טוען כי אינם משלמים דמי שכירות, ומעלים טענות, כאילו היו בשכירות מוגנת טענות אלו מוכחשות על ידי התובע. לפיכך עותר התובע להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה. טענות הנתבע 1 הנתבעת 2 ובנה, הנתבע 1, הינם דיירים מוגנים. הנתבע 1 מתגורר בדירה מאז שנולד. חוזה השכירות מיום 10.8.87, שצורף לכתב התביעה, איננו חוזה השכירות של הדירה נשוא התביעה, אלא חוזה שכירות בנוגע לדירה אחרת, ששכר הנתבע 1 לשנה אחת בלבד. עם הגשת כתב ההגנה נשלח לבעל הנכס הקודם שיק ע"ס 1,680 ₪, המהווים דמי שכירות לשנה. בעל הנכס הקודם סרב לקבל התשלום. טענות הנתבעת 2 הנתבעת 2 היא חסויה. היא מיוצגת ע"י האפוטרופוס שמונה לרכושה, שי אפוטרופסות וטיפול בחסויים בע"מ. הנתבעת 2 מתגוררת בדירה כדיירת מוגנת זה למעלה מחמישים שנה. בשל הזמן הרב שחלף ממועד החתימה על הסכם השכירות המוגנת, הנתבעת 2 איננה מצליחה לאתר עותק ממנו. הנתבעת 2 טוענת, כי ההוכחה להיותה דיירת מוגנת היא העובדה, שהנתבעת 2 מתגוררת בדירה שנים רבות ומשלמת דמי השכירות נמוכים, 140 ₪ לחודש. כמו כן, בסעיף 3.3 להסכם המכר הודה התובע בזכות הדיירות המוגנת של הנתבעים. דיון והכרעה בפתח הדברים ייאמר, כי התביעה הוגשה במסלול של "תביעה לפינוי מושכר" בהתאם לקבוע בפרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקסד"א). תקנה 215ז(א) לתקסד"א קובעת, כי התובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן - החוק) אינו חל עליו. על טיבה של תביעה לפינוי מושכר על פי פרק טז 4 לתקסד"א ראה ברע"א (י-ם) 54675-02-12, מכמל נ' טרטמן, לא פורסם: "פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, שמטרתו הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. התכלית המונחת ביסוד ההליך היא הענקת סעד מהיר לבעלי נכסים הזכאים לפינוי שוכרים המחזיקים בנכסיהם שלא כדין, והקטנת נזקיהם. לצורך השגת תכלית זו קובעות התקנות שורה של הוראות המגבילות את היקף ההתדיינות. מן העבר האחד נקבע, כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר (אשר אותם יהיה התובע רשאי לתבוע בהליך נפרד, ללא נטילת רשות מבית המשפט), ומן העבר השני נקבע, כי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי... מטרת הוראות אלה היא לקיים הליך מצומצם ומהודק אשר ייוחד אך לבירור זכותו של התובע לפינוי המושכר וזכותו של הנתבע להחזיק במושכר, זאת מבלי צורך להידרש למחלוקות כספיות ואחרות, כאשר אין באלה להשליך על הזכות להחזיק בנכס. לצד הוראות אלה, נקבעה סמכותו של בית המשפט להורות על העברת התובענה למסלול דיון רגיל, מקום שבית המשפט מוצא כי זו אינה מתאימה להתנהל במסגרת הליך זה. בהקשר זה מורות התקנות כי בעת מתן הוראה כאמור, על בית המשפט להביא בחשבון, בין יתר שיקוליו, את מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, את מספר בעלי הדין, את היקף הראיות, את חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה ועוד". בעניינינו, הועלו טענות ולפיהן הנתבעים נהנים מההגנות הקבועות בחוק. לכן, טוענים הנתבעים, היה על בית המשפט להעביר את ברור התביעה להליך רגיל. במהלך ברור ההליך הוצגו כל המסמכים שנמצאים ברשות הצדדים וכן ניתנה לכולם האפשרות להציג עדים מטעמם ולנהל חקירות של העדים האחרים. לפיכך, מצאתי כי אין מקום, בשלב בו כבר הוגשו כתבי הסיכומים מטעם הצדדים, להורות על העברת ההליך לדיון בסדר דין רגיל, כאשר ניתנה לכל הצדדים האפשרות לפרוש בפני בית המשפט את מלוא ראיותיו, ללא הגבלה כלשהי. ממילא לא נפגעה שום זכות