פרסום לשון הרע הפייסבוק הנתבעת עובדת בחנות צילום במצפה התת ימי באילת ונוסעת כל בוקר למקום עבודתה באוטובוס קו מספר 55. התובע הינו נהג אוטובוס וביום האירוע 05.10.12 נהג בקו 55, באוטובוס בו נסעה הנתבעת. ביום 05.10.12 פרסמה הנתבעת בדף הפייסבוק שלה הודעה בה היא סיפרה על קורותיה אותו יום באוטובוס, היא סיפרה כיצד התובע צעק עליה, כלא אותה בניגוד לרצונה באוטובוס ולא אפשר לה לרדת בתחנה וגרם לה להיות במצוקה נוראית. יחד עם פרסום הדברים פרסמה הנתבעת תמונה של התובע ומתחתיה הכיתוב "תפיצו נהג אגד כולא בן אדם באוטובוס בניגוד לרצונו". התובע טוען שבכך פרסמה הנתבעת לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ולכן הוא תובע ממנה פיצויים לפי סעיף 7 לחוק. 4. הנתבעת מודה בפרסום וטוענת להגנה על פי סעיף 14 לחוק (אמת בפרסום) ועפ"י סעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק. 5. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לעובדות המקרה וכל אחד מהם מתאר אחרת את מה שאירע בנסיעה באוטובוס באותו יום, 05.10.12. 6. גרסת התובע הינה כי הוא נהג באוטובוס באופן רגיל ולאחר שעבר את התחנה הסמוכה למצפה התת ימי נזכרה הנתבעת כי שכחה לצלצל בפעמון ודרשה ממנו לעצור את האוטובוס ולאפשר לה לרדת מהאוטובוס שלא בתחנה. התובע הסביר לה כי אסור לו לעצור ולאפשר לה לרדת מהאוטובוס שלא בתחנה ועליה להמתין ולרדת בתחנה הקרובה. בתגובה החלה הנתבעת לקללו ולגדפו בנוכחות נוסע נוסף שהיה באוטובוס וכאשר הגיע האוטובוס לתחנה הבאה שהיא התחנה האחרונה בקו זה, סירבה הנתבעת לרדת מהאוטובוס ודרשה מהתובע שיסתובב ויחזור לתחנה הקרובה למצפה התת ימי. התובע הסכים להורידה במקום עבודתה במצפה התת ימי בדרכו חזרה והחל לנסוע דרומה לכיוון גבול מצריים, שם הוא מסתובב וחוזר בחזרה. כל אותו זמן המשיכה הנתבעת לקללו והוא הודיע לה כי אם תמשיך כך הוא יוריד אותה רק במרכז העיר אילת (במקום במצפה התת ימי). בשלב זה התקשרה הנתבעת למנהל העבודה שלה והודיעה שהתובע חטף אותה. המנהל הבטיח שיבוא לאסוף אותה ולכן דרשה הנתבעת שהתובע יעצור ויאפשר לה לרדת בתחנה הקרובה למלון הנסיכה וכך הוא עשה. טרם ירידתה מהאוטובוס צילמה הנתבעת את התובע והודיעה לו כי לאור סירובו לעצור לה בין התחנות הוא תדאג לפגוע בפרנסתו. עם הגיעו של התובע למרכז העיר אילת הוא דיווח על המקרה לממונה עליו במקום עבודתו ולמחרת הגיש במשטרה תלונה נגד הנתבעת בגין העלבת עובד ציבור. הממונה בעבודה לא הוזמן להעיד. 7. (א) גרסת הנתבעת הינה כי באותו יום 05.10.12 היא עלתה לאוטובוס קו 55 כמדי יום בדרכה לעבודה. ב"כ הנהגים הם קבועים והם מכירים אותה כנוסעת קבועה הלבושה מדים של המצפה התת ימי ומחזיקה בכרטיס נסיעה קבוע מטעם מקום עבודתה. הנהג הזה (התובע) אינו נוהג בקו זה ב"כ. הנתבעת עלתה לאוטובוס, שכחה להציג לנהג את הכרטיס והתיישבה. לפתע עצר התובע את האוטובוס, ניגש אליה ,צעק עליה וטען שהיא לוקחת אותו כמובן מאליו. הנתבעת התנצלה ומהרה להראות לנהג את הכרטיס שלה וחשבה שבכך הסתיים העניין. (ב) כשהגיע האוטובוס לתחנה ליד מלון אורכידאה, שהיא תחנה אחת לפני התחנה בה יורדת הנתבעת, היא קמה ונעמדה ליד הדלת הקדמית של