עתירה בטען ביניים לפי תקנה 224 לתקסד"א של המבקשות, מועצות אזוריות אשר נכנסו לנעליה של המועצה האזורית אבו בסמה (להלן: "המועצה האזורית אבו בסמה") עם פירוקה בהתייחס לכספים אשר המועצה האזורית, אבו בסמה, הייתה צריכה לשלם למשיבה מס' 1 ואשר עליהם הוטלו עיקולים בתיקי הוצל"פ ע"י הטוענים 2 - 10. הבקשה הוגשה במקור כאשר טוענים אלה והמשיבה מס' 1 היו צדדים לתיק. בהמשך הצטרפו הטוענות 11- 12, האוחזות בפסק דין שניתן לטובתן בבית הדין האזורי לעבודה, כולל אישור צו עיקול זמני, אשר טרם פתחו תיק הוצל"פ, טוענת 13 שפתחה שני תיקי הוצל"פ ולטענתה גם הטילה עיקול בתיק ההוצל"פ, טוענת 14, מדינת ישראל -ממונה מע"מ באר-שבע. טוען 15 ביקש להצטרף ובקשתו נעתרה אך בפעול הוא לא הגיש הרצאת פרטים, וכן טוענים 16 - 18 שהסתלקו לאחר מכן וניתן נגדם צו גודר. בנוסף, טוענת מס' 2 עתרה לשחררה מהדיונים לאור שסכום החוב כלפיה הוא 2,000 ₪ בלבד וביקשה להיכלל בהסכמה בין יתר הטוענים. בדיון הראשון הגיעו הטוענים מס' 3, 4, 6 - 13 להסכמה לחלוקה ביניהם באופן יחסי לפי גודל החוב של כל טוען (להלן: "ההסכם"). בתום הדיון, נותרה הסכמה זו על כנה בין הטוענים האמורים ונותרה מחלוקת עם הטוענת מס' 14 לזכותה לחלק יחסי. ההסכמה כללה גם את הטוענות 11 - 12, הגם שלא פתחו תיק הוצל"פ, ולא כללה את הטוענת 2 שלא הגיעה וטוען 15 שלא הגיע ולא הגיש הודעת פרטים. 2. המחלוקת עם המדינה, הטוענת מס' 14, משתרעת על מספר מישורים משפטיים ועובדתיים. ההליך של טען ביניים בביהמ"ש אינו מוגבל לטוענים האוחזים פסקי דין בגינם פתוחים תיקי הוצל"פ, ודי בדרישות נוגדות [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 455-457 (מהדורה עשירית, תשס"ט - 2009)]. יחד עם זאת, המדינה התייצבה כמי שנקטה הליכי גביה אצל המבקשות באמצעות דרך גביה חלופית העומדת לה, היא פקודת המיסים (גביה). לטענת המדינה, על פי סעיף 82 לחוק ההוצאה לפועל, אין עדיפות להוראות חוק ההוצאה לפועל על דרכי גבייה של תשלומי חובה ומיסים או על הוראות פקודת בזיון בת המשפט [ע"פ (ת"א) 685/79 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"מ תש"מ (1) 89 (1979)]. נפסק כי הפעלת סמכויות גביה על פי פקודת המיסים (גבייה) כפופה להגנה בסעיף 22 (א)(4) לחוק ההוצאה לפועל, לנוכח הסכמת המדינה [ע"א (חי') 3470/06 רז, עו"ד נ' מדינת ישראל, משרד האוצר, אגף מס הכנסה (10.7.07)(להלן: "עניין - רז")]. ההסכמה בעניין רז עסקה בסוגיה של הגנה על החייב מפני התעמרות הנושה. מעמד הליך הגביה באמצעות פקודת המיסים (גביה) נבחן לאחרונה על ידי ביהמ"ש בשאלת העלאת טענת התיישנות כנגד החוב עצמו. נקבע כי הליך הגביה לי פקודת המסים (גביה) הוא "תביעה לקיום זכות" [רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10) (להלן: "עניין - נסייר")] המאפשר להעלות נגדו טענת התיישנות כנגד החוב לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. יש לאבחן בין טענת התיישנות כנגד החוב לבין טענת התיישנות של הליכי גביה של פסק דין (סעיף 21 לחוק ההתיישנות). ההסדר לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע, כי אם הטענה מתקבלת "לא יזדקק בית המשפט לתובענה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). להבדיל, ההתיישנות לפי סעיף 21 הוא במקום שהחוב נקבע בהליך שיפוטי או על פי דין והסוגיה היא התמשכות הליכי הגביה. העולה מפסק הדין שניתן בעניין - נסייר הוא שהטוען מכוח הליכי גביה על פי פקודת המיסים (גביה) נדרש לשכנע לקיומו של חוב ולא די בכך שננקטו