הסכם עם מהנדס למתן שירותי תכנון לצורך קבלת היתר בניה בדיעבד

הסכם עם מהנדס למתן שירותי תכנון, לצורך קבלת היתר בניה בדיעבד, להרחבה שביצעה בדירתה התובע הינו בנה של התובעת, אשר במועד ההתקשרות היה קטין. לטענת התובעים, התרשל הנתבע בטיפול בהליך קבלת ההיתר, ועליו לפצותו בגין הנזק שנגרם להם בשל רשלנותו. לטענת הנתבע, פנתה אליו התובעת לצורך הכנת תוכניות להכשרת בניה בלתי חוקית, בדיעבד, לאחר שניתן צו מנהלי להפסקת העבודה. בהמשך אף הוגש נגדה כתב אישום בגין בניה ללא היתר, והיא הורשעה. לטענת הנתבע, מעולם לא הבטיח לתובעת שניתן יהיה לקבל היתר בניה, שכן התובעת הרחיבה את דירתה על ידי סגירת קומת עמודים, ובניית מדרגות חיצוניות באופן שסיפחה לדירתה שטח ציבורי מדרום וממערב, כאשר חלק מהמבנה וכל המחסן והמדרגות נמצאים בסטייה ניכרת מקווי בנין ובחריגה מגבולות המגרש. בנוסף, מניין השטחים המבונים עומד בסטייה ניכרת מהוראות התוכנית. לטענת הנתבע, נדרש להכין תוכנית מפורטת, שאישורה מצוי בסמכות הועדה המחוזית, ולפיכך ארך ההליך זמן רב. הנתבע מכחיש את הרשלנות המיוחסת לו. לטענתו נהג במקצועיות ובתום לב, ופעל רבות למען אישור התוכנית שהכין עבור התובעת. דיון: בכתב ההגנה העלה הנתבע טענות התיישנות, אך זו נזנחה בסיכומים מטעמו, ובדין נזנחה, שכן ממכלול הראיות עולה כי עילת התביעה נולדה לכל המוקדם, במועד לא ידוע בשנת 2006, כך שעד למועד הגשת התביעה לא חלפו שבע שנים. בנוסף, לא מן הנמנע כי עילת התביעה נודעה לתובעים רק בשנת 2010. אני דוחה, אם כן, את טענת ההתיישנות. האם הוכחה התרשלות מצד הנתבע? התובעת העידה, כי פנתה אל הנתבע בבקשה להכין תוכניות לשם קבלת היתר בניה בשנת 1996, זאת לאחר שהחלה בבניה, ללא שהיה בידיה היתר (בעמוד 5 לפרוטוקול שורות 4-6). התובעת אישרה, כי בשנת 2000 הוגש נגדה כתב אישום בגין בניה ללא היתר, ולאחר הרשעתה נגזר עליה קנס בסך 1,500 ₪ אותו שילם הנתבע. לטענתה, אמר לה הנתבע כי ישלם את הקנס כי חש אחראי לכך שטרם קיבלה היתר בניה. עוד העידה התובעת, כי במשך כל השנים שחלפו מאז, היתה מעבירה אל הנתבע מכתבים שקיבלה מהועדה המקומית ומהועדה המחוזית לתכנון ולבניה. זכור לה שקיבלה מכתבים כאמור בשנים 2004, 2005 ו- 2006, והעבירה אותם אל הנתבע, אך לא זכור לה מה היה תוכן המכתבים. לדבריה, העבירה אותם אל הנתבע כפי שהם, משום שסמכה עליו (ראו בעמוד 6 לפרוטוקול). לטענת התובעת, רק בשנת 2010 הבינה שטרם התקבל היתר בניה. היה זה כאשר פגשה את הנתבע באקראי, בקופת החולים, ואמרה לו שהיא מעוניינת להגיש תוכנית לצורך קבלת היתר לבניה רמפה בדירתה, לאמה המתגוררת עמה. אז השיב לה הנתבע: "אל תעירי את המתים ואל תחפשי לך צרות". בשנת 2010 פנה התובע בשמו ובשם אמו התובעת, אל הנתבע, בבקשה להכין תוכנית לקבלת היתר בניה להרחבה נוספת של הדירה, הכוללת בניית רמפה, כאמור, ובניית ממ"ד. התובע העיד כי בשנת 2010 ניגש לעירייה על מנת לברר מה עליו לעשות כדי לקבל היתר להרחבת הדירה, ואז נאמר לו שהבניה הקיימת בלתי