כאשר נפגע עובד בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בשל שימוש שנעשה ברכבו של המעביד וברשותו, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור למעביד שנשא בעקיפין בנטל הגמלאות המשתלמות לנפגע, ואין הוא רשאי לחזור גם למבטחת הרכב של המעביד, שלא תחשב כצד שלישי (זאת בניגוד לכלל הרגיל שנקבע ב" 30/83 ' " (4) 543, לפיו מבטחת רכב נחשבת כצד שלישי). בהלכת אלגריסי הורם למעשה המסך שבין המבטח למבוטח, כך "שהתגלתה" זהות "האחראים" לתאונה: המשתמש ובעל הרכב שהתיר את השימוש בו (המעביד), ותוצאת פסק הדין הייתה כי הנפגע אינו זכאי לשיעור של 25% מהפיצויים מקום בו גמלאות הביטוח הלאומי עולים על 75% מסכום הפיצוי. בסיס הרציונל לפטור מעביד מתביעת שיפוי של המל"ל נוגע לעובדה שהמעביד נשא בדמי הביטוח הלאומי, ואילו הרציונל לפטור גם את מבטחת הרכב מתביעת שיפוי, נעוץ בתשלום פרמיית הביטוח: "על ידי תשלום פרמיית ביטוח יוצא בעל הרכב (המעביד) ידי חובתו ליצור לנפגע מקור לתשלום פיצויים שיגיעו לו בתאונה - מכאן הזיקה בין זכותו של נפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד, ששלם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגמלה. קשר זה מכניס את הסיטואציה של התאונה העצמית לתחולת סעיף 82...התוצאה היא שגם בביטוח האישי אין למוסד זכות חזרה על המבטחות שאצלן ביטחו בעלי הרכב את עובדיהם המשתמשים שנפגעו בתאונות. מאין למוסד זכות חזרה, אין ממה להפריש לנפגעים תוספת על הפיצויים שנקבעו להם".שימוש ברכברכב מעבידתאונת דרכים