לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההסכם ולא שילם את התשלומים שהתחייב להם והתובעת נאלצה להגיש נגדו תביעה לפינוי הנכס. בסופו של דבר, כך לטענת התובעת, פונה הנכס והתביעה לפינויו נמחקה. לטענת התובעת, הנכס פונה ביום 1/9/10 ולפיכך חב לה הנתבע דמי שכירות בגין 7 חודשים ובנוסף את תשלומי הארנונה החשמל והמים לתקופה הזו. התובעת דרשה בכתב התביעה לחייב את התובע גם בהוצאות התביעה שהגישה לפינויו. בסה"כ הוגשה לכן התביעה על סכום של 44,971.42 ₪. 2. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעת. לטענתו, מעולם לא שכר את הנכס בעצמו והוא פעל אך ורק במסגרת חברה בשם "הפסטוס בע"מ" שהיא ששכרה בתקופות שונות את הנכס מהתובעת. לטענת הנתבע, הוא גם לא החזיק בנכס בפועל ומי שהחזיקו בנכס היו חברת הפסטוס ואדם בשם ריאד חמאיסה, שעבד בנכס כמסגר והיה לו הסדר כספי עם הפסטוס. 3. בדיון שהיה בפני ביום 23/6/13 נשמעו הראיות וכעת מונחים בפני סיכומי הצדדים בכתב. לאחר שעיינתי שוב בכל החומר שבתיק בית המשפט וכן בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות. 4. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נכרת הסכם בינה ובין הנתבע, כנטען בכתב התביעה. התובעת בחרה להביא מטעמה שני עדים, מר יזהר לנדאו והגב' אהובה פרג' ולא הביאה עדים נוספים להעיד מטעמה. העד, מר יזהר לנדאו, אישר בחקירתו הנגדית כי מי שטיפל בענייני השכרת הנכסים אצל התובעת היה מר ניר בנד ואולם התובעת, משיקוליה, בחרה שלא להביא את מר בנד להעיד מטעמה. מדובר במחדל שפועל לחובת התובעת וההלכות בעניין זה ידועות. 5. עדותו של מר לנדאו אין די בה כדי להוכיח כי אכן נכרת הסכם בין התובעת לנתבע. מר לנדאו לא יכול היה לומר אם ההסכם הנטען סוכם מולו או מול מר ניר בנד, כנציג התובעת (עמ' 9 שו' 27) ואף לא ידע לומר מה היתה תקופת השכירות המוסכמת, לטענתו (עמ' 13 שו' 8-12). כאשר אין בידי התובעת הסכם בכתב והיא טוענת להסכם בע"פ, לא ניתן להסתפק בעדותו של מר לנדאו שלא יכול אפילו לציין מה היתה תקופתו של אותו הסכם נטען. בפרט הדבר נכון כאשר התובעת בחרה, משיקולים שלא התבררו, שלא להביא את מר בנד להעיד מטעמה, ובחרה גם שלא להעיד מטעמה משתתפים נוספים שנכחו, לפי הנטען בסעיף 13 לתצהיר לנדאו, בפגישה שהיתה עם הנתבע (פגישה שמר לנדאו טען בעדותו שאינו זוכר אותה כלל (עמ' 7 שו' 32). החלטתה של הנתבעת שלא להביא עדים כאמור, גם הביאה לכך שהמסמך, שצורף כנספח 1 לכתב התביעה מטעמה, לא נחשב כחלק מחומר הראיות בתיק (החלטה מיום 9/5/13 בעמ' 3). 