חוקית. משכך, פנה אל הנתבע וביקש לדעת מה בדיוק עשה עד כה, שכן התיק גנוז. הנתבע אמר לו, לטענתו, שהוא יסדר הכל, ולא דרש כל תשלום עבור עבודתו. התובע מבקש ללמוד מכך שהנתבע הכין את התוכניות בחינם, ואף מכך ששילם את הקנס שנגזר על התובעת בהליך הפלילי, כי הנתבע חש אשמה (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 1-10). התובעים העידו כי כאשר הבינו, כשנתיים לאחר מכן, שהנתבע אינו מטפל בתוכנית לשביעות רצונם, הפסיקו את ההתקשרות עמו. התובעת אישרה כי עם סיום ההתקשרות, העביר הנתבע אל התובעים את התוכניות שהכין, ואשר הוגשו על ידיו לועדה המקומית לתכנון ולבניה (בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 1). התוכניות כללו הן את הבניה שנעשתה ללא היתר בשנת 1996, והן את ההרחבה המתוכננת כיום, הכוללת ממ"ד. אומר כבר עתה, כי לא הוכחה עילת תביעה של התובע נגד הנתבע. התובע לא התקשר עם הנתבע בהסכם בשנת 1996. כאמור, היה אז בן 15. הרשלנות המיוחסת לנתבע עוסקת בהתקשרות הראשונה שהיתה לו עם התובעת בלבד. משכך, החלטתי לדחות את תביעת התובע. הדיון להלן יתמקד בתביעתה של התובעת. כאמור, בשנת 2006, נשלח מהועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון מכתב ובו הודעה על סגירת התיק בועדה, בשל אי מילוי תנאי ההפקדה בהתאם להחלטת הועדה מיום 1.12.04. המכתב מוען אל הנתבע ועותק ממנו נשלח אל התובעת (המכתב צורף לכתב התביעה). המכתב אינו נושא תאריך ברור, אלא ציון שנה בלבד. התובעת העידה, כי קיבלה את המכתב והעבירה אותו אל הנתבע, אשר אמר לה שאל לה לדאוג, כי הוא יטפל בזה "וימסור את הניירת" (בעמוד 8 לפרוטוקול). לטענת הנתבע, לא קיבל מעולם את מכתב הועדה המחוזית מיום 1.12.04 בעוד שהתובעת העידה כי קיבלה אותו. אין כל תיעוד או אסמכתא לכך שקיבל את המכתב מיום 1.12.04 ולפיכך טוען הנתבע, בסיכומיו, כי התובעים הם שהתרשלו במעקב אחר המכתבים, עצמו עיניהם ולא קראו אותם, ולא עשו דבר על מנת לעקוב אחר הבקשה שהוגשה. עוד טוען הנתבע, בסיכומיו, כי ההתרשלות היחידה המיוחסת לו היא העדר מעקב, ומשלא הוכחה נורמת התנהגות נהוגה או ראויה המועד הרלוונטי, של מעקב מצד המהנדס על החלטות הועדה, לא ניתן להשית עליו כל אחריות. לטענת הנתבע, לא הצליחו התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם לשם הוכחת רשלנותו. לטענתו, התובעים תולים יהבם בשתי אמירות שלו, בהן אמר, בהגינותו, כי יתכן ואם היה מעקב מצדו אחרי התיק, לא היה התיק נסגר, אלא שאמירות אלה מקורן בחוכמה לאחר מעשה. אין בידי לקבל את טענות הנתבע, שכן מעדותו עולה בבירור התרשלותו. הנתבע אכן העיד בכנות רבה וביושר. שוכנעתי כי פעל בתום לב, אך בסופו של דבר התרשל במהלך הטיפול המקצועי שניתן לתובעת, ולטעמי, ניכר בו במהלך עדותו, כי הבין זאת. מעדותו של התובע עולות העובדות הבאות. בשנת 1996 פנתה אליו התובעת בבקשה להכין תוכניות על מנת לקבל לגליזציה לבניה שביצעה. תוכנית שהוגשה לועדה המקומית לא אושרה, מאחר שקומת העמודים נבנתה בסטייה ניכרת