התנגשות והדיפת רכב לרכב אחר

1. עניינה של התביעה שלפניי, תביעת שיבוב שמקורה בנזק שנגרם לרכב מבוטחת התובעת, שבגינו שילמה התובעת למבוטחת תגמולי ביטוח. הצדדים אינם חלוקים ביניהם בשאלת גובה הנזק אלא אך ורק בשאלת האחריות לקרות התאונה. 2. בישיבה שהתקיימה העידו לפניי מבוטחת התובעת, אשר נהגה ברכב בזמן התאונה, הנתבע, אשר פגע ברכב התובעת מאחור והצד השלישי, אשר נסע אחרי רכב הנתבע ופגע ברכב הנתבע (יצויין, כי מלכתחילה נתבעה כצד שלישי אשתו של הצד השלישי הגב' אנג'ליקה בן יוסף, היא בעלת הרכב, אך במהלך הישיבה המקדמית, לא היתה מחלוקת, כי הנתבע הנכון, הוא נהג הרכב). 3. במהלך הישיבה שהתקיימה, העידה תחילה מבוטחת התובעת, אשר על פניו, עדותה היא האובייקטיבית, שכן אין מחלוקת, כי רכבה נפגע מאחור מרכב הנתבע, בעת שנעצרה לקראת צומת, ברמזור אדום. לאחר עדותה של זו, אשר לא הספיקה, העידו גם הנהגים האחרים. הנהגת העידה, כי לאחר שנעצרה הרגישה בפגיעה ברכבה. הנהגת יצאה מהרכב ופגשה בנתבע, אשר רכבו פגע ברכבה. מאחורי רכבו של הנתבע עמד רכב אחר, אשר פנה מהמקום וחזר לאחר מכן. לאחר שהרכב חזר, שוחח הנתבע עם אותו אדם ולאחר מכן התפנה לשוחח עם נהגת התובעת, כאשר בינתיים הוא מפקיד בידיה את תעודת הזהות שלו. הנהגת העידה, כי אינה יכולה להגיד האם הרכב שהיה בתחילתו של האירוע הוא אותו רכב שהגיע למקום בסופו של האירוע וייתכן כי מדובר ברכבים שונים. עוד העידה הנהגת, כי הסיקה, כי רכב הנתבע אף הוא נפגע מאחור, שכן הנתבע פנה להסתכל מאחורי רכבו על מנת לבחון האם זה נפגע. 4. הנתבע טוען, כי רכב התובעת בלם בפתאומיות, לכן אף הוא בלם לאחריה, אלא, שהרכב שאחריו לא הספיק לבלום ופגע ברכבו. רכב זה הוא זה שהדף את רכבו של הנתבע לעבר רכב התובעת. 5. הצד השלישי, אשר היה ברכב האחרון ועל פי הנטען הדף את רכב הנתבע לעבר רכב התובעת, טוען, כי בעת שהגיע למקום היה רכב לפניו, אשר הבחין ברכבים העומדים, כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו ירוק, הצליח לסטות ימינה על מנת שלא להתנגש ברכב הנתבע, אך הצד השלישי, ששדה הראיה שלו היה מוגבל בשל הרכב שלפניו, לא הספיק לסטות מבלי להימנע מפגיעה והגם שניסה לסטות, פגע חלקו השמאלי קדמי, בחלק האחורי ימני של רכב הנתבע, כאשר מדובר בשפשוף קל בין הרכבים. הצד השלישי אף צירף תמונת של הנזק ברכב הנתבע, שלגביה אישר הנתבע, כי היא משקפת את הנזק ברכבו, אך לטענתו, כלל לא בטוח, כי מדובר בפגיעה שנגרמה כתוצאה מאירוע התאונה, שכן הפגיעה החלה בצד האחורי של הרכב, כאשר התמונה משקפת את הצד האחורי ימני בלבד ולא את החלק האחורי שנפגע, אם כי הנתבע מאשר, כי הפגיעה ברכבו היתה מינורית ואף לא הצריכה תיקון במוסך. הצד השלישי הוסיף וציין, כי בעת שרכבו פגע ברכב הנתבע, כבר היו הנהגים מחוץ לרכבים ושוחחו ביניהם. 