דיונית של מי מהצדדים. נטל הראיה כאמור לעיל, הנתבעים טוענים, כי הם דיירים מוגנים בדירה ולפיכך לא ניתן לפנותם ממנה בהליך מקוצר של פינוי מושכר. בהקשר זה יצויין כבר עתה, כי לגופה של טענת התובע, כי הנתבעים אינם משלמים דמי שכירות, ועל כן יש לפנותם מהדירה, לא נטענה טענה נגדית כלשהי מצד הנתבעים. ההלכה היא, שהטוען להיותו דייר מוגן צריך להוכיח טענה זו. לעניין זה ראה ע"א(י-ם)7118-02-12, עמותת יד יפה נ' סנאן סנאן איברהים מוסא פרג', לא פורסם (להלן - פרשת סנאן): "אין חולק, כי על המחזיקים הנטל להוכיח את זכותם לדיירות מוגנת בבית (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי, פ"ד ל"א(3) 455 (1977); ע"א 509/64 חב' חלקה 38 בגוש 6667 בע"מ נ' ויקטוריה לוי ואח', פ"ד יט(2) 169 (1965))". בעניינינו, עמדו הנתבעים בנטל זה והוכיחו את היותם דיירים מוגנים בדירה. המדובר בבן הסמוך על שולחנה של אימו ומתגורר עימה, כאשר האם הינה דיירת מוגנת בדירה. בעניין זה קיימת הודאה מפורשת של התובע, כאשר בסעיף 3.3 להסכם המכר הוא מאשר, כי הנתבעת 2 היא דיירת מוגנת בדירה, ומתגוררת בה יחד עם בנה, הנתבע 1. כך נאמר בסעיף 3.3 להסכם המכר כחלק מהצהרות הקונה - התובע: "כי הוא קונה את הנכס כהגדרתו בתסריט נספח א' בלבד במצבו AS IS וכי לא תהיינה כל טענות, דרישות, או תביעות כלפי המוכר בכל הקשור להעברת הבעלות בנכס ו/או בקשר לזכויות נוספות בחלקה או בבניין ו/או בקשר לדייר המוגן ולבנה אליהו זהבי ו/או בכל הקשור לכך". אמנם התובע טען לפרשנות שונה של האמור שם, פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו הפשוטה של הסעיף. התובע לא הוכיח טענה זו, ואף לא הביא כל ראיה או עדות על מנת לתמוך בה. כך גם נמנע התובע מלהזמין לעדות מי מאותם אלו, שמכרו לו את הזכויות בדירה. לנוכח הודאתו של התובע בהסכם המכר מיום 23.8.12, המצורף כנספח א לכתב התביעה, אין באמור בנספח ג לכתב התביעה כדי לשנות דבר. המדובר בהסכם שכירות מיום 10.8.1987 (להלן - הסכם השכירות), אשר נכרת בין הנתבע 1 לבין מר דוד מאיה, מי שהיה הבעלים הקודם של הדירה (להלן - מר מאיה). התובע טוען, כי הסכם השכירות נוגע לדירה. וכך נכתב בסעיף 3.ב. להצהרות השוכר בהסכם השכירות: "כי ידוע לו שהנכס היה פנוי עובר לחתימת הסכם זה וכי בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 לא יהיה לדייר מוגן בנכס". הנתבע 1 טוען, כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה הוא הסכם שנכרת בינו לבין מר מאיה ביחס לדירה אחרת, ששכר למשך שנה אחת בלבד "כחד מוזיקה כדי לא להפריע להוריו" (סעיף 4 לכתב ההגנה). אמנם טענתו זו של הנתבע 1 נסתרה, לכאורה, בעדותו בפני, כאשר אמר, שהסכם השכירות שכרת עם מר מאיה ביחס לדירה האחרת היה בלחיצת יד ולא בהסכם בכתב (ראה עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 30; עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 29). הטענה נסתרה, לכאורה, גם בעדותה של הגב' הנדליש, עדה מטעמו של הנתבע 1, שטענה שהנתבע 1 התגורר תמיד בדירה עם אימו ומעולם לא שכר דירה אחרת בבניין (ראה עדותה בעמ' 12 לפרוטוקול). אכן אין בעדותה זו של גב' הנדליש כדי לסתום את הגולל על טענת הנתבע 1, היות שלא נטען על ידי הנתבע 1, כי שכר את הדירה האחרת לשם מגורים, אלא כחדר מוזיקה בלבד. לפיכך העדות של גב' הנדליש, ולפיה התגורר הנתבע 1 תמיד ביחד עם אימו בדירה, אינה סותרת בהכרח את דבריו של הנתבע 1 בעניין הדירה האחרת, שבגינה נחתם הסכם השכירות. תימוכין לטענתו של הנתבע 1 ניתן למצוא בכך שבפיסקה