העובד), ולא יהיה לו ממי להיפרע בגין סכום זה בחזרה. דומה כי אין מדובר ב-"סיכון" גדול, שכן רוב עובדי הבנק נוסעים ברכבם הפרטי, והשאלה כלל אינה עולה לדיון (שכן מבטחת רכבם הפרטי תחשב כצד ג', אליו רשאי המעביד לחזור בתביעת הטבה). 16. מכל מקום מצבה של הנתבעת אינו יכול להיות גרוע יותר על רקע בחירתו הכלכלית של התובע להיות מעביד מאושר, שכן אין חולק כי במצב הרגיל (אלמלא היה התובע מעביד מאושר): לו היה המל"ל משלם לנפגע את דמי הפגיעה בגין 3 חודשי אי הכושר, אזי, הוא לא היה זכאי לחזור בתביעת השבה כנגד הנתבעת (מכח סעיף 328) שכן זו תחשב כ-"מעביד" ולא כצד ג'. ואומר שוב כי ל - "מעביד מאושר", שהינו לרוב מעביד מאורגן המעסיק כמות עובדים ניכרת, יש אינטרס כלכלי ארוך טווח להסדיר עניינם של העובדים שלו אשר נפגעים בתאונות ונעדרים מעבודתם. אינטרס כלכלי זה הינו חיצוני להסדרי ההטבה ומקורו ביחסי העבודה ובזכויות עובדים. כן אין להתעלם מהאינטרס הכלכלי הגלום בתשלום דמי ביטוח (לאומי) מופחתים ביחס לכלל העובדים (ודוק - גם ביחס לרוב העובדים האחרים, שאינם מקבלים רכב מעביד לשימוש, ומכאן שבתאונה דומה כן יהיה זכאי המעביד המאושר לקבל החזר השכר ששילם בתקופת דמי הפגיעה ממבטחת הרכב). 17. עוד יש לדחות את טענות התובע לפיהן התקבלה עמדתן בפסיקת כבוד השופטת אגי זהבה. בענין ת.א. 175202/02 חן שליחים נ' המגן חברה לביטוח (ניתן ביום 12/11/03). בפסק דינה של כב' הש' אגי דובר על החזר סכום ששלם מעביד לעובד בגין תקופת הזכאות הראשונה (12 ימים בהם לא נושא המוסד וממילא מחויב בהם המעביד ביחס לעובד: ככל שהינו מעביד מאושר עליו לשלמם לעובד, וככל שאינו מעביד מאושר והמל"ל משלם לעובד את הפיצוי בגין ימים אלו, על המעביד להחזיר למל"ל את התשלום). בפסק הדין נקבע כי התובעת אשר החזירה את דמי הפגיעה בגין הימים הראשונים למל"ל (המל"ל שלם ישירות לעובד), אינה יכולה להגיש תביעתה מכוח נעליו של המל"ל (כאמור בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי) שכן מדובר ברכב מעביד, וכפי שהמל"ל לא היה יכול לתבוע את רכב המעביד כך לא קמה זכות תביעה גם לתובעת. יחד עם זאת אפשר בית המשפט לתובעת להגיש תביעתה (בגין תקופת הזכאות הראשונה) מכוח חוק ההטבה, בקובעו כי החוק להטבת נזקי גוף בא להוסיף על זכותו של מיטיב לתבוע על פי כל עילה אחרת, ולמעביד יש זכות תביעה עצמאית לפי חוק ההטבה, כך שיש להשיב לו את הסכום ששלם בגין תקופת הזכאות הראשונה: "המעביד נושא בנטל כספי כבד. המעביד נושא בנטל תשלום הביטוח הלאומי עבור העובד, ובנוסף מבטח עצמו בביטוח אחריות כבעלים של כלי הרכב בהם נוהגים העובדים. לא היתה זו כוונת המחוקק להטיל על המעביד נטל כספי נוסף לשאת בתשלום עבור דמי הפגיעה בגין תקופת הזכאות הראשונה, ולפטור את המזיק, ולצורך עניננו את מבטחות הרכב מחובת פיצוי, שכן אלמלא קיבל העובד את דמי הפגיעה בגין תקופה זו, זכאי היה לתבעם מן המבטחות". 18. אין זה המקרה בתיק דנן, שכן בענייננו לא מדובר על תקופת הזכאות הראשונה בה חייב לשאת המעביד בלבד (כאשר בגין תקופה זו מסכימה הנתבעת להשיב לתובע את פיצוי הנתבע), אלא בתקופה שבאה אחריה (שלושת חודשי הפגיעה בניכוי אותם ימים) - תקופה בה חובת התשלום מוטלת על המל"ל, כאשר העובד מחויב למצות זכויותיו ולפנות למל"ל על מנת לקבל כספו בגין תקופה זו, ככל שהוא לא מקבל שכרו מהמעביד. במידה ודמי הפגיעה משולמים לעובד על ידי המל"ל, המל"ל אינו רשאי לתבוע בחזרה את הסכום מהמעביד, וככל שהעובד בוחר שלא לפנות למל"ל ולקבל כספו, עומדת למעביד ("ובהרמת המסך" למבטחת הרכב בשירות המעביד אותה רואים כ-"מעביד") הזכות לבצע ניכוי רעיוני של התגמולים באופן שלא תהיה חייבת לשאת בתשלומם. הרציונל שעמד בפני כב' הש' אגי זהבה בפסק הדין שצוטט לעיל אף שונה מהמקרה דנן בו מדובר במעביד מאושר על רקע ההטבה לה זכאי מעביד כזה בשלמו דמי ביטוח מופחתים לכלל העובדים. 