הליכי גביה של עיקול אצל צד שלישי. הטוענת מס' 14, טוענת לזכות לחלק יחסי של הכספים אצל המבקשות בהתבסס על חוב שהתגבש על פי סעיף 76 (א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, אשר קובע כי "לא הגיש חייב במס דו"ח תקופתי, ייקבע המס שעליו לשלם בהתחשב בהיקף עסקאותיו, או פעילותו ובאין נתונים - לפי המשוער (להלן - קביעת מס)." קביעה זו מתבטלת אם יוגש דו"ח תקופתי (סעיף 76(ב) לחוק מס ערך מוסף). על פי עדותו של מר מרדכי ליפשיץ, סגן ממונה אזורי מע"מ באר-שבע, המשיבה מס' 1 לא הגישה את דוחות יולי ונובמבר 2011 וינואר עד יוני 2012. מעבר לארעיות החוב מכוח הקביעה בסעיף 76 (א) סיפא לחוק מס ערך מוסף, עלה מתוך דברי מר ליפשיץ כי סכום החוב נקבע ע"י המחשב (עמוד 36 לפרוטוקול מול שורות 20-21 וכן עמוד 37 לפרוטוקול). גם אם תשובה זו צריכה להיקרא עם התשובה מול שורות 14- 15 באותו עמוד, שלכאורה הנתונים מוזנים ע"י העובדים המוסמכים והמחשב נותן תוצאה תוך ניכוי סכומים שמשולמים, עלה כי המצהיר לא היה יכול להשיב לגופו של החוב ואף הוא חי מנתוני המחשב (עמוד 26 לפרוטוקול מול שורות 19 - 20). בהתבסס על הנתונים הממוחשבים המדינה הטילה עיקולים אצל המועצה האזורית אבו בסמה (נספחים א1 - א4 לתצהירו של מר ליפשיץ), באמצעות פקודת המיסים (גביה). המצהיר מטעם המדינה לא היה יכול לאשר האם ומתי נשלחו למשיבה 1 (להלן: "הסרבן") דרישות בכתב, מתי ניתנה הרשאה לגובה מיסים והאם הדרישה התקבלה אצל הסרבן, המשיבה מס' 1. המשך החקירה לימד כי לפחות שני צווי עיקול (נספחים א1 וא2) הוצאו ע"י ראובן יצחק, שהוא אחד העובדים במחלקת האכיפה. העד לא היה יכול לאשר שהוא עונה על ההסמכה של פקיד גביה, ושהוא המוסמך ליתן צו עיקול על נכס של הסרבן בידי צד ג' [סעיף 7 (1) פקודת המיסים (גביה)]. ב"כ המדינה, עו"ד אמנון שילה, מחה על כך שלא הובא מראש לידיעתו כי זו סוגיה במחלוקת. לא מצאתי מקום להתיר השלמת אסמכתאות בשים לב לכך שהעד הוא הממונה של מר ראובן יצחק וחזקה שהוא והעובדים הכפופים לו מכירים את ההסמכות לפי פקודת המסים (גביה) המשמשת להם כלי עזר קבוע לגביית המס. ככל שמדובר בהמצאת הצו עצמו - הוכח שלפחות הצו שסומן כנספח א2 הגיע למועצה אזורית אבו בסמה, צד שלישי, שהשיבה כי הזכות לכספים הומחתה לבנק לאומי (נספח ב2 לבקשת המבקשות לתקן את כתב הטענות - בקשה מס' 16). 3. בנוסף לארעיות של החוב על פי סעיף 76 (ב) לחוק מס ערך מוסף, והעדר יכולת להגדירו, למעט ברמה של נתוני מחשב אוסיף כי החוב בשלב זה, לכאורה, חסר את המסויימות הראשונית הנדרשת לביסוס החלטה מנהלית, בהעדר יכולת להצביע לפחות על בסיס נתונים [בג"צ (י-ם) 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, הגברת שולמית אלוני, פד"י מח (5) 412 (1994)]. בסיס זה אינו חייב להיות קביל [ע"א 5024/90 בוהדנא נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מז (3) 1 (1993)] אך המצהיר מטעם מס ערך מוסף צריך לפחות להיות יכול להצביע על כך שקיים בסיס נתונים אנושי מאחורי חוב בהתייחס למשיבה מס' 1. המצהיר מטעם מס ערך מוסף עמד על כך שהחוב על פי סעיף 76(א) לחוק מסך ערך מוסף הוא חוב בר גביה. מההנמקה האמורה לעיל, אפשר לומר בזהירות שלפחות הסכום של החוב הוא בספק. הנטל היה על הטוענת לשכנע לא רק בקיומו של החוב אלא גם בהיקף החוב. נטל זה לא הורם. לפיכך, אני דוחה את העתירה של המדינה בהתייחס לטוענים האחרים, לא כולל הסרבן - המשיבה מס' 1. 