הגיש תביעה לנתבעת על מנת "להפעיל" את הפוליסה, אולם הנתבעת סירבה לעשות כן מאחר ובמועד התאונה לא היה לנתבע רשיון נהיגה ישראלי אלא רק רישיון נהיגה אמריקאי. בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית, אלא משפטית. הצדדים הגיעו להסדר דיוני ולפיו פסק הדין ינתן ללא צורך בשמיעת העדים, לאחר שיוגשו סיכומים קצרים בכתב. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה וסיכומי הצדדים הוגשו. טענות התובע התובע טוען כי החל משנת 2010 הוא מבוטח אצל הנתבעת, כאשר הוא מחדש את הפוליסה מדי שנה בשנה. לטענת התובע חידוש הפוליסה נשוא התביעה נעשתה בשיחת טלפון בינו ובין סוכנת הביטוח. בשיחה זו התובע לא הסתיר את עובדת היותו בעל רשיון זר בלבד ולא רשיון נהיגה ישראלי וסוכנת הביטוח הסתפקה בכך. לטענת התובע, לא הוסבר לו ע"י סוכנת הביטוח את הסייג המדבר על בעל רשיון נהיגה זר. לטענתו, לו היה יודע על הסייג הזה, לא היה רוכש את הפוליסה נשוא התביעה. לטענת התובע, הנתבעת הייתה מחוייבת, באמצעות הסוכנת, לידע אותו לגבי הסייגים שיש לחבות בהתאם לפוליסה. לטענת התובע, הסייג הנוגע לבעל רישיון נהיגה זר לא מובלט בפוליסה. כן טוען התובע, כי מדובר בעניין טכני גרידא שאין בו כדי להשפיע על הסיכון הביטוחי. התובע מציין שמשרד הרישוי הישראלי ניפק לו רשיון נהיגה ישראלי עם בקשתו הראשונה, באותו יום וללא סייג. לחילופין, טוען התובע, כי הוטעה ע"י הנתבעת בכך שהנפיקה לו פוליסה שלא תקפה למצבו, שהיה בעל רשיון זר באותה עת. לסיום טוען התובע, יש להורות על ביטול התנאי המחייב קיום רשיון נהיגה ישראלי דווקא. לפיכך, עותר התובע, לפיצוי בגין מלא נזקיו כמפורט בתביעה בתוספת ריבית והצמדה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי על בית המשפט להתעלם מהטענות הנוגעות לסוכנת הביטוח, שכן מדובר בהרחבת השאלה המשפטית שנקבעה והיא, האם רשאי התובע לנהוג בכבישי הארץ לפי החוק הישראלי על סמך רשיון הנהיגה הזר שהחזיק. לטענת הנתבעת בהתאם לתנאי הפוליסה, תנאי מקדמי לכיסוי הביטוחי הוא היות הנוהג בעל רשיון נהיגה ישראלי בעל תוקף. כן מפנה הנתבעת לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בעניין החיוב בקיומו של רשיון נהיגה תקף לרכב בו נוהג הנהג. כן הפנתה הנתבעת לתקנה 567א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. מתקנה זו מנסה הנתבעת ללמוד שרק מי ששהה מחוץ לישראל לפחות שנה רצופה אחת לפני כניסתו לארץ, יכול לנהוג ברשיון זר. מאחר והתובע לא שהה שנה רצופה מחוץ לישראל, הנתבעת טוענת, שהוא אינו רשאי לנהוג ברשיון נהיגה זר. הנתבעת צירפה את פסק הדין בת"ק (שלום אילת) 15721-04-11, בו נדחתה תביעת תובע בעל רשיון זר, אשר תבע את חברת הביטוח בתביעת שיפוי. לסיכום, הנתבעת טוענת, שהתובע לא היה רשאי לנהוג ברשיון נהיגה זר ועל כן יש לראותו כמי שנהג, בזמן התאונה, ללא רשיון נהיגה תקף. לפיכך, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה וחיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. דיון השאלה המשפטית העומדת לדיון אינה, כדברי הנתבעת, האם רשאי היה התובע לנהוג בכבישי הארץ לפי החוק הישראלי על סמך רשיון הנהיגה שהיה ברשותו בזמן התאונה. אלא, השאלה המשפטית שבמחלוקת היא האם יש כיסוי ביטוחי לתובע במסגרת הפוליסה. האבחנה בשאלה המשפטית הינה משמעותית שכן יתכנו מקרים בהם אדם לא יהיה רשאי לנהוג ברכב ואף על פי כן, אם היה מעורב בתאונה - יהיה מכוסה בכיסוי ביטוחי. כך לדוגמא, אדם שנהג כאשר רשיונו לא חודש עקב אי תשלום אגרה. בהתאם לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, אסור לאדם כזה לנהוג. למרות זאת קובע חוק הפלת"ד, שבמקרה של תאונה הוא יהיה זכאי לפיצויים בגין נזקי גוף (ראו: סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ח-1975). התובע טוען כי הודיע לסוכנת הביטוח שהינו בעל רשיון זר. טענה זו לא נסתרה. הנתבעת יכלה להמציא את הצעת הביטוח שמולאה ע"י הסוכנת ולא עשתה זאת. יש בכך כדי לחזק את גרסת התובע כי הודיע לסוכנת הביטוח שהוא בעל רשיון זר בלבד. בהתאם לסעיף 33(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ידיעת סוכנת הביטוח נחשבת כידיעת הנתבעת. גם אם סוכנת הביטוח לא ידעה שיש לתובע רשיון זר, היה עליה לדעת זאת. שכן, אחד הדברים הראשונים שעל סוכן ביטוח סביר לברר הינו קיומו של רשיון נהיגה למבוטח. לפיכך, מנועה הנתבעת מלטעון כנגד העדר קיומו של רשיון נהיגה ישראלי. זאת ועוד, פרמיית הביטוח שנקבעת לנהג מבוססת על סמך גיל הנהג, הוותק בנהיגה, העדר תביעות וכד'. לא הובאו ראיות לכך שאם לתובע יש רשיון נהיגה ישראלי או זר, הדבר משנה את הסיכון מבחינת חברת הביטוח. בהעדר הגדלת הסיכון הבטיחותי, אין לקבל את טענת הנתבעת ולפיה בשל הליך בירוקרטי בלבד, הפוליסה לא תכסה את התובע. מסקנה זו, של העדר הגדלת הסיכון הביטוחי, מקבלת חיזוק מהעובדה שמשרד הרישוי ניפק לתובע, עוד באותו היום, רשיון נהיגה ישראלי. טענה זו לא נסתרה. בנוסף לכך, הנתבעת מנועה מלטעון נגד העדר רשיון נהיגה ישראלי, בנסיבות המיוחדות של המקרה. תוצאה לפיכך, הנני מקבל את התביעה וקובע כדלהלן: הנתבעת תשלם לתובע סכום של 19,606 ₪ בתוספת רבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה (18.11.12) ועד היום. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט (אגרה) בסך 368 ₪ (משוערך להיום). כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. מאחר ולא התקיימה ישיבת הוכחות, הנני פוטר את הצדדים מתשלום מחצית שניה של האגרה. פוליסה