מקו בניין, וגם אחוזי הבנייה המנוצלים חרגו מאלה הקיימים על פי התוכנית. הפתרון היה להגיש תוכנית מפורטת. תוכנית מפורטת הוגשה לועדה המקומית לתכנון ולבניה בשנת 2000 ורק בשנת 2002 נתנה הועדה המקומית את החלטתה, שאפשרה העברת התוכנית אל הועדה המחוזית, שרק היא מוסמכת לאשרה. בסוף שנת 2004 היה דיון בועדה המחוזית, בו השתתף הנתבע. הנתבע הסביר כי פרק הזמן שחלף מאז הגשת התוכנית עד להעברתה אל הועדה המחוזית ועד לדיון הועדה המחוזית סביר, ומכל מקום לא היה הדבר בשליטתו. עדותו זו של הנתבע מקובלת עלי, ואיני מוצאת כי את פרק הזמן שחלף מאז פניית התובעים אל הנתבע, ועד לדיון בשנת 2004 יש לזקוף לחובת הנתבע. הנתבע העיד כי לא הבטיח לתובעת שניתן יהיה לקבל היתר בדיעבד לבניה. לטענתו, אין הוא יכול להתחייב על קבלת היתר בתוכנית לגליזציה, וודאי שלא לפני שהוא מקבל תוכנית מדידה שמשקפת את גבולות המגרש, ומעידה אם יש פלישה לשטחים ציבוריים. אף טענתו זו של הנתבע יש בה ממש, כמובן. לא הוכח כי הנתבע הבטיח לתובעת שתקבל היתר בניה בדיעבד, ועדותו לפיה לא היה מבטיח לה דבר, בטרם נערכה מדידה למגרש, ובטרם נבדקו הוראות התוכנית, מקובלת עלי. לו היתה טענת הרשלנות המופנית כלפי הנתבע מבוססת על הטענה כי לא הצליח להשיג היתר בניה בדיעבד, היה מקום לדחות את התביעה, אלא שתביעה זו מבוססת על כך שעד למועד זה אין בידי התובעים כל החלטה של הועדה, וכי התיק נגנז בשנת 2006 בשל מחדל של הנתבע. הנתבע העיד, כי את המכתב שנשלח מהועדה המחוזית לתכנון ולבניה בשנת 2006 קיבל מהתובעים, וכי קיבל אותו בתדהמה. בסוף שנת 2004 התקיים דיון בועדה בנוכחות התובעת, ומאז ועד קבלת המכתב בשנת 2006 לא קרה מאום. הנתבע אישר שכפי הנראה מסוף שנת 2004 לא בדק בועדה האם יש החלטה (בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 15). הנתבע העיד כי אין זה התיק היחיד שבו הוא מטפל, כי יכול להיות שהמעקב אחר החלטת הועדה, לאחר הדיון בסוף שנת 2004 "התפספס", וכי יתכן שאם היה מעקב, לא היה התיק נסגר (בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 1-10). עוד אישר הנתבע, כי הוא היה הנמען הראשי של מכתב סגירת התיק שנשלח מהועדה בשנת 2006, וכי הכתובת המצוינת במכתב היא כתובתו (בעמוד 21 שטרות 23-20). באותו מכתב משנת 2006 נכתב כי התיק נסגר עקב אי מילוי אחר התנאים בהתאם למכתב הועדה מיום 1.12.04 והנתבע העיד, כי כפי הנראה הדיון בו נכח בועדה היה בחודש נובמבר 2004 ובעקבותיו יצא המכתב מ- 1.12.04 אלא שהוא לא קיבל אותו מעולם (בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 18-22). הנתבע נשאל, בחקירתו, מה עשה לאחר קבלת המכתב בשנת 2006 והשיב, שלא היה מה לעשות. התיק היה סגור, וצריך היה להתחיל מההתחלה (בעמוד 23 לפרוטוקול שורה 3) כאשר נשאל מדוע לא הכין, אם כן, את התוכנית מההתחלה השיב: "אין לי תשובה" (בעמוד 23 שורות 28-32). שוב נשאל הנתבע, האם ניסה לערער על ההחלטה בדבר סגירת התיק מחוסר מעש, והשיב כי לא היה טעם בהגשת הערעור, אם כי