4. משנדחתה עתירת המדינה להיכלל בין הטוענים, ומשהוסכם להיות מחויבים על ידי ההסכם ולכלול בו גם את הטוענות 11-12, נותרה עתירתם של טוענים 2 ו-15 אשר לא התייצבו לדיון שנקבע לטיעון לגופם של עתירות. טוענת מס' 2 הגישה הודעת פרטים. תביעתה היא על פי היותה זוכה בתיק הוצל"פ. אני מקבלת את עמדת טוענת מס' 2 כי סכום החוב הנמוך לא הצדיק התייצבותה לדיונים כי הוגשה על ידה הודעת פרטים. בהעדר הודעת פרטים מטעם הטוען 15, אני דוחה את עתירתו. לאור ההסכם שבין רוב הטוענים וההסכמה גם בדיון האחרון שהוא, שהוא מחייב, והכללת טוענות 11-12, אני מקבלת אותו כמחייב גם לאחר שמיעת הצדדים ואינני מורה על פי הקדימויות מושא סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל. לפיכך, אני מורה כי הסכומים במחלוקת ישולמו לטוענים 2-13 לפי החלק היחסי על פי גודל החוב של כל אחת למועד הגשת הודעות הפרטים. 5. ב"כ המבקשים עתרו לחייבם לשלם על הקרן רק את פירות הפיקדון שאליו הופקדו הכספים. לא הייתה מחלוקת מצד הטוענים בהתייחס לפירות בתקופת הפיקדון. אך הטוענים חלקו על שחרור המבקשים מחיוב בהפרשי הצמדה וריבית על התקופה שהכספים היו בידיהם וטרם הופקדו. ב"כ הטוענת מס' 7 טען, כי פרק הזמן בטרם ההפקדה הוא מיום 22.8.12 ועד 24.3.13 תוך הפניה לדברי בא כוח המבקשות בדיון ביום 28.5.13, עמ' 12. לכך השיב בא כוח המבקשות שהוא מבקש לתקן את הפרוטוקול כך שייכתב שסך של 120,000 ₪ הופקדו ביום 23.8.12 וסך של 585,000 ₪ הופקדו ביום 12.12.12 כעולה מנספח ו' לבקשה מס' 14. הכספים מושא העתירה הם כספים המגיעים למשיבה מס' 1 מהמועצה האזורית אבו בסמה בגין שירותי הובלה. החוב הוא עבור שירותי הובלה עד חודש יוני 2012. לטענת בא כוח המבקשות, מועד התשלום היה שוטף + 60, יום החיוב איפוא קם מראשית חודש ספטמבר 2012. המבקשות הוקמו לאחר מתן צו לפירוקה של המועצה האזורית אבו בסמה. צו הכינון ניתן ביום 6.11.12. נטען כי נוצר פיגור בפתיחת הפיקדון לאור הצורך לסגור חשבונות הבנק של המועצה האזורית אבו בסמה ופתיחת חשבונות למבקשות. לפיכך, התבקש ביהמ"ש שלא לחייב בהפרשי הצמדה וריבית ולחילופין, שהחיוב יהיה מספטמבר 2012. בהתייחס לטענה שמועד התשלום היה שוטף ועוד ששים יום לא הועלתה בפני מחלוקת. גם לא מטעם נציגי המשיבה מס' 1 שהגיעו לדיונים. הזכות להפרשי הצמדה וריבית אינו קנס והם משקפים את השינוי בערך הכסף והעמדת הזוכה במקום בו היה עומד אילו שולם הכסף במועדו [רע"א 7777/09 בראנץ נ' כנפי (7.1.13)]. לענייננו, הזוכה, שהטוענים נכנסים בנעליה, היא המשיבה 1. אשר על כן, על הסכום של 585,000 ₪ ישלמו המבקשות הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.12 ועד ליום 12.12.12 וכן את פירות הפיקדון. על הסכום של 120,000 ₪ ישלמו המבקשות רק את פירות הפיקדון. 6. לפיכך, בהתייחס לטוענות 2-13, אני מצהירה כי עם קבלת הכספים כאמור בהחלטה זו, הטוענים, ביחד ולחוד, לא יוכלו לעולם לתבוע את המבקשות או מי מהן או את המועצה האיזורית אבו בסמה, שהן באו בנעליה ואת המשיבה מס' 1, בהתייחס לסכומים מושא תיק זה. אני דוחה את תביעת הטוענת מס' 15 בהעדר מעש מצידה, שייראה כהסתלקות. לפיכך, ניתן בזה צו גודר כדלקמן: הטוענת מס' 15 או כל הבא מכוחה לא תוכל מעולם לתבוע מהמבקשות וגם לא ממי מהמשיבה והטוענים מס' 1-13, או מי מהם, וכן הטוענים 14, 16-18, ומכל טוען אחר או מכל הבא מכוחם. טוענת מס' 14 תשלם את הוצאות הטוענות 2-13, ביחד ולחוד, בסך כולל של 5,000 ₪ אשר יחולק ביניהן לפי החלק היחסי של החוב של כל אחת. הסכום כולל מע"מ כדין ויישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.טען בינייםתקסד"א 1984 (הישנות)