6. ככל שהדבר נוגע לשאלת האחריות לקרות התאונה, טוענת התובעת, כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, אשר טענתו בדבר הדיפת רכבו לעבר רכב התובעת מהווה טענת הודאה והדחה. לחילופין, טוענת התובעת, כי יש להשית את האחריות לקרות התאונה על הצד השלישי. הנתבע והצד השלישי שניהם מטילים את האחריות לקרות התאונה זה על זה, כאשר כל אחד מהם נאחז בדברי נהגת התובעת. הצד השלישי מבקש להיאחז גם בטיבן של הפגיעות על הרכבים, כאשר רכב הנתבע השתפשף בצדו ובפגיעה זו אין כדי לגרום להדיפת הרכב, גם לא בכיוון בו נהדף. עוד טוען הצד השלישי, כי היה על הנתבע להציג את הפגיעות ברכבו, על מנת שמהן ניתן יהיה להתרשם, כדי לתמוך בעדותו של הנתבע. הצד השלישי טוען בנוסף, כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלפי הנתבע ובכך מצטרף לטענת הנתבע בדבר דחיית התביעה. 7. לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענותיהם של ב"כ הצדדים, הגעתי לכל מסקנה, כי התובעת הרימה הנטל להוכיח אחריותו של הנתבע לקרות התאונה ואילו הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח, כי הצד השלישי הוא זה שאחראי להדיפת רכבו לעבר רכב התובעת. 8. ראשית, מצאתי מקום לציין בקצרה ביחס לטענת התובעת, כי טענות הנתבע מהוות הודאה והדחה. איני סבורה, כי נכון לדון במסגרת התביעה שלפניי בטענה ככזו. טענת התובעת הינה לרשלנות ועליה להוכיח במסגרת תביעתה לא רק את הפגיעה אלא גם את יסודותיה הנוספים של הרשלנות וממילא אם עשתה כן, אין מדובר בטענת הודאה והדחה, שהלא הנתבע לא הודה ברשלנותו, אלא רק באירוע התנגשות הרכבים. 9. אלא, שלגופו של עניין, הוכיחה התובעת את רשלנותו של הנתבע ונראה, כי עשתה שימוש בסוגית הודאה והדחה, כיוון שעצם הפגיעה יש בה לכשעצמה כדי ללמד על רשלנות. רכב הפוגע ברכב חברו שנוסע לפניו, על פניו לא שמר מרחק ולכן לא מנע את הפגיעה. בנסיבות אלו, נראה, כי התובע אינו צריך להוכיח הרבה מעבר לעצם הפגיעה על מנת שבית המשפט ישתכנע, כי אכן הנהג שברכב שנסע מאחור התרשל, אלא אם כן, הנתבע במצב זה מצביע על נסיבות שיש בהן כדי להסיר ממנו את האחריות. 10. דומתני, כי בעדותה הצליחה התובעת להטיל ספק של ממש בגרסת הנתבע, כאשר די בספק זה, כדי להביא להרמת הנטל המוטל על התובעת כדי להוכיח רשלנותו של הנתבע. התובעת מתארת, כי רכב מסויים נעצר מאחורי רכבו של הנתבע ונסע מהמקום. לאחר מכן, מגיע רכב נוסף, והנתבע פונה לשוחח עמו ואף בודק את רכבו. על פניו, מעדות זו, לא ניתן להסיק, כי הרכב בו הבחינה נהגת התובעת לראשונה הוא הרכב שלאחר מכן הגיע למקום, שלגביו, אין ספק, כי מדובר בצד השלישי. אף סביר להניח, כי אם הרכב בו הבחינה התובעת לראשונה הוא הרכב שנסע מהמקום, היה פונה הנתבע לברר מדוע הרכב שפגע בו ברח מהמקום, אלא שהנתבע פנה אל אותו רכב רק לאחר מכן, כאשר הרכב חזר למקום, או כאשר רכב אחר למעשה הגיע למקום ופגע ברכבו. 