האוטובוס, ליד הנהג. שוב אמר לה הנהג שהיא לוקחת אותו כמובן מאליו, משום שלא לחצה על כפתור הפעמון כדי שהנהג יעצור לה בתחנה. התובעת ענתה לו "בסדר, הנה התחנה שלי", אולם התובע סירב לאפשר לה לרדת מהאוטובוס ואמר לה "את תלמדי לקח". התובעת נבהלה ונכנסה ללחץ ולדבריה היא חולה בסוכרת נעורים והלחץ משפיע עליה מאוד לרעה. היא החלה להתחנן ואז לצעוק ולבסוף אף קיללה את הנהג, אולם הנהג רק חייך והמשיך לנסוע. לדבריה, נוסע נוסף שהיה באוטובוס אותה עת פנה גם הוא לנהג וביקש שיעצור את האוטובוס וייתן לנתבעת לרדת, אולם הנהג סירב. (ג) בשלב זה צילצלה הנתבעת למנהל העבודה שלה, מר יעקב אביטן וסיפרה לו את האמור לעיל. המנהל ניסה להרגיעה ואמר לה שהוא שולח את עובד החנות רותם דעי שיאסוף אותה מהיכן שהיא נמצאת. (ד) בינתיים הגיע האוטובוס לתחנה שליד מלון הנסיכה, שם ירד הנוסע האחר שהיה באוטובוס וגם הנתבעת ביקשה לרדת, אולם הנהג לא אפשר לה, הוא סגר את הדלת והמשיך לנסוע. הנתבעת צעקה עליו שהיא מתקשרת למשטרה ואז עצר לה הנהג באמצע הדרך, לא בתחנה, ואיפשר לה לרדת מהאוטובוס. לאחר מספר דקות הגיע העובד רותם דעי ואסף את הנתבעת למקום עבודתה. לדבריה היא הייתה נסערת כל אותו יום ולא הייתה מסוגלת לעבוד, ניגשה עם אמה יחד למשטרה להגיש תלונה וכן לחברת "אגד הסעים" בה עובד התובע ומשהתרשמה כי אף אחד מהגופים לא יטפל בעניינה, כתבה מה שכתבה בפייסבוק. 8. התובע לא הביא עדים כלשהם מטעמו, גם לא את הממונה עליו בעבודה לו סיפר לכאורה על כל האירוע, כאמור לעיל. 9. מטעם הנתבעת העידו 6 עדים: 10. מר יעקב אביטן העיד כי בבוקר האירוע הנתבעת התקשרה אליו היסטרית ובוכיה וסיפרה לו שהיא באוטובוס, שהנהג מסרב לעצור לה, שהם עברו את התחנה של המצפה התת ימי והגיעו כבר אחרי אורכידאה, הוא אמר לה לרדת וביקש מרותם דעי לנסוע ולהביא אותה משם. מר אביטן העיד שהנתבעת לא תפקדה ולא יכלה לעבוד אותו יום והוא שחרר אותה מהעבודה (פרו' 23.05.13 עמ' 46 שו' 1 ואילך). כאשר שוחח עמה בטלפון שמע העד את התובעת כשהיא צועקת לנהג "בקשה תעצור, אני רוצה לרדת" והבין שהתפתח דין ודברים בצעקות בינה לבין הנהג והיא הסבירה לו שהנהג מסרב לעצור לה כיוון שהיא לא צילצלה בפעמון והיא לוקחת אותו כמובן מאליו (סעיף 8 לתצהירו של העד). 11. מר רותם דעי, עובד בחנות הצילום בה עובדת הנתבעת ,העיד כי שמע את יעקב אביטן מדבר עם הנתבעת ושואל אותה "למה את בוכה". העד הבין שהיא מאוד נסערת וגם יעקב נראה לו לחוץ. יעקב סיפר לרותם בתמצית מה אמרה לו הנתבעת ושלח אותו לאסוף אותה מהדרך, במקום בו היא ירדה מהאוטובוס, "בשום מקום" בין מלון הנסיכה לגבול. העד נסע לאסוף את הנתבעת משם והביאה למקום העבודה. (ר' בתצהירו של העד ובפרו' עמ' 44 - 45). 12. גב' לורי אן סלם, אמה של הנתבעת, העידה כי הגיעה למקום עבודתה של הנתבעת ואספה אותה משום כשהיא כולה נסערת ונרגשת בשל האירוע הנ"ל, עליו סיפרה לה בסמוך לאחר האירוע, זאת לאחר שממש בעת באירוע הנתבעת ניסתה להתקשר אליה אולם היא לא הייתה זמינה. לאחר שאספה אותה מהעבודה נגשו האם וביתה להגיש תלונה במשטרה, למרות שהנתבעת העדיפה ללכת ישר לבית ולהיכנס למיטה. העדה תיארה את סיבלה וחרדותיה של הבת זמן ממושך לאחר האירוע (ר' בתצהיר העדה ובפרוטוקול עמ' 45). 