תביעה כספית בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעות לטענתן, כתוצאה מתאונה דרכים שארעה ביום 29.1.12 בין רכב התובעת 2 מסוג פולקסווגן מ.ר. 6263876 (להלן "הפולקסווגן") לבין רכב הנתבע מסוג טנדר טויוטה מ.ר. 8981371 (להלן "טנדר"). התובעת 1 היא חברת הביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלוונטים לתאונה את הפולקסווגן ואשר פיצתה את התובעת 2 בגין הנזקים שנגרמו לפולקסווגן. התביעה הוגשה הן בגין נזקי התובעת 1 (תביעת שיבוב) והן בגין נזקי התובעת 2 (סכום השתתפות עצמית). 2. לטענת התובעות, התאונה ארעה כאשר הטנדר הגיח ברוורס מחניית בית במושב משמר הירדן, ופגע בצידו הקדמי ימני של הפולקסווגן. 3. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את כל המיוחס לו בכתב התביעה, למעט העובדה כי הוא הבעלים הרשום של הטנדר, אשר לטענתו, נמצא בשימושו האישי והבלעדי של בנו , מר עמית כדור (להלן "עמית"). עפ"י הנטען, במועד התאונה הטנדר חנה בחניית ביתה של גרושת הנתבע אילנה כדור (להלן "אילנה"), אשר חזתה בפולקסווגן פוגע בטנדר. מרעש הפגיעה יצא עמית החוצה לברר את פשר הרעש. עפ"י הנטען, עמית ואילנה פגשו בשני צעירים מבוהלים שטענו בפניהם, כי לא שמו לב לנעשה בכביש הואיל והתמקדו במפה לצורך הגעה לצימר בקרבת מקום. דיון. 4. ביום 6.11.13 העידו בפני: מטעם התובעות- נהג הפולקסווגן מר רועי בר (להלן "רועי"). מטעם הנתבע -העידו עמית ואילנה. לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותם, עיינתי במסמכים שבפניי ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. 5. כבר בראשית הדברים ובטרם אבחן את נסיבות התאונה אציין, כי דין התביעה להידחות בהעדר עילת תביעה נגד הנתבע. התביעה הוגשה כנגד מר כדור גשמיאל, אשר אין חולק כי הוא הבעלים הרשום של הטנדר. עפ"י הנטען בכתב ההגנה, הרי שהנתבע כלל לא נהג בטנדר והטנדר משרת את בנו עמית וגרושתו אילנה. רועי -עד התובעות, אישר בעדותו, כי מי שנהג בטנדר היה עמית ולא טען כי נהג הטנדר היה הנתבע.ראה עמ' 3 ש' 10 לפרוטוקול: "ברגע שקרה הפגיעה יצאנו מהרכב, עמית אותו נתבע היינו כולנו נסערים בגין התאונה". בעדותו לא טען רועי כי נהג הרכב לא הגיע לדיון והיה ברור כי הוא מתייחס לרועי כמי שנהג, לגישתו, בטנדר. גם בסיכומיו לא טען ב"כ התובעות כי נהג הטנדר לא היה עמית. לפיכך, למרות שבכתב התביעה נטען, כי הנתבע הוא גם הבעלים וגם נהג הטנדר, הרי הן מעדות רועי והן מזניחת הטענה בסיכומים עולה, כי עילת התביעה היחידה הינה כנגד הנתבע כבעל הרכב. לעניין טענה שנזנחה בסיכומים ראה ע"א 447/92 רוט נ. אינטרקונטיננטל פד' מ"ט (2) 102 ובספרו של גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית בע"מ 281: " ....דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים (בין בשוגג,בין במתכוון),כדין טענה שנזנחה. לכן לא יתייחס ביה"מ אליה" 6. הלכה היא, כי אין די בבעלות על הרכב, כשלעצמה, כדי להקים אחריות לבעל הרכב. במקרה שבעלים של רכב מתיר את השימוש בו, תקום אחריותו רק אם תוכח רשלנותו, כגון אם התיר לאדם שאינו בעל רישיון נהיגה תקף לנהוג ברכב. עיקרון בסיסי בדיני נזיקין הוא, כי אדם אחראי לעוולתו שלו בלבד. לאור עיקרון זה, אין הנתבע אחראי לעוולתו של רועי,זאת גם אם הייתי מקבלת את גרסת התובעות באשר לנסיבות התאונה. לענין העדר אחריות לבעלים של רכב רק מעצם בעלותו, ראה דברי בית המשפט בת.א. 3746/96 אי.אס.אמ בית ספר הישראלי לנהיגה בע"מ נ' אבו יאסין עאהד, שם הפנה בית המשפט לסעיף 10 לפקודת התעבורה הקובע כי: "10.