בדיעבד, יכול להיות שהיה מקום לפנות ולנסות לערער. עוד העיד הנתבע, כי לאחר קבלת המכתב מהתובעים, בשנת 2006, לא פנה אל הועדה על מנת לבדוק מה היו הדרישות שנכללו במכתב מיום 1.12.04, שבעקבות אי מילוין נסגר התיק (בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 15-17). כאשר נשאל מדוע השיב: "התיק נסגר ולא ראיתי בזה משהו רלוונטי." (בעמוד 24 לפרוטוקול שורה 19). הנתבע נשאל, האם הודיע לתובעים, בשנת 2006, שאין מה לעשות, והשיב בחיוב. לדבריו, הודיע לתובעים שמאחר והתיק נסגר, ההמלצה שלו היא לשבת ולחכות. הנתבע הסביר, שכוונתו היתה לחכות לשינוי בתחום התכנון והבניה, כפי שבשנת 2011 עשה שימוש בתמ"א 38 על מנת לנסות לאשר את התוכנית. למעשה, אישר הנתבע, כי מאז סוף שנת 2004 ועד שנת 2011 בה פנה אליו התובע בבקשה להכין תוכנית לבניה המתוכננת, לא פעל בתיק. כאמור, עדותו של הנתבע מהימנה בעיני, למעט בנקודה אחת. איני מקבלת את טענתו לפיה הודיע לתובעת, מיד בשנת 2006 עם קבלת המכתב מהועדה המחוזית, כי התיק נסגר, וכי עליה לשבת ולא לעשות דבר. מקובלת עלי בענין זה עדותה של התובעת, אשר העידה כי דברים אלה נאמרו לה מפי הנתבע רק בשנת 2010 כאשר פגשה אותו בקופת החולים, באקראי, והיא הופתעה מאוד לשמוע אותם. הסיבה לכך שאני מוצאת את עדותו של הנתבע בנושא בלתי מהימנה, הינה שהנתבע ידע כי התוכנית המופרטת שהגיש לא נדחתה לגופה, וכי סביר להניח שהיתה מאושרת, לולא נסגר התיק מחוסר מעש. מדוע, אם כן, היה עליו להמליץ לתובעת "לשבת בשקט" ולא לחדש את הגשת התוכנית? הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת לגרסתו זו. הגרסה המסתברת יותר, הינה שהנתבע לא הודיע לתובעת כלל על כך שחדל לטפל בתיק. מכל מקום, אף אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבע, לא היה בכך להפחית מרשלנותו, שכן לא היתה כל סיבה לא לחדש את הגשת התוכנית לועדה המחוזית, ולהמליץ לתובעת לשבת ולהמתין בחיבוק ידיים, מאחר שהתיק נסגר עקב מחדלו של הנתבע, ולא מחמת דחיית התוכנית. לטענת הנתבע, האחריות מוטלת על התובעת, שקיבלה את המכתבים, ובלתי מתקבל על הדעת שלא הבינה אותם. על התובעת היה לדאוג להמשך הטיפול בבקשה, כבעלת העניין, וכמי ששכרה את שירותי הנתבע. אמנם, מקובלת עלי הטענה לפיה כמי שהזמינה את שירותיו של מתכנן, היה על התובעת לעקוב בעצמה אחר הליכי קבלת ההיתר, אולם מאחר שההליכים היו כרוכים בהגשת תוכנית מפורטת, וארכו שנים רבות, אני מקבלת את טענת התובעת לפיה סמכה על הנתבע שהוא מטפל בנושא. מרגע ששכרה את שירותיו של הנתבע, רשאית היתה להניח כי הוא עוקב אחר ההליכים ומטפל בכל, ולשם כך העבירה לו כל מכתב שקיבלה. טענת הנתבע לפיה הוא עצמו היה פטור ממעקב, בהעדר נוהג כאמור, בעוד שעל התובעת היתה מוטלת החובה לבצע מעקב אחר החלטת הועדה, לא יכולה להישמע. מהאמור לעיל, עולה אם כן בבירור, כי הנתבע התרשל בטיפול בבקשה. התרשלותו מתבטאת במספר מחדלים: הנתבע לא עקב אחר החלטת הועדה המחוזית לאחר הדיון בהתקיים בחודש נובמבר 2004 