ערעור על החלטה במסגרתה נתקבלה באופן חלקי בקשת המשיבה בטענת פרעתי, אשר נידונה בתיק ההוצל"פ מספר 10-00751-11-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). 2. המערער הינו הזוכה בתיק ההוצל"פ על פי פסק דין מיום 5.12.05, אשר ניתן בת"א (שלום נצרת) 3418/03 (כב' השופט צרפתי). בהתאם לפסק הדין, חויבה המשיבה לשלם למערער את הסכומים הבאים: סך של 459,715 ₪, הוצאות בסך 6,000 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, וכן החזר אגרת בית המשפט ששילם המבקש במלואה (להלן: "פסק הדין"). 3. ביום 18.01.11 הגיש המערער את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. 4. במסגרת תיק ההוצל"פ, ורק לאחר שננקטו על ידי המערער הליכים ביצועיים, שילמה לו המשיבה את סכום הקרן על-פי פסק-הדין. 5. ביום 25.10.12, הגישה המשיבה, במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשה בטענת פרעתי, בגדרה עתרה שלא לחייבה בריבית פיגורים ושכ"ט עו"ד מיום מתן פסק- הדין, ה- 5.12.05 ועד יום פתיחת תיק ההוצל"פ, ה- 18.01.11, מאחר ולגישתה, היא היתה מנועה מלהעביר כספים למערער מתוקף העיקול שהוטל על כספיה בבנק מרכנתיל-דיסקונט (להלן: "הבנק"), בהתאם להליך אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 16615/04) (להלן: "הבקשה בטענת פרעתי"). 6. ביום 2.12.12 ניתנה החלטת כב' הרשמת, במסגרת טענת פרעתי, לפיה הבקשה התקבלה באופן חלקי. על החלטתה זו נסב הערעור שלפני. גם המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, והדיון בבקשות אוחד. לטענת המשיבה, טעתה כב' הרשמת בכך שפסקה למערער ריבית פיגורים לתקופה מיום פתיחת תיק ההוצל"פ ואילך; כי המשיבה היתה מנועה מלהעביר כספים כלשהם למערער, נוכח הטלת עיקול על כספי המערער אצלה, ואילו החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיום 24.1.11, לפיה בוטל העיקול, מעולם לא הומצאה למשיבה. בהחלטתה, הגדירה כב' הרשמת את השאלות הטעונות הכרעה, כלהלן: א. תוקף צו העיקול הזמני ב. פתיחת תיק ההוצל"פ ושאלת תום לב הצדדים. טענות הצדדים בבקשה בטענת פרעתי 7. המשיבה טענה, כי לא היה באפשרותה לסלק את חובה למערער, בשל קיומו של צו עיקול זמני מיום 5.06.04, על כספי המערער אצל הבנק, זאת במסגרת תיק שהתנהל בין המערער לבין הבנק (בו המערער היה החייב). לטענתה, פנתה לב"כ המערער פעמיים, על מנת שתוכל לכלכל צעדיה, אולם הוא לא ענה לפנייתה. זאת ועוד, למרות שהבהירה לב"כ המערער כי לא תוכל לשלם לו אלא לאחר שיציג בפניה ביטול עיקול, הוא לא עשה כן, אלא אך הציג לפניה את הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ. משכך, יש לקבל בקשתה. 8. לטענת המערער, המשיבה לא הגיבה לצו העיקול הזמני, ומבקש צו העיקול, הבנק, לא הגיש בקשה לאישור העיקול, ולכן, צו העיקול הזמני בטל מכוח תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל המשיבה לשלם את מלוא החוב הפסוק. ההחלטה נשוא הערעור 9. כב' הרשמת קבעה בהחלטתה, לעניין תוקפו של צו העיקול הזמני, כי אין היא הערכאה המוסמכת לדון בסוגיה: "אין בכוונתי ואף אין בסמכותי להכריע בתוקף צו עיקול זמני בתיק אזרחי. לא ברור מדוע בחרו הצדדים להביא סוגיה זו לפתחי במקום להביאה בפני בית המשפט המוסמך. ברם, בסמכותי להכריע בשאלת תום הלב של הזוכה שפותח תיק ההוצל"פ וכן, בשאלת תום הלב של החייבת." לעניין שאלת תום הלב בפתיחת תיק ההוצל"פ, קבעה כב' הרשמת, כי "החייבת לא עמדה בנטל הוכחת הטענה", וכי "גם לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ והגשת הבקשה בטענת פרעתי, לא הציעה החייבת לסלק את החוב שאינו במחלוקת והסכומים שהתקבלו בתיק התקבלו לאחר הטלת עיקולים על נכסי החייבת. אשר על כן, לאור האמור לעיל, נחה