(א) לא ינהג אדם ברכב מנועי אלא הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג שניתן עפ"י פקודה זו... " (ב). בעל רכב ומי שהשליטה ברכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן א' לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה ברכב בידו, אחראי בעד נהיגתו של אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג בו" ובית המשפט קבע שם: "משכך הדבר הרי כפי שצוין, אחריות בעל רכב עפ"י החוק היא, לוודא שהוא נותן רשות לנהוג ברכבו רק למי שמורשה לנהוג עפ"י דין - דהיינו לבעל רישיון נהיגה תקף לנהיגת אותו סוג רכב שנאסר לנהיגה". במקרה דנן לא נטען דבר ביחס לכשירותו של עמית לנהיגה. לא נטען וממילא לא הוכח, כי ככל שעמית נהג ברכב, נהיגתו הייתה ללא רישיון תקף, או כאילו מדובר במי שכבר ביצע בעבר תאונות רבות וכאילו הנתבע היה צריך לצפות כי נהיגתו תגרום לתאונה. משהתביעה הוגשה אך נגד הנתבע ובהעדר טענה להתרשלותו, או טענה אחרת שיש בה כדי לקשור את הנתבע לאירוע התאונתי, דין התביעה כנגד הנתבע להידחות. 7. גם לגופם של דברים לא הרימו התובעות את נטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח את גרסתן. בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות. וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981: "נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה ולפיכך, היו צריכות התובעות לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתן על פני גרסת הנתבע. ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובעות לא שכנעו את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתן היא הנכונה, לא הרימו את נטל ההוכחה ויש לדחות את התביעה. 8. לא שוכנעתי מתמונות הנזק שהגישו התובעות, כי הפגיעה שנראית בפולקסווגן בצד הקדמי ימני יכולה היתה להיגרם רק מנסיעת הטנדר לאחור. דווקא תמונה זו בצירוף עדותו של רועי, כי בעת התאונה הפולקסווגן היה מאחורי הטנדר ומקביל אליו (עמ' 5 ש' 2-5), מצביעה על כך שנזק כאמור לא יכל היה להיגרם אילו אכן היה הטנדר נוסע אחורנית. במצב זה הפולקסווגן כבר הגיעה אל מאחורי הטנדר במקביל אליו, היתה הפגיעה צריכה להיות לאורך או באמצע הצד הימני ולא רק בפינה הימנית קדמית בלבד. אפשרות גרימת נזק מהסוג הנראה בתמונות הינה דווקא במצב בו הפולקסווגן סטתה מעט לכיוון המדרכה ופגעה בקצה הימני קדמי שלה בטנדר אשר עפ"י עדות רועי, בלט החוצה לכיוון המדרכה (עמ' 9 ש' 5). 9. לא מצאתי בעדות אילנה ורועי את הסתירות אליהן הפנה ב"כ התובעות בסיכומיו ועדויותיהם נמצאו בעיניי אמינות וקוהרנטיות. שני העדים העידו, כי בעת שראו את הרכבים, הפולקסווגן כבר חזרה מעט אחורה, והם לא ראו את הרכבים נוגעים אחד בשני (עמ' 7 ש' 28-22, עמ' 9 ש' 12-17). סבורתני, כי אילו היה מדובר בגרסה שקרית, היו אילנה ורועי מעידים כי ראו את פגיעת הרכבים, או לפחות כי ראו את מצבם מיד לאחר הפגיעה, ולא היו מעידים באופן זהה, כי כשהגיעו, הפולקסווגן כבר זזה אחורה. לא מצאתי את הסתירה הנטענת בסיכומי התובעות לעניין מיקום הפולקסווגן והזוית שלו בעת התאונה. הן אילנה והן עמית העידו באופן זהה, לגבי העובדה, שהטנדר חנה בחניה בעת התאונה ולגבי המצב אותו ראו כשהגיעו למקום. לא מצאתי כי רועי טען שהפולקסווגן לא סטתה קצת לכיוון החניה (כפי שהעידה אילנה), או כאילו העיד שהפולקסווגן היה בכביש ולא בשטח המדרכה. נהפוך הוא, רועי אישר במפורש כשנשאל לגבי האפשרות שהפולקסווגן עברה את הכביש סטתה ופגעה בטנדר, כי אכן כך התרחשו הדברים: "כן, הוא כנראה לא היה מרוכז" (עמ' 9 ש' 21). עדותו כאמור, תאמה את עדות אילנה. 