לערך, ולא עשה מאום עם קבלת המכתב בשנת 2006 המודיע על סגירת התיק בשל מחדל שלו. אף בהנחה שהנתבע לא קיבל את מכתב הועדה מיום 1.12.04 הרי שמיד עם קבלת המכתב המודיע על סגירת התיק בועדה המחוזית מחוסר מעש, היה עליו לפנות אל הועדה בנסיון לשנות את החלטת הסגירה, ובמידה שהיתה בקשתו נדחית, היה עליו לפנות מיד ולהגיש בקשה חדשה, שהרי הנתבע עצמו העיד שלא היה מנוס מפתיחת תיק מחדש, ולא ידע להשיב מדוע לא עשה כן. גם העובדה שלא פנה כלל אל הועדה בבקשה לקבל את מכתב הדרישה מ- 1.12.04 מעוררת תמיהה, ומעידה כשלעצמה על התרשלות. האם הוכח נזק וקשר סיבתי בינו לבין התרשלות הנתבע? לטענת הנתבע, לא צורפו כל ראיות להוכחת הנזק הנטען. הסכם ההתקשרות עם המהנדס עורבי שאת שירותיו שכרו התובעים, על פי הנטען, לאחר שסיימו את ההתקשרות עם הנתבע, הינו הסכם ערוך בכתב יד, ולא הוגש באמצעות עורכו כך שאינו קביל, ולחלופין אין לייחס לו משקל כלשהו. הנתבע נשאל, בחקירתו, האם כאשר החל את הטיפול בשנת 1996 סבר או ציפה לכך שעד שנת 2013 לא יקבלו את מבוקשם, והשיב בשלילה. עוד השיב, כי הסיבה לכך היא אי קבלת החלטת הועדה המחוזית על התנאים להפקדה משנת 2004 (בעמוד 27 לפרוטוקול שורה 1). הנתבע הודה, אם כן, בעצמו, בקשר הסיבתי שבין הטיפול הרשלני שלו בבקשה מאז שנת 2004 לבין העובדה שכיום אין לתובעים היתר בניה לבניה משנת 1996. יתרה מכך, הנתבע הוסיף, כי הוא אמנם אינו יכול להתחייב שהתובעת היתה מקבלת את ההיתר בסוף, אולם: "בדיעבד יכול מאוד להיות שאם הייתי נזכר להתעניין ולראות מה קורה ותופס את זה בחצי שנה אחרי מתן ההחלטה היה ניתן לסיים את התיק הזה, בהנחה ששאר הגורמים היו מאשרים." (בעמוד 27 לפרוטוקול שורות 13-16). הנתבע הבהיר שאף אם היו מקבלים היתר, לא היו יכולים לבנות כיום את ההרחבה המתוכננת הכוללת ממ"ד, אך הדברים ברורים. אין ספק כי לשם הרחבת הדירה המתוכננת כיום, היה על התובעים ממילא לשכור שירותיו של מתכנן. הנזק שנגרם לתובעת ברור. הנזק הוא העובדה שהטיפול בבקשה, שלשמה שכרה התובעת את שירותיו של הנתבע, לא הושלם. הנתבע אמנם לא הבטיח לתובעת שיוכל לקבל היתר, אבל התחייבות מכללא בהסכם ביניהם, היתה שלא יזנח את הטיפול בבקשה, עד למתן החלטה כזו או אחרת. העובדה שמעולם לא ניתנה החלטה ביחס לתוכנית המפורטת שהגיש הנתבע בשם התובעת לועדה המחוזית לתכנון ולבניה, בצירוף העובדה שהתובעת לא ידעה על כך עד לאחרונה, היא הנזק שנגרם לתובעת. הדעת נותנת, כי לו היתה יודעת שהתיק בועדה נסגר בשנת 2006 מחוסר מעש, היתה פועלת בעצמה לחידוש הדיון בתוכנית. כאמור, העובדה שלא הושגה התוצאה המיוחלת אינה יכולה להיחשב לנזק, אך העובדה שעד היום אין בידי התובעת החלטה של הועדה המאשרת את הבקשה, או דוחה אותה, היא הנזק. התרשלות הנתבע עכבה את הליכי הרישוי של התובעת בכחמש שנים - החל מסוף שנת 2004 ועד שנת 2010 אז חודש הטיפול בבקשה. אני קובעת, אם כן, כי הוכח שנגרם לתובעת נזק, וכי קיים קשר סיבתי בינו לבין התרשלות הנתבע. יחד עם זאת, בבואי לכמת את הנזק