19. מכל מקום עומד למזיק, גם כאשר הוא נתבע מכוח חוק ההטבה, האמור בסיפא של סעיף 2 לחוק לפיו חובה עליו להשיב את סכום ההטבה - "...עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף". "המזיק" - במקרה זה - מבטחת הרכב אותה רואים כ-"מעביד", אינו חייב בתשלום דמי הפגיעה, אינו מחויב להשיבם למל"ל לו היה המל"ל משלמם לעובד, ומכאן שאין לחייבו להשיבם למעביד אשר בחר להיות מעביד "מאושר" ולשלם לעובד את השכר. 20. ראוי לדחות גם את טענתו החלופית של התובע לפיה אין לראות את הרכב כרכב בשירות המעביד. בעניין זה הפנה ב"כ התובע לפסיקה מחוזית מאוחרת לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין עזבון מנשה: פסקי דין של הרכב בראשות כב' הש' שנלר: ע"א 3463/07 X נ' הפול ניתן ביום 4/3/10, ופסק דין של הרכב מחוזי חיפה בראשות כב' השופט גריל: ע"א 28575/2/11 דונסקי נ' הפול ניתן ביום 11/12/11. נטען כי אין לראות במבטחת הרכב כ-"רכב מעביד" שכן יש לבחון על מי מוטלת חובת הביטוח הראשונית, ומאחר וחובה זו מוטלת ואף בוצעה בפועל על ידי חברת הליסינג (ולא על ידי המעביד), הרי שיש לראות במבטחת הרכב צד שלישי ולא "מעביד". 21. ואולם בשני פסקי הדין שצוטטו לעיל דובר על עובד שנהג באופנוע שהיה בבעלותו הפרטית, כאשר החברה בה עבד (אשר הוא היה גם בעל מניותיה) נשאה בתשלום ביטוח החובה, ונקבע כי יש לראות את המבטחת כצד ג' ולא כמעביד, כאשר הנימוק העיקרי היה שמדובר ברכב שבבעלות הנפגע בעוד שהמעביד-החברה, אינה בעליו ואינה מחזיקה בו, ומכאן שאינה חבה לבטח את האופנוע, וחבות הביטוח (להבדיל מהשאלה מי נשא בה בפועל) לא מוטלת עליה: "הבעלות בקטנוע הינה ע"ש המערער ולא נטען ולא הוכח כאילו בפועל הבעלות שונה מהרישום, להוציא מימון הוצאות החזקת הקטנוע. כך גם הקטנוע נמצא בהחזקת המערער. משכך, החברה אינה הבעלים ואינה המחזיקה בקטנוע. התוצאה, כי אינה חבה לבטח את הקטנוע וחבות הביטוח (להבדיל מהשאלה מי נשא בה בפועל) לא מוטלת עליה. מסקנתינו איפוא, כי חובת הביטוח לא חלה על החברה, ומשכך המל"ל זכאי לחזור למבטח האופנוע, ובהתאם זכאי המערער ל-25%" - דברי כב' הש' שנלר. וכן: "המבחן הקובע הוא: מי חב בביטוח הרכב ? עצם החובה לשאת בדמי הביטוח היא הקובעת. אם התיר המעביד את השימוש ברכב, בין אם כבעלים, ובין אם כמחזיק בו כשוכר הרכב, חב המעביד בחובת הביטוח ולכן נשללת זכות השיבוב של המל"ל....תמימי דעים אנו עם דברי כב' הש' שנלר:" ...אם למעביד לא היתה זיקה לרכב, קרי לא התמלאו התנאים של סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים, לא קמה אחריות המעביד כלפי העובד הנוהג ברכב. מכאן שאם נחזור לסוגיה דנן נמצא למדים כי מעת שהרכב בו נסע העובד היה בבעלותו או בחזקתו של העובד - שוב לא יהיה אחראי המעביד כלפי העובד" - דברי כב' הש' גריל. 22. לא זה המקרה בתיק דנן בו מדובר ברכב שאינו בבעלות פרטית של הנפגע אלא ברכב שהועמד לשימושו על ידי התובע, והחובה לבטח את הרכב חלה על המעביד - מתיר השימוש ברכב (שאף נשא בחובה זו בפועל בעקיפין, דרך תשלום דמי השכירות לחברת ההשכרה), ומכאן שבמקרה דנן חלה הלכת מנשה בה נקבע כי אין שוני בין מקרה