13. גב' זהר זנטי העידה כי היא מכירה את הנתבעת מבית הספר, הן היו באותה שכבת גיל והיא מכירה אותה "כבחורה אמינה ומתנדבת" והן לא חברות קרובות. גב' זנטי העידה כי היא מכירה את התובע כנהג אוטובוס בקו 400 בו היא הרבתה לנסוע והיא מעידה על שלושה מקרים שונים, שאינם קשורים כלל לנתבעת, בהם התנהג התובע בגסות לנוסעים. פעם אחת הוא פנה לעדה בצורה בוטה וקשה, בכעס וטון נרגן בגלל שהעדה דיברה בטלפון. פעם אחרת הוא חשד לדבריה ב - 2 נוסעות שלדעתו לא הציגו לו כרטיס נסיעה, למרות שלדעת העדה מדובר בחשד שווא וגם כששתי הנוסעות הראו לתובע את כרטיסיהן הוא עדיין טען שרימו אותו. התובע סירב לאפשר לכל הנוסעים לעלות לאוטובוס ורק אחרי שהעדה הודיעה לו שהיא תפנה למשטרה הוא "נכנע" ואמר בזעם "תעלו תעלו". מקרה נוסף עליו היא מספרת הוא כאשר התובע עבר עם האוטובוס בשעה 19:15 בערך, ראה את העדה כשהיא מחכה בתחנה וסימנה לו ביד אולם הוא לא עצר לה בכוונה והמשיך בנסיעתו (ר' תצהירה של העדה ובפרוטוקול עמ' 27). 14. גב' בת אל ביטון ואחותה הגב' סיגלית קובי העידו גם הן על "מעשים דומים" של התובע, מהם עולה לדעתן אופיו הממורמר והכעוס של התובע. העדות סיפרו שלאחר האירוע המתואר בתצהיריהן הן פנו לאגד והתלוננו על התובע. 15. מצאתי את עדויות הנתבעת ועדיה מהימנות ואמינות והן תומכות ומחזקות זו את זו. סיפורה של הנתבעת מחוזק בעדותו של מר אביטן, מי ששוחח עמה בטלפון בעת שהייתה באוטובוס, שמע אותה בוכה וצועקת ומספרת לו "בזמן אמת" את עובדות המקרה בנוכחות התובע. עדותם של הנתבעת ושל מר אביטן מחוזקת על ידי עדותו של מר דעי, אשר שמע את מר אביטן בעת ששוחח עם הנתבעת, התרשם מהלך הרוח של הדברים ואחר כך נסע להביא את הנתבעת "משום מקום" כדבריו, כלומר שהנתבעת לא נמצאה בתחנת האוטובוס, מה שתואם את עדותה. אמה של הנתבעת מעידה על הלך רוחה הנסער של ביתה והלכה אתה למשטרה ולאגד להתלונן, כפי שמתארת הנתבעת. שלושת העדות, הגברות זנטי, ביטון וקובי מספרות על מקרים דומים בהם התנהג התובע בדומה למקרה זה, מקרים שהם בבחינת "מעשים דומים" שיש בהם כדי להעיד על אישיותו של התובע ועל נטייתו להתרגז ולכעוס ולהביע כעסו זה על נוסעי האוטובוס באופן שהוא חורג מהתגובה המצופה להתנהגות שהפגינו העדות והנתבעת, גם אם התובע צודק בטרוניותו. 16. לאור כל האמור והמפורט לעיל, מצאתי כי הנתבעת אמרה אמת ולפיכך עומדת לה ההגנה אשר בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (אמת בפרסום). 17. זאת ועוד, הנתבעת העידה כי תחילה היא פנתה להתלונן במשטרה, אחר כך באגד (יחד עם אמה) ורק משהתאכזבה משני גופים אלה, שלדעתה לא תפקדו כפי שצריכים היו, היא פרסמה את דבריה בפייסבוק, בכדי להתריע על התנהגותו של נהג האוטובוס. משקבלתי את דבריה כמהימנים, יוצא מכך שהנתבעת פעלה בתום לב והפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בשירות ציבורי ולפיכך עומדת לה גם ההגנה שבסעיף 15 (4) לחוק. 18. לאור כל האמור והמפורט לעיל, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 10,000 ₪. זכות ערעור כחוק. מחשבים ואינטרנטפייסבוקפרסוםלשון הרע / הוצאת דיבהדיני אינטרנט