6. מתברר גם כי התובעת עצמה אינה עקבית בטענותיה לעניין תוכנו של אותו הסכם נטען. כך, בתביעה שהגישה לפינוי המושכר (נספח 2 לתביעה) טענה התובעת כי סוכם על דמי שכירות בסכום של 5,500 ₪ וכך גם טען מר לנדאו בתצהיר שנתן בתמיכה לאותה תביעה. לעומת זאת, בכתב התביעה שבפני, טוענת התובעת כי דמי השכירות שסוכמו היו בסכום של 5,502 ₪, וגם גרסה זו אישר מר לנדאו בתצהיר שנתן. מדובר, לכאורה, בהבדל זניח ואולם בהעדרו של מסמך בכתב, וכאשר התובעת מבקשת לסמוך אך ורק על עדויות בע"פ, ובפרט עדותו של מר לנדאו באשר לתוכן ההסכם שכביכול נכרת עם הנתבע, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת עצמה והעד מטעמה, אינם עיקביים בפרוט ההסכמות שכביכול הושגו במסגרת אותו הסכם. 7. תמוה שהתובעת, שלטענתו של מר לנדאו הקפידה על עריכת הסכמים כתובים וטרחה אף להחתים את חב' הפסטוס על מסמך המסיים את הסכם השכירות שנחתם עימה (עמ' 8 שו' 25), לא חתמה על הסכם מול הנתבע. הסבריו של מר לנדאו בעניין הזה אין די בהם (עמ' 10 שו' 23, עמ' 11 שו' 4). 8. להעדרו של מסמך כתוב, ולעובדה שהתובעת בחרה, כאמור, שלא להעיד עדים רלוונטיים אחרים מטעמה, יש להוסיף את העובדה שבסופו של דבר הודה מר לנדאו כי הנתבע עצמו כמעט ולא נכח בנכס ומי שהחזיק בפועל בנכס היה מר ריאד חמאיסה. אותו ריאד חמאיסה היה בנכס עוד בתקופה שבה אין מחלוקת כי הפסטוס היא שהחזיקה בנכס והוא המשיך להחזיק בנכס עד שפינה אותו בעקבות בקשת התובעת (עמ' 21 שו' 3). 9. התובעת הביאה כעדה מטעמה גם את הגב' אהובה פרג', ואולם לא ניתן לסמוך על עדותה כלל, בכל הנוגע להסכם שכביכול נעשה עם הנתבע. זאת, מכמה טעמים: ראשית, משום שגם היא אישרה כי מי שאחראי על המבנים המושכרים ועל חוזי השכירות הוא מר ניר בנד. שנית, משום שעדותה ביחס להסכמות שכביכול הושגו עם הנתבע היתה עדות שמיעה כשאישרה ששמעה עליהן מניר בנד (עמ' 15 שו' 11, עמ' 17 שו' 16). שלישית, משום שגרסתה, כאילו הנתבע התחייב בפניה כי ישלם את כל החובות שיגיעו בגין המבנה, נטענה לראשונה אך ורק במהלך חקירתה הנגדית ואין לה זכר בתצהיר העדות הראשית שנתנה. מדובר לכן בגרסה כבושה שאין לתת לה משקל, בפרט כשלא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהגרסה עלתה לראשונה רק בחקירה נגדית. טענת העדה, כאילו לא ציינה זאת בתצהיר משום שלא שאלו אותה על כך (עמ' 15 שו' 23) או משום שלא ייחסה לכך חשיבות בעת כתיבת התצהיר (עמ' 17 שו' 2) אינה מעוררת אמון, בפרט לנוכח העובדה שעניין זה הוא לב ליבה של המחלוקת נשוא התביעה שבפני. רביעית, משום שעדותה של העדה, לעניין המועד הרלוונטי לשיחה שהזכירה בעדותה, היתה עדות מבולבלת והעדה עצמה הודתה כי אינה זוכרת את המועד שבו התקיימה אותה "שיחה" או את פרטיה של השיחה האמורה (עמ' 16 שו' 26,29, עמ' 17 שו' 10). 10. התוצאה היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן נכרת הסכם שכירות בינה ובין הנתבע שתחילתו ביום 31.1.10, כנטען על ידה בכתב התביעה וכל שכן שלא עלה בידה להוכיח את פרטיו של אותו הסכם ואת התחייבויותיו הנטענות של הנתבע על פיו. כיוון שכך, דינה של התביעה להדחות וכך אני מורה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע (שכר העד מטעמו) ובשכ"ט עו"ד לנתבע בסכום של 7,000 ₪. הפרת חוזהחוזהתביעת פינויפינוי מקרקעיןפינוי