על פי תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט או הרשם, "רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק ...". כלומר, מטרת צו העיקול הנה לתפוס את נכסי החייב לשם הבטחת פירעון חוב פסוק. תקנה 378 לתקנות, מאפשרת למבקש צו עיקול להגיש תובענה לבית המשפט, מקום בו המחזיק אינו מודה שנכסי משיב מצויים בידו, או אינו משיב להודעה על הטלת העיקול שבידי המחזיק בתוך המועד שנקבע בדין. מחזיק, המקבל הודעה על מתן צו עיקול שכזה על-פי תקנה 376 לתקנות, מחויב להשיב לבית המשפט, במועד שנקבע, אם נכסי החייב מצויים בידו, אם לאו. במקרה שהמחזיק אינו משיב - או משיב שאין בידיו נכסים או זכויות של החייב, פתוחות בפני התובע שתי אפשרויות; האחת - לזנוח את בקשתו לעיקול אצל המחזיק, והשנייה - הגשת תביעה המהווה בקשה לאישור העיקול (תקנה 378). כך עשתה התובעת שבפני. בבקשה לאישור עיקול מוטל על התובע לשכנע, כי עמדו בידי המחזיק, במועד הקובע - מועד תחילתו של צו העיקול, נכסים או זכויות של החייב (ע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נ' נאדר ריאן ואח'). משמעות הדבר הינה כי על התובע-המעקל, מוטל הנטל להוכיח את זכותו הנטענת של החייב שבידי המחזיק. נטל הוכחה זה עלול להיות קשה להרמה, שהרי בידי המעקל מצויים, מטבע הדברים, נתונים מעטים על יחסי החייב והמחזיק, ועל כן בתי המשפט מסתפקים בשלב הגשת הבקשה לאישור עיקול בטענות כלליות המצביעות על החשד. עם זאת, לאחר מכן רשאי התובע לקבל מסמכים ופרטים מידי הנתבע והחייב, ובעקבותיהם לפרט את עילתו נגד המחזיק, על מנת להשלים עמידה בנטל המוטל. ראה: ע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נגד נאדר ריאן ואח',. המסגרת הנורמטיבית בתובענה לאישור עיקול, פורטה בפסק הדין בענין חברת "דלק בלסקי" (כבוד השופט סוקול): "תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מורה כי בית המשפט או הרשם "רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק [...]". המחזיק הינו צד שלישי, זר להליך שבין התובע (מבקש העיקול) לחייב, אשר מחזיק בידיו נכסים של החייב (ועל כן קרוי "המחזיק"). נכסים של החייב המוחזקים אצל המחזיק כוללים גם זכויות שיש לחַייב כלפי המחזיק, לרבות הזכות לקבלת כספים מהמחזיק (ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, עמ' 582; רע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו(3) 804, 808). מטרתו של צו העיקול הינו שִֹימַת יד על נכסי הנתבע-החייב, על מנת להבטיח את פירעון החוב אם יזכה התובע בתביעתו. 12.משניתן צו העיקול נמסרת למחזיק הודעה על-פי תקנה 376 לתקנות, ולפיה על המחזיק להשיב לבית המשפט, במועד שנקבע, אם נכסי החייב מצויים בידו ואם בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול. 13. לא השיב המחזיק על ההודעה שנמסרה לו, או שהשיב כי אינו מחזיק בנכסי החייב או בזכויותיו, פתוחות בפני התובע שתי אפשרויות; האחת - התובע יכול לזנוח את העיקול אצל המחזיק, והשנייה - הגשת בקשה לאישור העיקול (תקנה 378). בקשה לאישור עיקול פותחת חזית בין התובע לבין המחזיק. על-פי תקנה 378(ב), רואים את הבקשה לאישור עיקול כתביעה נגד המחזיק (אף שהתביעה אינה צריכה לעמוד בהוראות תקנה 9 לתקנות). הנתבע משיב לבקשה על-ידי הגשת כתב הגנה (ראה ע"א 2158/92 הנ"ל)... בבקשה לאישור עיקול מוטל על התובע לשכנע כי בידי המחזיק עמדו, במועד תחילתו של צו העיקול, נכסים או זכויות של החייב...". ראה: ע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נגד נאדר ריאן ואח'. כידוע, במסגרת הליכי עיקול זמני, "תופס" צו העיקול את נכסי החייב במועד הטלת צו העיקול. זאת להבדיל מהליכי הוצאה לפועל, בהם צו העיקול מתייחס גם לנכסים אשר יגיעו למחזיק שלשה חודשים לאחר מתן הצו. יפים לענין זה הדברים שנקבעו