דעתי שהחייבת לא הוכיחה את טענתה שתיק זה נפתח בחוסר תום לב." 10. לאחר שהכריעה, למעשה, בשאלות שהונחו לפתחה, פנתה כב' הרשמת לדון בשאלת הריבית מיום קבלת פסק הדין עד לפתיחת תיק ההוצל"פ: "תיק זה נפתח לפי ריבית פיגורים מיום מתן פסק הדין (5/12/05). סבורני כי אין לחייב את החייבת בריבית פיגורים בגין התקופה שבה צו העיקול הזמני היה בתוקף." כב' הרשמת הפנתה בהחלטתה לסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 (להן: "חוק הריבית וההצמדה") וכן לפסיקה, לפיה אין לחייב בריבית פיגורים כאשר קיים עיכוב ביצוע של פסק הדין (בר"ע 5420/07 דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ ואח' (4.03.08)). כב' הרשמת ציינה, כי אומנם בעניינינו, אין המדובר בעיכוב ביצוע, אולם "בתקופת העיקול היתה החייבת מנועה מלהעביר את סכום החוב לזוכה מכוח צו שיפוטי. אם החייבת היתה מעבירה את סכום העיקול ופועלת בניגוד לצו השיפוטי היא היתה צפויה לחיוב בחוב הפסוק...העיקול הזמני למעשה דחה את מועד הפירעון של החוב למועד ביטול/מימוש העיקול...מניעה זו לא היתה בשליטת החייבת ולא באשמתה והיא נבעה מההליכים שהתנהלו בין הזוכה לבנק מרכנתיל. על כן אין כל הצדקה לחייב את החייבת בתשלום ריבית פיגורים בגין תקופה זו." התוצאה האופרטיבית של ההחלטה קמא היתה, איפוא, דחיית בקשת המשיבה בטענת פרעתי לגבי חוסר תוה"ל בפתיחת תיק ההוצל"פ, וקבלת הבקשה בעניין ביטול ריבית הפיגורים: "אשר על כן אני קובעת כי יש לבטל את החיוב בריבית פיגורים אשר הוטל על החייבת מיום מתן פסק הדין עד פתיחת תיק ההוצל"פ. יש לתקן את סכום החוב בפתיחת התיק באופן שסכום פסק הדין ישא ריבית רגילה והצמדה מיום מתן פסק הדין...עד פתיחת תיק ההוצל"פ. כמו כן, יש לתקן את סכום האגרה, שכ"ט א' וב' בהתאם." 11. המערער טען, כי טעתה כב' הרשמת בהחלטתה. לטענתו, מאחר וצו העיקול הזמני פקע, מתייתר הדיון בעניין. עוד טען, כי משך 5 שנים הוטעה על ידי המשיבה להאמין, שקיים צו עיקול זמני בתוקף, ולכן לא פעל לגביית החוב. לטענת המבקש, אין לגזור דין שווה לו ולמשיבה שנהגה בחוסר תום לב, ולמנוע ממנו לקבל את הכספים המגיעים לו. ולכן, יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי אין עילה לביטול ריבית הפיגורים לגבי תקופה כלשהי. 12. המשיבה העלתה בתשובתה, טענה מקדמית לפיה יש למחוק את הערעור על הסף, שכן הוגש באיחור, ולא נתמך בתצהיר. לגופה של הבקשה טענה, כי כב' הרשמת לא היתה מוסמכת לדון בשאלת תוקפו של העיקול הזמני, שכן אין היא מוסמכת להתערב בהחלטות בית המשפט. עוד טענה, כי אין בטלות אוטומטית של עיקול זמני לגבי "מחזיק שלא השיב", וכי המערער מושתק ומנוע מלטעון נגד תקפות העיקול הזמני מאחר והוא עצמו התייחס לעיקול כתקף, ואף לא הגיב לפניות ב"כ המשיבה מיום 30.12.05 ו-5.01.06, בעניין. זאת ועוד, המערער לא המציא לה החלטה פורמאלית המעידה על ביטולו של העיקול הזמני על כספי המבקש אצלה. לא זו אף זו, תיק ההוצל"פ נפתח ביום 18.01.11, בטרם התקבלה החלטת ביהמ"ש אשר ביטלה את העיקול הזמני (24.01.11). מכאן, שלא היתה כל מניעה למערער לפתוח את תיק ההוצל"פ במהלך 5 השנים שקדמו. מאחר ולא פיגרה בתשלום על פי פסה"ד, אין להענישה בריבית פיגורים. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, על צירופיהן, מצאתי כי דין הערעור והבר"ע - להידחות. 