10. אמנם נכון הוא, שבתצהירה הצהירה אילנה כי ראתה את התאונה ואילו בחקירתה הבהירה, כי בעת שישבה במרפסת לא ראתה את הפגיעה עצמה, אלא רק שמעה את ההתנגשות ואז רצה למקום וראתה את אשר ארע. אולם, לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והראיות שבפניי, שוכנעתי כי אין די בסתירה זו, כשלעצמה, כדי להעדיף את גרסת התביעה, אשר לא הוכחה. יתכן שבתצהירה אכן לא דייקה אילנה ותיארה את המצב אותו ראתה מיד לאחר הפגיעה, כאילו ראתה את הפגיעה עצמה, אך אין בכך סתירה מהותית שדי בה להוכיח את גרסת התובעות, שעה שגרסה זו לא הוכחה. בהערת אגב אוסיף, כי באופן דומה הסתבר כי גם הנטען בסעיף 6 לכתב התביעה, כאילו הנתבע התנצל בפני רועי הסתבר כלא נכון, שהרי מעדות רועי עולה שהנתבע עצמו כלל לא נכח במקום, אלא רק רועי ואילנה. 11. אציין כי הנוסעת הנוספת בפולקסווגן, הילה, לא התייצבה להעיד ונטען, כי יום לפני הדיון הודיעה לב"כ התובעות, כי קבוע לה ניתוח לייזר ולא תוכל להופיע. כפי שכבר נקבע בפרוטוקול, מאחר שמדובר בדיון בהליך מהיר ולא הוגשה כל בקשה מבעוד מועד בצירוף אישור רפואי לצורך דחייתו, לא היה מקום לדחות את הדיון. יצויין, כי לא נטען שמדובר בניתוח פתאומי, או במצב רפואי שלא היה ידוע. ניתוח לייזר הינו ניתוח שנקבע מראש והעדה ידעה עליו מבעוד מועד. דיון ההוכחות נקבע ביום 12.6.13, כאשר התובעות ידעו שהמחלוקת נסובה סביב שאלת האחריות, ולפיכך עדות רועי והילה הינה קריטית להוכחת גרסתן. למרות זאת, לא דאגו לזמן את הילה באמצעות בית משפט ואף לא דאגו לוודא יכולת התייצבותה לדיון מבעוד מועד. התנהלות זו של התובעות, יש בה כדי להקים חשש לאפשרות כי העדיפו שהילה לא תעיד בפני בית המשפט. מכל מקום, במצב בו עומדת בפני עדות רועי אשר לא מצאתי אותה החלטית, אל מול עדויות רועי ואילנה, לא די בעדות רועי אשר אך מהווה עדות יחיד כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, כדי להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל על התובעות. יצויין כי מדובר בבן התובעת 2 המעוניין בתוצאות המשפט, ולא מצאתי כי קיימים טעמים, הנדרשים עפ"י פקודת הראיות, להתבסס על עדותו בלבד על מנת להעדיף את גרסת התובעות. 12. אם לא די באמור, גם העובדה שטופס ההודעה על התאונה מולא ונחתם ע"י רועי רק כשלושה שבועות לאחר התאונה, מטילה ספק במהימנות האמור בו ומעוררת תמיהה, מדוע נצרך רועי לזמן כה רב עד למסירת גרסתו לחברת הביטוח באשר לנסיבות התאונה. 13. גם טענה כאילו לא אפשרי שהפולקסווגן חלפה את המדרכה עד לפגיעה בטנדר, לא הוכחה. עפ"י עדות רועי, הטנדר בלט החוצה לכיוון המדרכה. התובעות לא הציגו תמונות על פיהן מדובר במדרכה רחבה באופן כזה, שרכב הסוטה מהכביש לכיוון החניה לא יוכל לפגוע ברכב הבולט החוצה מהחניה. בניגוד לנטען ע"י התובעות, הנטל להציג את התמונות ממקום התאונה היה מוטל עליהן ולא על הנתבע. ככל שטענת התובעות היא כי גרסת הנתבע אינה נכונה, היה עליהן להציג תמונות מהמקום על מנת להוכיח את גרסתן, כי התאונה אפשרית רק במצב בו הטנדר נסע ברוורס. גם אם רועי לא ידע בעת התאונה כי עליו לצלם את מקום התאונה, ברי כי בעת הגשת התביעה, בסמוך לאחריה, או בסמוך למועד הדיון, יכול היה רועי או מי מטעם התובעות לסור אל מקום התאונה ולצלם תמונות שיוכיחו את גרסתן. העובדה כי התובעות בחרו שלא להציג תמונות בהן יוכל ביה"מ להתרשם ממקום התאונה-החניה וקרבתה לכביש,עומדת כנגד גרסת התובעות. החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595. 14. טענת ב"כ התובעות בסיכומיו, כאילו הנתבע ועדיו יכלו להראות לביה"מ שרועי הסתכל במפה בעת התאונה, אך לא עשו כן, תמוהה. בניגוד לתובעות אשר יכלו בנקל לסור למקום התאונה ולצלמו, ברי כי לא ניתן היה לצלם את רועי יושב ליד ההגה עם מפה לאחר שכבר יצא מהרכב ושוחח עם עמית ואילנה. 15. לאור כל האמור הן בהעדר עילת תביעה כנגד הנתבע והן מאחר שגרסת התובעות להתרחשות התאונה לא הוכחה, אני מורה על דחיית התביעה. התובעות ישאו בהוצאות הנתבע לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪. נזקי רכוש