הראשונה למבוא של הסכם השכירות נאמר, כי ההסכם נוגע לדירה בת חדר אחד. מאידך, התובע מאשר, כי הדירה נשוא התביעה, אותה רכש התובע, הינה דירה בת שני חדרים וחצי (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 31-32). מעבר להודאת התובע, האמורה לעיל, כי מדובר בדיירות מוגנת, הנתבעים הציגו ראיות נוספות התומכות בטענתם זו. מטעם הנתבעים העידו שתי נשים, המתגוררות בסמוך לדירה. עדות אלו, גב' הנדליש וגב' מרים עזרא, העידו, כי הנתבעת 2 מתגוררת בדירה למעלה מ-50 שנים, וכי הנתבע 1, בנה של הנתבעת 2, מתגורר עימה בדירה מאז שנולד (ראה עדותן של הגב' מרים עזרא והגב' הנדליש, בעמ' 12 לפרוטוקול). כל אלו יש בהם, לכל הפחות, כדי להעביר את נטל ההוכחה, על מנת לסתור את טענת הדיירות המוגנת, אל כתפיו של התובע. בעניין זה ראה פרשת סנאן שנזכרה לעיל: "לטענתם, זכותם לדיירות מוגנת נגזרת מזכותה המקורית של פטמה לדיירות מוגנת. לביסוס עמדתם הוצגו ראיות מספיקות שפורטו בפסק הדין. בין היתר, עדויותיהם שלהם, של פטמה ... ועדויות נוספות שנמצאו כולן מהימנות. כמו כן, הובאו, בתמיכה, ראיות חיצוניות אובייקטיביות... מהראיות עולה, כי פטמה (ובעלה אברהים) התגוררו בבית, למעלה מ-50 שנה ... קודם למועד הקובע על פי סעיף 9 לחוק (20.8.1968). במהלך מגוריהם בבית שילמו לבעלי הנכס דמי שכירות שנתיים קבועים, בשיעור נמוך של כ-45 דינר לשנה ... וכעולה מקבלות על תשלום דמי שכירות ... נדמה, כי די בראיות הנסיבתיות הללו, בשים לב לנסיבות עובר לרכישת הנכס, מקום בו המערערת הסכימה לקבל את הבית כ'תפוס' על ידי פטמה (הגם שלטענתה לא הכירה במעמדה כדיירת מוגנת), עם זכות מגורים לכל ימי חייה, ללא תשלום דמי שכירות, כדי לבסס לכאורה את טענת המחזיקים לדיירות מוגנת של פטמה בבית ... ולהעביר למערערת את נטל הבאת הראיות, לסתור את טענתם. ... כאמור, בדיון בבית משפט קמא, הובאו ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לבסס לכאורה את זכותה של פטמה (ואברהים) לדיירות מוגנת בבית, על אף שלא הוצג חוזה השכירות. בנסיבות אלה, עבר נטל הבאת הראיות למערערת לסתור את טענת המחזיקים, ועל פיו היה עליה לפעול להצגת ראיה סותרת, ובכלל זה את החוזה, לביסוס ולתמיכה בטענותיה, לעניין מיהות השוכר וזהותו, כמו-גם בקשר למועד המדויק של תחילת תקופת השכירות ותנאיה. משלא עשתה כן, יש לראות בהתנהלותה ראיה נסיבתית הפועלת לחובתה". במקרה דנן התובע לא הצליח לסתור את טענות הנתבעים בדבר היותם דיירים מוגנים בדירה. אולם אין בכך כדי לשנות דבר, ועדין דין התביעה להתקבל מן הנימוקים שיפורטו להלן. אי תשלום בסעיף 131 לחוק נקבע: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". בעניינינו, טוען התובע, כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות אותם היה עליהם לשלם לאורך זמן. הנתבעים אינם חולקים על כך, שלפחות ממועד רכישת הדירה על ידי התובע לא שילמו את דמי השכירות. מייד עם קבלת כתב התביעה, הזדרזו הנתבעים ושלחו המחאה בסך 1680 ₪, סך המהווה דמי שכירות לשנה אחת. אם עמדו כל העת בתשלומים, מדוע נחפזו לשלם עבור שנה שלמה בבת אחת? נראה כי בכך יש כדי להודות בפיגור בתשלומים. לפיכך, בהיבט הפורמאלי, התגבשה עילת הפינוי, הקבועה בסעיף 131(1) לחוק, ועל הנתבעים לפנות את הדירה. סעד מן הצדק כבר בכתב ההגנה של הנתבעת 2 התבקש סעד מן הצדק. בסמכותו של בית המשפט ליתן סעד מן הצדק ולסרב ליתן פסק דין של פינוי, אם שוכנע, שאין זה צודק לתתו בנסיבות הענין. כך נקבע בענין זה בסעיף 132(א) לחוק: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". בע"א 