לטענת התובעת, כתוצאה מחסימת הכניסה הראשית לתחנה נפגעו הכנסותיה והיא מעריכה את הפסד הרווח, שנגרם לה בגין אבדן ההכנסות שנמנעו ממנה, בסכום של 43,333 ₪ כולל מע"מ. סכום זה חושב, לטענת התובעת, על בסיס ירידה נטענת בהיקף מכירות הדלקים בכמות של כ- 50,000 ליטר. 4. בכתב התביעה טענה התובעת "כי על הנתבעת בהיותה האחראית לקיום התערוכה ולפעילותה, על כל הנובע מכך, לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מחסימת כביש הכניסה לתחנת הדלק" (סעיף 13 לכתב התביעה). מלבד טענה זו לא פורטו בכתב התביעה העילות המשפטיות לתביעה. 5. הנתבעת הודתה בקיומה של תערוכת הפרח הבינלאומית במועדים הנטענים ואולם טענה כי לא חסמה את הכניסה מדרך ההגנה לתחנת הדלק. לטענת הנתבעת, הגישה לתחנה נחסמה לפרקים על ידי משטרת ישראל, אך זאת למשך פרקי זמן קצרים וקצובים, כאשר הדבר נדרש לשם מתן זכות מעבר לקבוצות גדולות של הולכי רגל. הנתבעת טענה כי תוכנית התנועה שהכינה לא כללה חסימה של הכניסה לתחנה. הנתבעת טענה גם כי לתובעת מספר דרכי גישה לתחנה וכי גם דרך הגישה נשוא התביעה היתה פתוחה לאורך כל ימי התערוכה, למעט פרקי זמן קצובים וקצרים ובהתאם לשיקול דעת השוטרים שנכחו במקום. הנתבעת הכחישה גם את כל טענות התובעת באשר לנזק שכביכול נגרם לה וטענה גם כי התובעת לא עשתה די להקטנת הנזקים הנטענים. 6. בדיון שהיה בפני ביום 2/9/13 נחקרו העדים. מטעם התובעת העיד מנהל התחנה, מר מור עלול ומטעם הנתבעת העיד מר אורי בלום, מנהל אגף התרבות אצל הנתבעת. בתום הדיון ולאחר שב"כ שני הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ, הצעתי לצדדים לנסות ולסיים את המחלוקת מחוץ לבית המשפט ולשם כך דחיתי את מועד מתן פסק הדין. בסופו של דבר, כפי שעולה מהודעה שהוגשה לתיק בית המשפט, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה ולפיכך ניתן בזה פסק הדין. 7. כפי שכבר ציינתי, לא פירטה התובעת בכתב התביעה שהגישה מהן עילות התביעה והסתפקה, כאמור, בטענה הסתמית שהובאה בסעיף 13 לכתב התביעה ואשר כבר פורטה לעיל. במהלך סיכומיו, טען ב"כ התובעת כי אחריותה של הנתבעת מקורה בהפרת חובה חקוקה, בכך שהנתבעת הפרה את חוק יסוד חופש העיסוק ואת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ששניהם מעניקים לה, לתובעת, את החופש לעסוק בעיסוקה. ב"כ התובעת טען גם כי חבותה של התובעת מקורה בעוולת הסגת גבול המקרקעין ובעוולת המטרד. לטענתו, אין מדובר בעוולת רשלנות (עמ' 19 שו' 26). זאת, חרף העובדה שהפסיקה, כשדנה במקרים דומים, בהם נגרם נזק לבעלי מקרקעין כתוצאה מחסימת דרכי גישה אליהם, בחנה את שאלת הרשלנות. והשווה: ע.א. 3464/05 פז חב' נפט בע"מ נ' מ"י משרד התחבורה; ת.