התנגשות בחלק האחורי של רכב חונה בצידי הכביש

עת חנה הרכב בצידי הכביש, כשלפתע הפוגעת נסעה לאחור ללא כל נקיטת אמצעי זהירות נדרשים ופגעה ברכב בחלקו האחורי. בטופס ההודעה שנמסר לתובעת נכתב כך: "רכב צד ג' נסע לאחור ופגע ברכב המבוטח שהיה בחניה". גרסת הנתבעות באשר לנסיבות התרחשות התאונה בכתב ההגנה נכתב כך: "התאונה ארעה בשל נסיעת רכב התובעים לאחור". בטופס ההודעה שנמסר לנתבעת נכתב כך: "שנינו עמדנו בחניות וכנראה ששנינו באותו זמן יצאנו מהחניה ולכן לא ראינו אחד את השני והתנגשנו". הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. טופס הודעה על תאונה מטעם התובעים (מוצג ת/1). טופס הודעה על תאונה מטעם הנתבעים + שרטוט שערכה נהגת השברולט (מוצג נ/1). תמונות צבע של נזקי הרכבים (מוצגים ת/2, ת/3). תמונת צבע של מקום התאונה (מוצג נ/2). עדויות הנהגים המעורבים בדיון בפניי + עדות חברו של נהג המזדה. הכרעה אני מוצא לקבל את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבעות לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את גרסת נהג המזדה וחברו מהימנה ומשכנעת יותר מגרסת נהגת השברולט. גרסת נהגת השברולט בטופס ההודעה אינה זהה לגרסה שמסרה בעדותה. בטופס ההודעה כתוב כי כנראה התאונה התרחשה בעת ששני הרכבים יצאו מחניה ולכן לא ראו אחד את השני. בעדותה בפניי אמרה נהגת השברולט כי ראתה את המזדה עומדת כשהביטה שמאלה, בעת יציאתה מהחניה, ואף תיארה בעדותה היום בפניי מהלך נהיגה מיוחד שלם שמתמודד כביכול עם המזדה החוסמת, שאותה העידה הנהגת שראתה. על נהגת השברולט היה להביט היטב לכל הכיוונים בטרם נסיעתה אחורנית. בהנחה שנהגת השברולט הבחינה במזדה עומדת מצד שמאל שלה, בעת היציאה מהחניה (כפי שאמרה בעדותה), אשר חוסמת מעט את נתיב יציאתה מהחניה והחליטה למרות זאת לצאת מהחניה באותו זמן, תוך נסיונות תמרון לכיוון הנגדי מהכיוון בו עמדה המזדה, לא פעלה על פי סעיף 45 לתקנות התעבורה- תשכ"א 1961 שאומר כך: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה". לפי הסעיף הנ"ל, חלה על נהגת השברולט חובת זהירות מוגברת משהתכוונה לנסוע אחורנית ולכן היה עליה לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע את הפגיעה האפשרית, בנסיבות, עם המזדה, ואף ראוי היה שטרם התחלת נסיעתה, תבקש מנהג המזדה לפנות את נתיב נסיעתה כך שתתאפשר לה נסיעה אחורנית, ללא סיכון לפגיעה במזדה או שתמתין לכך שנתיב היציאה מהחניה, יהיה פנוי. ולכל הפחות היה על הנהגת לצפור לנהג המזדה כדי שזה ישיב לב אליה. התרשמתי כי העדה הפגינה שאננות מסוימת בכך שלדבריה היא נוסעת פעמים רבות באופן דומה במקום, ואפשר בהחלט שבשל אותה שאננות לא נקטה בזהירות המתחייבת בנסיבות. נהגת השברולט בעדותה, לא אמרה כי ראתה בפועל את המזדה נוסעת אחורנית אלא הסיקה זאת בדיעבד לאור אופי הפגיעה בין הרכבים. לדבריה, ראתה את המזדה חונה והרגישה שהמזדה זזה רק בעת הפגיעה. אין ולא הוצגה סיבה שנהג המזדה יבצע נסיעה אחרונית. המזדה עצרה למעשה על נתיב נסיעה, בצמוד למדרכה שמימין לכביש. משהעצירה היא על נתיב נסיעה, במקביל למדרכה ולא במקום חנייה מקביל למדרכה (שאז סביר להניח חונים רכבים נוספים מלפנים ומאחור) אין כל סיבה שנהג המזדה יבצע נסיעה ברוורס שכן סביר להניח שאין במקום רכבים המפריעים לו להמשיך בנסיעה ישר על אותו נתיב שבו עצר. זאת ועוד, נהגת השברולט לא אמרה בשום שלב שהיו רכבים נוספים במקום או שהיה על נהג המזדה לבצע תמרון כלשהו כדי להתחיל בנסיעה. יצוין בהקשר זה אפשר להניח שבשל אופי התנועה המיוחדת לאחור של השברולט, רק דימתה הנהגת לעצמה נסיעה לאחור של המזדה, בעוד שבפועל השברולט היא שהתקרבה בתמועה המיוחדת הנ"ל אל המזדה. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעים לשלם לתובעות את הסכומים הבאים: סך של 8,802 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 25/12/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 25/12/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 900 ₪, בגין שכר שני העדים בו חויבו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. ב"כ התובעים ידאג להעביר לכל אחד משני התובעים המגיע לו מהסכומים שישולמו, בשים לב לרכיבי התביעה הנפרדים שתבע כל אחד מהשניים. כבישרכברכב חונההתנגשותנזק לרכב