11. גרסה זו של הנהגת מתיישבת היטב עם גרסת הצד השלישי, אשר העיד, כי בעת שהגיע למקום הנהגים כבר היו מחוץ לרכבים, מופע הרמזור היה ירוק ואף התנועה כבר לא היתה עמוסה, כאשר הנהגת מעידה, כי התאונה עצמה גרמה לפקק תנועה, כך שיש להניח, כי עד להגעת הצד השלישי, אותו פקק כבר "השתחרר". 12. הנתבע לעומת זאת כלל לא התייחס לטענת הנהגת לפיה הרכב עזב את המקום, יש להניח, כיוון שהוא ראה רק פגיעה אחת ברכבו. תיאור הנתבע לגבי העובדה שפנה לשוחח עם הצד השלישי לאחר שזה הזיז את רכבו מתיישבת עם גרסת נהגת התובעת והצד השלישי, כאשר מלכתחילה הנהגת מציינת, כי הנתבע פנה לשוחח עם נהג הרכב שפגע ברכבו רק לאחר שהרכב השלישי הגיע למקום והצד השלישי מצדו ציין, כי לא עזב את המקום וחזר אליו, כך שיש להניח, כי פנה לשוחח עם הנהג רק לאחר הפגיעה המאוחרת למעשה. 13. העובדה שהצד השלישי השיב בשלישה לשאלה האם הגיעו למקום אנשים נוספים אף בה אין לשיטתי כדי לפעול לחובת הצד השלישי, בשים לב לכך שבעלה של נהגת התובעת הגיע למקום. לא רק שהצד השלישי לא נשאל מי היו האנשים שישבו ברכב התובעת, הוא גם נשאל באופן כללי, כך שיכול היה להסיק, כי הוא נשאל לגבי הגעתם של אנשים זרים לאירוע ולא לגבי קרובי משפחתם של המעורבים. 14. אציין, כי לא זקפתי לחובת הנתבע את העובדה שהציע לתובעת תשלום כלשהו לצרכי פשרה. הנתבע ציין במכתבו באופן מפורשת, כי הוא כופר באחריותו לאירוע וכי הצעתו היא אך ורק לצרכי פשרה. כמו כן, אין לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שלא פנה בדרישת פיצוי לצד השלישי בגין נזקיו הוא, זאת כיוון שהפגיעה ברכבו היתה ממילא מינורית. מנגד, לנתבע לא היה ביטוח צד שלישי לרכב ועובדה זו נודעה לצד השלישי, לטענתו, בשיחת טלפון שקיבל מהנתבע, שבה התבקש להכיר באחריות לנזק, כיוון שלנתבע לא היה ביטוח. על פניו, כאשר לצד השלישי לא נגרם נזק לרכב, הוא אינו נדרש לפרטי הביטוח של רכב הנתבע ולכן הנתבע לא היה צריך למסור מידע זה לצד השלישי, הגם שלא הייתי סומכת על טעם זה בלבד על מנת להכיר באחריותו של הנתבע לאירוע, שכן יכול להיות שהצד השלישי, מטעמי זהירות והגם שלא נגרם לרכבו נזק, דרש את פרטי הביטוח של הנתבע. גם מיקומי הפגיעה, לרבות כיוון הדיפת הרכבים, ועוצמת הפגיעה, יש בה כדי לתמוך יותר בעדותו של הצד השלישי, שטען, כי מדובר היה בפגיעה קטנה, מסוג "שפשוף". 15. לאור האמור, היות ולא הוכחה מעורבותו של הצד השלישי, או כל רכב אחר בפגיעה ברכב התובעת, הרי שעל פניו רכב הנתבע לא שמר מרחק מרכב התובעת ולכן פגע בה ויש לחייבו בגין נזקיה. 16. אני מחייבת איפוא את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 10,523 ₪. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ואילך. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט בא כחה בסכום של 2,000 ₪. 17. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבע ישא בהוצאות הצד השלישי בסכום של 2,000 ₪. זכות ערעור כחוק. רכבהתנגשות