439/73, רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פד"י כח(2)549, 555, נמנים השיקולים הנלקחים בחשבון, בעת שנבחנת השאלה, האם יש להעניק לדייר מוגן סעד מן הצדק. הגורמים הנזכרים שם הם ארבעה: טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגותו של הדייר והתנהגותו של בעל הבית. לעניין שאלת טיב המושכר נאמר שם, כי יש להבחין בין דירת מגורים ובין בית עסק, כאשר במקרה של דירת מגורים ינתן סעד מן הצדק ביתר קולא מאשר במקרה שבו מדובר בבית עסק. בספרו של המלומד דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה (עדכון מס' 5 - פברואר 2013), עמ' 172(1) נאמר: "פירושה הנכון של ההוראה שבסעיף 132 הוא שעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק אין בהן כשלעצמן כדי להקנות זכויות לבעל הבית. משמע שאפילו יוכח מעשה מן המעשים המהווים עילה לפינוי, עדין אין בכך כדי לזכות את בעל הבית בפינוי; וכשהדייר מבקש סעד מן הצדק, צריך בית המשפט להיווכח שאמנם הצדק מחייב מתן צו פינוי מכיוון שהנזק שנגרם, במובנו הרחב ביותר, לא תוקן עד תום או שאיננו ניתן לתיקון שלם". בעמ' 172(2) נאמר עוד: "סמוך לאחר חקיקתו של החוק נקבעה הלכה כי 'הצדק' האמור בו אין פירושו 'חסד ורחמים'. כלומר לא רק מבחינתו של הדייר, אלא גם מבחינתו של בעל הבית , צריך שהצדק ידרוש שלא יינתן צו פינוי. בית המשפט צריך להיות משוכנע כי בעל הבית איננו צודק בעומדו על עילת הפינוי שלפיה הגיש את תביעתו ... ברור כי התוצאה של מתן צו פינוי קשה לדייר ויש בה כדי לעורר רחמים עליו. אך כפי שנאמר אין לקבל את הטענה כי ה'צדק' האמור זהה עם 'חסד ורחמים' ". לא די, איפוא, במצבו האישי והכלכלי של דייר, קשה ככל שיהיה - כשלעצמו - כדי להעניק לו סעד מן הצדק באופן מיידי. במכלול השיקולים, שיש לקחת בחשבון, ניתן למנות גם את התנהגות הדייר, וכן את מהות ההפרה ומהות המושכר. במקרה דנן מדובר בדירת המגורים הבלעדית של הנתבעים. הנתבעת 2 הינה אישה קשישה וחולנית, שעקב מצבה הבריאותי מונה לה אפוטורופוס. המדובר בתקופת פיגור בתשלומים בת כשנה בלבד. התובע רכש את הדירה ביום 23.8.12. התביעה הוגשה כבר ביום 26.11.12. התובע לא טרח לזמן לעדות מי מהמוכרים, על מנת שיוכל להראות, כי תשלום דמי השכירות פסק עוד בטרם נמכרה הדירה לתובע. באותה שנה נבע אי תשלום דמי השכירות מכך שהנתבעים לא ידעו על היותו של התובע בעל הזכויות בדירה. מדבריו של התובע עצמו עולה, כי לא מסר הודעה לנתבעים על רכישת הדירה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 9-11). מיד עם קבלת התביעה הזדרזו הנתבעים ושלחו לבעלים הקודם של הנכס שיק בסך השווה לדמי שכירות שנתיים בגין הדירה. בנסיבות אלו, לנוכח הפיגור הקצר, יחסית, בתשלומי דמי השכירות שהוכח, לנוכח היות המושכר דירת מגורים יחידה של הנתבעים, ולנוכח המנעות התובע ממסירת הודעה לנתבעים אודות רכישת הדירה, יש מקום ליתן לנתבעים סעד מן הצדק. לפיכך אני מורה, כי הנתבעים יפנו את הדירה וישיבו החזקה בה לתובע. ככל שישלמו הנתבעים לתובע סך של 5,000 ₪ בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין, יבוטל צו הפינוי. בנוסף הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובע בסך 633 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 26.11.12, וכן בשכ"ט ב"כ התובע בסך 3,540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, והכל עד התשלום המלא בפועל. דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירותשכירות מוגנת