הממוני שנגרם לתובעת, אין בידי לקבל את הטענה לפיה הנזק שקול לשכר הטרחה שלטענת התובעים התחייבו לשלם למהנדס שאת שירותיו שכרו לצורך הגשת התוכנית. הסכם ההתקשרות עם המהנדס עוראבי לא הוגש באמצעות עורכו, ויש בכך כדי להשליך על משקלו. בנוסף, לו היתה נשמעת עדותו של עורבי, ניתן היה לחקור אותו ביחס לתוכניות שהועברו אליו מהנתבע, באמצעות התובעים, ולברר אם ניתן לעשות שימוש בתוכניות שהכין הנתבע, ובכך להפחית משכר הטרחה. בנוסף, אף אם היה מוכח כי התובעים שילמו למהנדס עורבי 18,500 ש"כ כנטען, לא היה בכך להוות ראיה לגובה הנזק שנגרם להם, מכמה טעמים: ראשית, הנתבעים שכרו שירותיו של מהנדס אחר, במקום הנתבע, הן לשם טיפול בלגליזציה של הבניה משנת 1996 והן לשם הטיפול בהכנת תוכנית חדשה להרחבה הכוללת ממ"ד. הרשלנות המיוחסת לנתבע בתביעה זו, הינה רק ביחס להתקשרות עמו משנת 1996. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבע התרשל גם בטיפול בהכנת התוכנית החדשה, נשוא פנייתו של התובע משנת 2010. מכאן, ששכרו של המהנדס כולל שתי עבודות שונות, ולא הובאה כל ראיה ביחס לשכר המקובל לביצוע העבודה נשוא התביעה. שנית, אין הנתבע צריך לחוב בשכר הטרחה של מהנדס אחר עמו בחרו התובעים להתקשר, שיכול להיות גבוה הרבה יותר מהמקובל, אלא במידה שמדובר בתשלום "כפול" היינו, שהם נאלצים לשלם לו על שירות שעבורו כבר שילמו לנתבע. ביחס לתמורה ששולמה לנתבע קיימת מחלוקת. התובעת העידה כי שילמה לו 8,000 ₪ אולם יש בידיה קבלות רק על סך של 3,500 ₪ משום שלטענתה, בחלק מהמקרים לא נתן לה הנתבע קבלות. הקבלות (ת/1-ת/4) מעידות על תשלום בסך 3,500 ₪ בלבד. לטענת הנתבע, שירת את התובעים נאמנה ופעל רבות למען אישור שתי התוכניות המפורטות שהכין, זו שהוכנה בשנת 1996 וזו שהוכנה בשנת 2010. בפועל, קיבל לידיו תמורה בסך 3,500 ₪ מתוכה שילם 1,000 ₪ למודד ו- 1,500 ₪ שולמו ביוזמתו לשם פרעון הקנס שנגזר על התובעת. לטענתו, שילם את הקנס כמחווה של רצון טוב בלבד, ולא מתוך תחושת אשמה, והראיה לכך היא שהעיתוי היה טרם קבלת החלטת הועד המחוזית, ולפיכך לא היתה לו כל סיבה לחוש אשמה. התובעים לא הוכיחו כי שילמו לנתבע תמורת שירותיו 8,000 ₪. עדותה של התובעת, לפיה שילמה לנתבע סכומים נוספים בגינם לא ניתנה לה קבלה, אינה מקובלת עלי, ואני מבכרת את עדותו של הנתבע בעניין זה על פני עדותה של התובעת. העובדה שמתוך סכום זה שולמו 1,000 ₪ למודד, אף היא ראויה להילקח בחשבון. יחד עם זאת, העובדה שהנתבע בחר לשלם את הקנס שנגזר על התובעת, אין בה כדי לשנות את החלטתי, לכאן או לכאן. בפסיקת סכום הפיצוי לתובעת, הבאתי בחשבון את התמורה ששולמה לנתבע תמורת שירותיו, את משך העיכוב שנגרם לתובעת בשל התרשלות הנתבע, ואת עגמת הנפש שנגרמה לה. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת החזר אגרה יחסי בסך 744 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 1,652 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. חוזהבניההיתר בניההנדסה / מהנדס