א. 18983-12-08 בולוס נ' עיריית חיפה. 8. מאחר שהתובעת ציינה כי אינה תובעת מכח עוולת הרשלנות, לא אדון בהרחבה בעילה זו. די אם אפנה, בקצרה, לכך שבית המשפט העליון קבע כי פעולות של הרשות, הבאות לקדם אינטרס ציבורי,אינן מקימות אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. בנסיבות כאלה, רק גרימת נזק בלתי סביר לפרט עשויה להקים אחריות בנזיקין. במילים אחרות: "הרשות הציבורית איננה חסינה אפוא מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים." ע.א. 3464/05 הנ"ל, בס' 6 לפסק הדין. 9. במקרה שבפני, שוכנעתי כי הנתבעת, כרשות ציבורית שפעלה בעניין קיומה של תערוכת הפרחים לטובת הכלל, נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הנזק לתחנה. מתוכנית התנועה שהוצגה, נראה כי לא תוכננה כלל חסימה לכניסות לתחנה, למעט כניסה צדדית אחת מדרך השירות שמקבילה לשד' ההגנה, שאותה תכננה התבעת לחסום, כפי שניתן לראות מהשלטים על גבי התוכנית נ/1 שסומנו "6". בנוסף, מעדותו של מר בלום, שלא נסתרה, ואשר הותירה רושם מהימן, עולה כי הנתבעת לא רק שלא ביקשה ולא תיכננה לחסום את הכניסות לתחנה אלא להיפך. מר בלום העיד מפורשות כי המשטרה התבקשה על ידי הנתבעת שלא לחסום את הכניסה לתחנת הדלק (עמ' 14 שו' 6). מר בלום גם העיד כי לכל אורך תקופת התערוכה לא הגיעה אליו כל תלונה על חסימה כלשהי של הכניסה לתחנה (עמ' 14 שו' 21-22). עדות זו מתיישבת עם העובדה שהתובעת לא הציגה ולו ראיה אחת לפניה כלשהי שנעשתה מטעמה אל הנתבעת (עמ' 9 ש' 20-22). מכאן, שהנתבעת לא התרשלה. 10. אציין כי גם לא הוכח כי הכניסה לתחנה נחסמה באופן קבוע ולכל אורך תקופת התערוכה והתברר כי טענת התובעת כאילו "המתחם כולו נותר ריק כמעט לגמרי מאדם ומכלי רכב" (סעיף 6 לתביעה וסעיף 4 לתצהירו של מר עלול), לא היתה מדויקת וזאת בלשון המעטה. לא רק שמר בלום העיד כי הגישה לתחנה לא נחסמה באופן קבוע וכי החסימה היתה רק לפרקים (עמ' 14 שו' 10,20), גם מעדותו של מר עלול התברר כי החסימה לא היתה מוחלטת. מר עלול עצמו ציין כי החסימה היתה רק בחלק מהזמן, לטענתו, ב- 80% מהזמן (עמ' 4 שו' 27) ומאוחר יותר אף ציין כי כאשר ביקש מהפקחים במקום להסיר את החסימה, זו הוסרה ורק מאוחר יותר הושבה למקומה. מר עלול אף ציין כי החסימה נבעה ככל הנראה מדאגה לאנשים שהסתובבו במקום (עמ' 5 שו' 2-5). 11. מעבר לכך, גם מהנתונים שהגישה התובעת לבית המשפט, עולה באופן ברור כי טענתה, כאילו מתחם התחנה היה ריק מאדם כמעט לחלוטין, אינה משקפת את המציאות. מדו"ח המכירות שהציגה התובעת לתקופת התערוכה, ואשר בו מופיעים נתוני מכירות לאורך שעות היום, ברור כי לאורך כל שעות היממה היתה פעילות רצופה בתחנה ועברו בה, גם בשעות שבה התקיימה התערוכה, לקוחות רבים. בחלק משעות היום עברו בתחנה למעלה מ- 200 לקוחות מידי שעה. בסך הכל, ועל פי אותו דו"ח, עברו בתחנה במהלך ימי התערוכה, בממוצע, קרוב ל- 4000 לקוחות ביממה. מצב זה רחוק מהתאור שתואר, כאמור, בכתב התביעה ובתצהיר העד מטעם התובעת. למעשה, נתון זה מעיד כאלף עדים על כך שדווקא גרסת הנתבעת, לפיה לא היתה חסימה מוחלטת אלא רק חסימה מעת לעת, היא הגרסה הנכונה. 