14. אקדים ואדרש לטענה המקדמית שהעלתה המשיבה לעניין מחיקת הערעור על הסף, בשל איחור בהגשת הערעור ואי צירוף תצהיר לערעור. סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז -1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") קובע כי החלטות של רשם ההוצאה לפועל ב"טענת פרעתי", ניתנות לערעור, בזכות, לפני בית משפט השלום. תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם - 1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"),קובעת פרק זמן של 20 יום להגשת ערעור בזכות, מיום שההחלטה ניתנה, או מיום שהומצאה למערער, אם ניתנה שלא בפניו. החלטת כב' הרשמת ניתנה ביום 2.12.12, הערעור על ההחלטה הוגש ביום 15.01.13. בתשובתו לטענה מקדמית זו (אשר נסרקה תחת בקשה 3 בתיק עש"א 55387-12-12), טען המערער כי ההחלטה קמא כלל לא הומצאה למשרדו, וכי הרי המועד הקובע הוא מועד המצאתה. מכל מקום, ערעורו הוגש 5 ימים לפני מועד הגשת הבר"ע על ידי המבקשת, אשר אף היא הוגשה באיחור. 15. כבר נקבע, לא אחת בפסיקה, כי תקנות הנוגעות לפרוצדורה, נועדו ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, וראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר ואח', פ"ד כו (1) 320, עמ' 325), ואולם הפרוצדורה אינה "מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה", הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה ואינה אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק (בש"א 10073/02 יהושע שביט נ' בנק הפועלים, תק-על 2003 (1),1667, עמ' 1668). תקנה 128(א) לתקנות ההוצל"פ קובעת, כי "מועד שבסדר דין בפני בית משפט, רשאי בית המשפט להאריכו, לפי הקבוע בתקנות סדר הדין". משכך, סבור אני, כי חרף זאת שהמערער לא ביקש הארכת מועד, אין להקפיד עמו ויש להאריך לו את המועד להגשת הערעור, שכן המדובר באיחור של ימים ספורים בלבד ומצאתי, כי נשוא הערעור מצדיק לבררו לגופו. מסקנה זו מתבקשת וצודקת היא בנסיבות בהן גם המשיבה זכתה לארכה בהגשת בקשתה; כך ששמירה על הדדיות בין בעלי הדין יהא בה כדי לרפא את הפגם שנפל. אכן, המערער לא צירף תצהיר לכתב הערעור ואולם בהתאם לפסיקה לעיל, ומאחר ואין המדובר בטענות עובדתיות חדשות, מצאתי כי אין בכך כדי להביא לדחיה על הסף של הערעור. 16. ולגופו של הערעור. כב' הרשמת קבעה ובצדק, כי אין בכוונתה ובסמכותה להכריע בתוקף צו העיקול הזמני בתיק האזרחי (ע' 3 להחלטה). יחד עם זאת, מצאה כי הצדדים התייחסו לצו העיקול כאל צו תקף: החייבת - אף שלא השיבה לצו העיקול, לא העבירה כספים לזוכה, והזוכה - לא פעל לגביית החוב עד חודש 10/2012. בצדק דחתה כב' הרשמת את טענת הזוכה, בעניין זה, כי הוטעה לחשוב שצו העיקול היה בתוקף, שכן אין לומר כי התיק במסגרתו ניתן הצו התנהל בחלל ריק, וחזקה על הזוכה שהיה בעל דין בתיק כי ידע אם המחזיק השיב לצו העיקול אם לאו. עוד ציינה, כי בסופו של יום צו העיקול בוטל על ידי בית המשפט. על בסיס מסקנותיה הנ"ל, ובפרט המסקנה כי הצדדים התייחסו לצו העיקול כבר תוקף, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין שאלת תוקפו של צו העיקול הזמני, דנה כב' הרשמת, בסוגיית החיוב בריבית מיום קבלת פסק הדין ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ ביום 18.01.11. כב' הרשמת קבעה, כי מועד הפירעון של החוב נדחה למועד ביטול/מימוש העיקול (סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961), זאת מאחר והמשיבה היתה מנועה מלהעביר את סכום החוב לזוכה מכוח צו שיפוטי שריר וקיים. משום כך קבעה, שאין לחייב את המשיבה בתשלום ריבית פיגורים בגין התקופה בה היה צו העיקול הזמני בתוקף. לא מצאתי כל פגם בהחלטת כב' הרשמת, שניתנה לאחר בחינה מעמיקה של הראיות והגרסאות השונות בתיק. מסקנות כב' הרשמת מבוססות על הראיות שנפרשו בפניה ועולות בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. לכן, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתה. 17. התוצאה היא, כי הערעור ובקשת רשות הערעור להידחות נדחים. בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות.טענת פרעתיערעור