בתביעה שמתנהלת בסדר דין מהיר, פסק הדין יהא מנומק ב"אופן תמציתי" (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)). העידו לפני התובע ואחותו שישבה עמו ברכב וכן הנתבע. הצדדים חלוקים בדבר אופן התרחשות התאונה. התובע העיד, כי נסעו מכיוון חדרה לכיוון גבעת אולגה, בנתיב הימני והיו אמורים לפנות שמאלה לכוון גבעת אולגה, הרמזור התחלף ופתאום רכב הנתבעים עשה פרסה מהנתיב השמאלי, נתן להם שתי מכות ברכב. התובע תמרן, נסע אחריו על מנת לקחת פרטים, הנתבע התעצבן ובשעה שהתובע הלך לרכבו על מנת להביא את הפרטים הנתבע עזב את המקום. התובע נסע אחרי הנתבע ועצר אותו בשנית, ושוב הנתבע עזב את המקום. התובע התקשר למשטרה ושם נאמר לו לקחת מספר רכב ולהגיע לתחנה וכך עשה. בחקירה הנגדית העיד התובע, כי יתכן וראה את רכב הנתבעים שהוא רכב הסעות מוריד נוסעים 40 מ' מקו הצומת והסביר, כי היה אור ירוק ברמזור, כלי הרכב התחילו לנסוע בנתיב הימני שניתן לנסוע ממנו גם ישר ולכן התנועה מהירה יותר והנתבע הצליח להגיע. אחותו של התובע העידה, כי ישבה לידו ברכב, עמדו ברמזור, פתאום משום מקום, הגיע הנתבע ועשה עליהם פרסה, פגע בהם מקדימה, המשיך נתן עוד מכה וסיים את הפרסה שלו. לדבריה, כל הרכב קפץ מהמכה, הם עשו סיבוב כדי לחפש אותו וכאשר אחיה יצא לקבל ממנו פרטים, הוא ברח. עצרו אותו בשנית והוא ברח בשנית. העדה השיבה בחקירה הנגדית כי עמדו בנתיב השמאלי ולא שמה לב אם יש כלי רכב מימין וכי התאונה ארעה לפני שהספיקו לעשות את הפניה. לעומת עדויות אלה העיד הנתבע, כי נסע מכיוון חדרה והרכב אחריו ניסה לעקוף אותו מימין ומשמאל, השתולל מאחוריו עם צפירות. הוא נסע במהירות 30 קמ"ש. הגיעו לרמזור אדום ועצרו. הוא היה בנתיב השמאלי ומצד ימין חנו מכוניות. כאשר הגיע לרמזור עמד והתובע פגע בו מאחור. הנתבע העיד, כי ירד וביקש מן התובע פרטים, אבל הוא אמר שלא קרה כלום. בחקירה הנגדית, כאשר עומת עם גרסת התובע השיב שלא היה ולא נברא, הוא רצה לנסוע לירושלים ולא רצה לעשות פרסה. כאשר נשאל מדוע לא רשם את התיאור בהודעתו, טען שלא קרה לו שם דבר לרכב. לדבריו, הודיע לחברת הביטוח מיד לאחר התאונה ומילא הודעה כתובה לאחר כשנה כאשר הבין שהנתבע תובע אותו. הנתבע שב וטען, כי היה בדרכו לירושלים. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן ומשקלן הראייתי. בנסיבות המקרה דנן, לאחר בחינת עדויות התובע והעדה מטעמו מחד למול עדות הנתבע-1, מאידך, אני מעדיפה באופן מובהק את עדויות התובע והעדה מטעמו. התובע העיד עדות רהוטה ומהימנה וניכר היה שהוא דובר אמת. קשה להעלות על הדעת שהתובע היה ממציא גרסה מעין זו. אחותו של התובע, גם היא העידה אמת. מדובר בנערה צעירה בת 18, אשר ניכר שהיא מתארת את אשר חוותה. עצם העובדה שהתובע הגיע למשטרה להתלונן גם היא מוסיפה למהימנותו. שהרי אם התובע הוא זה שהשתולל בכביש ופגע בנתבע ולא היה נתקל בקושי לקבל מן הנתבע פרטים, מדוע יפנה למשטרה? התובע העלה את הדברים על הכתב גם בגרסה כתובה שמסר לחברת הביטוח. בה תיאר בפרוטרוט את אותו תיאור עליו העיד. לעומת זאת, הנתבע העלה גרסתו על הכתב רק לאחר שנה, ואף שידע באותה עת שהוא כבר נתבע, לא טרח לתאר תיאור מדויק ומפורט את ההשתלשלות כפי שהוא טוען לה. עדותו של הנתבע לא הייתה מהימנה, לא סביר בעיני שהתובע שנסע ברכב עם אחותו הקטינה יסע בפראות אחרי הנתבע, ולבסוף יפגע ברכבו סתם כך ברמזור. ב"כ הנתבע טענה, כי נזקי התובע כפי שעולים מחוות דעת השמאי לא מתאימים לגרסתו. אכן התובע טען לנזק בכנף הימנית ובדו"ח חוות השמאי ובתמונות לא מתועד נזק כזה, דא עקא שבחוות דעת השמאי מתועד נזק לפגוש הקדמי ואפשר שהפגיעה הייתה בצדו הימני של הפגוש והא הראיה שגם הפנס נפגע. מהאופן בו תיאר התובע את התאונה, עולה שהנתבע פגע בחזית רכבו, פעמיים, דבר שמתאים לנזקים שנמצאו. משכך, אני קובעת כי התאונה ארעה שעה שהנתבע ביקש לבצע פרסה מן הנתיב השמאלי בניגוד להוראות החוק ותוך פגיעה ברכב התובע. שיעור הנזק התובע תבע את סכום ההשתתפות העצמית בסך 1,896 ₪ ואף הציג אישור הפסדים ולפיכך הוא זכאי לקבל נזק זה. התובע תבע עוד היעדר הנחת תביעות ואולם לא צורף כל מסמך להוכיח כי אכן נגרם הפסד כזה ואף שבאישור ההפסדים שצורף נכתב, כי עלולה להגרם פגיעה בהנחת העדר תביעות, לא הוכח, כי אכן נגרמה פגיעה כזו. ועל כן התובע זכאי לסכום זה, רק אם יציג ראיה מהימנה כי אכן נגרם הפסד. התובע תבע עוד סכום של 1,000 ש"ח, בגין בזבוז זמן והוצאות, דא עקא שלא הוכחו כל הוצאות. יש אכן להניח שהתאונה גרמה לתובע לבזבוז זמן והוצאות יתרות, ומשכך ובהעדר הוכחה אני פוסקת בראש נזק זה סכום מינימלי של 500 ₪. הנתבעים ישלמו איפוא לתובע את סכום ההשתתפות העצמית בסך 1,896 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה, כמו כן, הוצאות בסכום של 500 ₪. סכום של - 1,500 ₪ בנוגע להפסד העדר הנחת תביעות, ישולם אך ורק אם יציג התובע בתוך 30 יום לב"כ הנתבעים, ראיה מהימנה כי אכן נשללה הימנו הנחת תביעות, וכי הרכב לא עבר תאונות נוספות שהיו עשויות לשלול את ההנחה. כמו כן, ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה בפועל, למעט הסכום של העדר הנחת תביעות שישולם 30 יום לאחר שימציא התובע אישור מהימן מחברת הביטוח שיוכיח כי אכן נשללה ממנו ההנחה וכי הרכב לא עבר באותה תקופה תאונות נוספות שעשויות לשלול את ההנחה ממילא. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.סדר דין מהירחובת הנמקת פסק דין