המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן, הצדדים חלוקים בנוגע למקום ממנו הגיע רכב הנתבעת, בעוד נהגת התובעת והעדה מטעמה טוענות, כי הרכב עמד בצומת בסמוך לתמרור המחייב מתן זכות קדימה, טוענים הנתבעת והעד מטעמה, כי לא הגיעו כלל מאותו כביש, אלא נסעו באותו נתיב לפני רכב התובע וביקשו להכנס ימינה לכוון החניה, התחרטו ובעת נסיונם להמשיך בנתיב ארעה התאונה. לאחר שבחנתי את שתי הגרסאות, לרבות הנזקים שנגרמו בכלי הרכב, באתי לידי מסקנה כי אין בידי להעדיף את גרסת נהגת התובע על גרסת הנתבעת. הגרסאות לכל היותר מעוינות. כפי שהעידה נהגת התובעת היא לא ראתה כלל את רכב הנתבעת בטרם התאונה וגרסת עדת התובעת לפיה ראתה את רכב הנתבעת מאט ואחר כך ממשיך בנסיעה מתיישבת עם גרסת הנתבעת והעד מטעמה. העובדה שהתובע לא טרח להציג טופס דיווח על התאונה לחברת הביטוח בזמן אמת, עולה כדי אי הצגת ראיה רלבנטית ויש בו כדי לרמז שהאמור בטופס לא היה בו כדי לסייע לגרסת התובע. על אף האמור, אני סבורה שהאחריות העיקרית לתאונה נופלת על כתפי הנתבעת, שכן כפי שהעידה הנתבעת עצמה, היא אותתה סטתה מהנתיב ימינה ולאחר מכן החליטה לחזור לנתיב מבלי להסתכל אם הוא פנוי. על אף נסיון הנתבעת ונסיון נמרץ יותר של העד מטעמה לשכנע, כי הסטיה מנתיב הנסיעה היתה מינימאלית, התרשמתי, כי הסטיה הייתה גדולה יותר עד כדי עזיבת הנתיב או לפחות חלקו, וכי הנתבעת, בהיותה נהגת חדשה באותה תקופה, נהגה בחוסר נסיון, עד כדי הטעיית הנהגת שאחריה בכך שסטתה מהנתיב וחזרה אליו במפתיע ומבלי לבחון אם מתווה הדרך חזרה פנוי. יתכן, שבשל אותה סטיה נהגת התובע לא קישרה בין הרכב שעזב את הנתיב לרכב שחזר אליו מן הסתם סמוך לאזור התמרור וסברה, כי הרכב בא מאותו כביש. יחד עם זאת, לנהגת התובע אשם תורם של 30% לקרות התאונה, שכן גם אם אניח שזכות הקדימה בנתיב הייתה שלה, חובתה הייתה לנהוג תוך מתן תשומת לב לאופן נסיעת כלי הרכב לפניה ומצדיה ולהמנע מלהכנס לצומת ככל שאינה פנויה. באשר לנזקים, טען ב"כ הנתבעת ובצדק, כי לא רק שהתובע לא התייצב למתן עדות אלא גם שלא הוגש טופס "אי הגשת תביעה" והתנגד לכל הוספת ראיה נוספת. על אף האמור, אני קובעת כי נזקי התובע הוכחו שכן הוגשה חוות דעת שמאי שלא נסתרה וכן חשבוניות תשלום על התיקון. אכן התובע לא התייצב, אולם אפילו היה מתייצב ספק אם היה נחקר, שעה שמדובר בעדות פורמלית שהרי לא הוא זה שנהג ברכב. על פניו, גם היה ראוי לצרף אישור אי הגשת תביעה מחברת הביטוח, אך לא מדובר בחסר כה מהותי אשר יש בו כדי לשלול מן התובע את הזכות לפיצוי ואיני רואה מניעה לאפשר צירופו כתנאי לתשלום. התובע הגיש חוות דעת שמאי וחשבוניות תשלום שלא נסתרו, על פיהן נגרם לרכב נזק בשיעור של 8,115 ₪ ואף הוצגה חשבונית תשלום בגין אותו סכום כן הם נשאו בחוו"ד שמאי בסך 1,000 ₪ וגם בגין סכום זה הוצגה חשבונית - בסה"כ 9,115 ש"ח. התובע תבע עוד ירידת ערך בסך 3,000 ₪, אולם השמאי בחוות דעתו לא התייחס כלל לירידת ערך, ומדובר בסכום מופרז ובלתי מתקבל על הדעת כאשר מדובר בתיקון שעיקרו החלפת דלת לרכב ששנת יצורו הוא 2001 וערכו על פי המחירון הוא 15,000 ש"ח. ירידת ערך הוא רכיב הטעון הוכחה ומשלא הוצגה חוות דעת בעניין, ראש נזק זה לא הוכח. התובע תבע עוד הפסד ימי עבודה בסך 1,000 ₪, אולם גם נזק זה לא הוכח. כאמור, התובע לא העיד ולא הוצגה כל ראיה על כך. אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 6,381 ₪ (9,115 ₪ x 70%) בצירוף ריבית והצמדה מיום 13/11/2012, בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. התשלום יתבצע בתוך 30 לאחר שיומצא אישור אי הגשת תביעה לב"כ הנתבעת. אישור אי הגשת תביעה, יומצא לב"כ הנתבעת בתוך 30 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. תביעה אזרחית