שבו המעביד הינו בעל הרכב (כבפרשת אלגריסי) לבין המקרה שהוא שוכרו של הרכב, שכן בשני המקרים הוא מתיר השימוש בו לעובד במסגרת עבודתו ועל כן חלה עליו החובה לקיים ביטוח תקף לנהיגת הרכב, ובפועל אף דאג לקיום ביטוח כזה (כאמור בהסכם השכירות שחתם עם חברת ההשכרה): "השוני בין שני המקרים - האחד, שבו המעביד הוא בעל הרכב, והאחר, שבו המעביד הוא שוכרו - הינו בדרך או באופן שבו רכש המעביד את החזקת הרכב. זה אוחז בו מכוח בעלות, וזה מכוח זכות השכירות שלו. אך המשותף לשני המקרים רב מן השונה, ולצורך המחלוקת שבפנינו משותף זה מכריע את הכף בכיוון החלת אותו דין בשני המקרים. בשני המקרים המעביד - בין שהוא הבעלים ובין שהוא מחזיק את הרכב כשוכרו - הוא זה אשר התיר לעובדו את השימוש ברכב לצורכי העבודה. בתור מתיר השימוש ברכב - בין שהוא בעלים ובין שהוא המחזיק בו - חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של הנהיגה על ידי המשתמש ברכב מכוח הוראות סעיף 2(א) לפקודת הביטוח...המעביד בענייננו, כחובתו של מי שהתיר שימוש ברכב, דאג לקיים פוליסת ביטוח כחוק ושילם את דמי הביטוח לצורך תחולתה למשך התקופה שהרכב היה בשכירותו, כולל פרק הזמן שבו ארעה התאונה. גם בעניין זה כמוהו כבעלים של המכונית אשר דאג לכך. אם כן בשני המקרים ניתן ההיתר לנהיגה ברכב על ידי המעביד לעובדו, בשני המקרים חלה חבות של המעביד כמתיר השימוש ברכב לעובד, לתוצאות כל תאונה הקורית לאדם זר כתוצאה מנהיגת העובד במכונית. בשני המקרים היה המעביד חייב לדאוג לביטוח כנדרש לפי פקודת הביטוח, הכולל ביטוח של המשתמש-הנוהג ברכב, והמעביד אכן דאג לכך. במה משנה העובדה שהמעביד הוא "רק" שוכרו של הרכב שהעמיד לרשות עובדו ולא בעליו, נוכח כל קווי הדימיון בשני המצבים שהצבענו עליהם ?" - דברי כב' הש' אור בהלכת מנשה. וכן: "חברת גרופית (המעביד) אשר שכרה את הרכב והעמידה אותו לרשות המנוח, היתה גם זו שחבה בעשיית ביטוח לרכב. לעניין זה אין זה משנה כי לפני שהרכב הושכר לגרופית, חברת ההשכרה שלמה עבור הביטוח. אך ברור הוא שדמי השכירות שחברת ההשכרה קבלה מגרופית כללו גם מרכיב של ביטוח כך שבפועל מי ששלם את דמי הביטוח עבור תקופת השכירות, היתה חברת גרופית (המעביד). מה שחשוב הוא שבפועל, המעביד הוא זה שנשא בכל ההוצאות עבור המכונית, וכי הוא זה שהעמיד אותה לרשות העובד, למענו, לצורכי עבודתו" - דברי כב' הש' צור בפסק דינה בענין מנשה, ת.א 1083/96 ניתן ביום 1/4/01. 23. לאמור לעיל אוסיף כי שכירות רכב בעסקת ליסינג (כמקרה דנן) אף קרובה במהותה יותר לעסקת מכר (קנין) משכירות רגילה, ולעניין זה אביא את דבריו של כב' הש' מינץ (אשר נכתבו ביחס לפרשנות "רכב מעביד" במסמך ההבנות שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח): "יהיו מאפייניה של עסקת הליסינג של רכב במקרה זה אשר יהיו, ותהא משמעותה של עסקה זו אשר תהא, ברור כי היא נמצאת מבחינת הזיקה הקניינית של המעביד לרכב במתחם שבין שכירות לבעלות, והרכב נמצא אפוא, לצורך מסמך ההבנות כרכב מעביד" - ת.א. (י-ם) 14683/08 המל"ל נ' כלל ניתן ביום 1/12/08. 24. סוף דבר - הנתבעת תשיב לתובע את הסכום הנתבע בגין תקופת הזכאות הראשונה בלבד (כאמור בדברי ב"כ הצדדים אין מחלוקת ביחס לסכום זה, ועל כן לא מצאתי לנכון להידרש לביצוע התחשיב המדויק). נוכח דחיית טענת התובע בנוגע לתשלום עיקר התביעה (דמי הפגיעה בניכוי תקופת הזכאות הראשונה), ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. רכב מעביד (תאונת דרכים)רכב מעבידרכבשכירותדמי שכירות