ברע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נד(1) 773, 794, מפי כבוד השופט חשין: "המועד הקובע לבחינה אם נתגבשה זכותו של פלוני וניתנת היא לעיקול - או אם לא נתגבשה ואין היא ניתנת לעיקול - הוא, למותר לומר, מועד העיקול". עוד נקבע בפרשת ניקו בדים, כי העיקול על זכויות עתידיות חל על זכויות הקיימות במועד העיקול - אף אם מימושן הנו בזמן עתיד (שם, בעמ' 794). לאבחנה זו , שבין עיקול זמני לעיקול על ידי ההוצאה לפועל, אין כל משמעות בתיק שבפני שכן כבר ביום בו הוטל העיקול הזמני הגיעו לחנוך, מהנתבעים, כל הכספים על פי ההסכם. נקבע, כי "בהליך של אישור העיקול נכנס התובע בנעליו של החייב, ועליו לשכנע כי לחייב זכויות או נכסים בידי המחזיק. התובע רשאי לדרוש מהמחזיק את מה שהחייב יכול היה לדרוש ממנו" (ראה: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז (2) 673; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט (1) 177, 197). מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לאישור עיקול להתקבל, לאחר שהתובעת הוכיחה כי הנתבעים החזיקו, במועד המצאת צו העיקול, בכספים המגיעים לחייב/חנוך. הנתבעים לא הוכיחו כי השיבו לצו העיקול, ומכל מקום, אף לו הוכחה טענתם - אין זה משנה לענייננו. עיקר עטנת הנתבעים היא כי בגין חובם לחנוך הם מסרו בידיו המחאות עתידיות, והמחאות אלה כבר לא היו בידיהם, ולכן לא יכלו לבטלן. לטענתם, בנסיבות האלה לא היו בידם, בפועל, כספים המגיעים לחנוך. אני דוחה טענה זו. מסירת השיקים לפרעון עתידי, אינה תשלום בפועל, וכל עוד לא נפרעו השיקים, חייבים היו הנתבעים לחנוך את הסכומים שפורטו בהסכם. הנתבעים, שמודים כי קיבלו את צו העיקול ביום 22.10.12, והיו מודעים לחובם לחייב, יכולים היו לפנות בטען-ביניים לבית המשפט ולא לשבת בחוסר מעש, ולכל הפחות להודיע כי מסרו המחאות עתידיות לידי החייב. יתרה מכך, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה "מחזיק הרוצה להבטיח עצמו מפני תשלום כפול, ואשר אינו יודע בוודאות מה עלה בגורל השיק, יכול לפטור עצמו על ידי הפקדת סכום השיק בבית המשפט או בלשכת ההוצל"פ" (ע"א 533/87 ארגון משובי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פ"ד מג(2) 861). בית המשפט חזר על הלכה זו בע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נגד נאדר ריאן ואח' בה נדון עיקול זמני, כך שזו ההלכה הקובעת לא רק בהליכי הוצאה לפועל אלא גם בעיקול זמני, וראה גם רע"א 3036/02 אפקים נ' השקעות בע"מ נ' פרסמן (ניתן ביום 26.12.02, ). אין חולק כי צו העיקול התקבל אצל הנתבעים ביום 22.10.12. מעיון בהסכם בין הנתבעים לחנוך עולה כי באותו מועד נותר סך של 80,000 ₪ בהתחייבויות עתידיות של הנתבעים לטובת החייב. זאת, מאחר והסדר הפשרה עליו חתמו הנתבעים עם חנוך, כלל תשלום של 100,000 ₪ ורק שני תשלומים, כא' בסך של 10,000 , נפרעו טרם שנמסר צו העיקול לידי הנתבעים. (ראה הסכם הפשרה שהוגש כראיה ביום 18.02.13). כאמור, המועד הקובע לעניין קיומה של יתרת חוב מצד הנתבעים לטובת החייב - הנו מועד מסירת ההודעה על העיקול (ראה: ע"א (מחוזי חיפה) 56/96 נין-נון בע"מ נ' בנק איגוד, תק-מח 97(1) 1317). בנסיבות האמורות ולאור כל זאת, אני מקבלת את התובענה ומורה על אישור העיקול בסכום של 80,000 ₪. אעיר, כי בסיכומיהם העלו הנתבעים טענה חדשה, בדבר העדר עילה כנגד הנתבעת 1, בטענה כי השיקים נשוא ענייננו הנם שיקים אישיים של הנתבע 2 ולא נטען להרמת מסך בין הנתבעים. אני דוחה טענה זו, הן בשל השלב בו הועלתה והן לאור העובדה כי שני הנתבעים חתומים על הסכם הפשרה עם חנוך. בנסיבות התיק, ולאור העובדה כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק הדין עפ"י המסמכים שבתיק, הנתבעים יישאו בשכר טרחת התובעת בסך של 4,000 ₪ בלבד. תקסד"א 1984 (הישנות)