12. מאחר שתיתכן חבות, בנסיבות כאלה, לנתבעת, רק אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי זו לא נקטה באמצעים סבירים לצמצום הנזק, ומאחר ששוכנעתי כי הנתבעת נקטה באמצעים סבירים לצמצום הנזק, כפי שעולה מתוכנית התנועה נ/1 שאין בה חסימה קבועה של דרך גישה מרכזית לתחנה, וכפי שעולה מעדותו של מר בלום לפיה לא רק שהנתבעת לא ביקשה לחסום את הכניסות, אלא שביקשה שלא לחסום אותן, וכל שכן כאשר מתברר כי בפועל אכן לא נחסמה הכניסה לתחנה ולקוחות רבים עברו בה בתקופת התערוכה, ממילא יש לדחות את התביעה. 13. גם את טענות התובעת בעניין עוולת המטרד ליחיד, הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש לדחות. זאת, מאחר ששוכנעתי כי בנסיבות העניין קמה לנתבעת ההגנה המפורטת בסעיף 48 ב' לפקודת הנזיקין. והשווה: ע"א 3464/05 הנ"ל, בסעיף 10 לפסק הדין. 14. אשר לטענת התובעת, כאילו הפרה התובעת חובה חקוקה, את הוראות חוק יסוד חופש העיסוק ואת הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - גם דינה של טענה זו להדחות. הנתבעת לא מנעה מהתובעת מלעסוק בכל עיסוק שהוא וכיבדה את חופש העיסוק של התובעת. מחומר הראיות עולה באופן מפורש כי פעילותה של התחנה נמשכה גם בתקופת התערוכה ובהיקף ניכר. 15. לכאורה, די בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה, ואולם, מאחר ששני הצדדים טענו בהרחבה גם בשאלת הנזקים הנטענים, מצאתי גם אני מקום להתייחס לשאלה זו. התברר, כי גם בעניין זה לא דייקה התובעת בתביעתה וגם העד מטעמה לא דייק בתצהירו. כך, בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר מטעמה של התובעת נטען כי הירידה בהיקף מכירות הדלקים בתקופת התערוכה היתה כ- 50 אלף ליטר (סעיף 10 לתביעה וסעיף 8 לתצהיר), התברר בחקירתו הנגדית של עד התובעת כי אף לפי נתוני התובעת עצמה לא היתה הירידה בהיקף המכירות אלא בשיעור של כ- 35 אלף ליטר בלבד. 16. התברר, כי בעוד שהיקף מכירות הדלקים בתקופת הפסח בשנת 2011 עמד על כ- 145,000 ליטר, היה היקף המכירות בשבוע הפסח בשנת 2012, הרלוונטית לתביעה, בסך של כ- 110,758 ליטר. יוצא, כי אף אם יש לזקוף את כל הירידה בהיקף המכירות אך ורק לקיומה של התערוכה, אין מדובר בירידה בהיקף של 50 אלף ליטר. 17. מעבר לכך, גם לא הוכח כלל כי יש לזקוף, את אותה ירידה נטענת בהיקף המכירות, אך ורק לקיומה של התערוכה. מדוחות שהוצגו על ידי התובעת באשר להיקפי המכירות בשבוע הפסח בשנים 2008, 2009 ו- 2010 עולה כי היתה בשנים האלה ירידה עקבית בהיקף המכירות, ובין חג הפסח בשנת 2009 לחג בשנת 2010, היתה ירידה בהיקף של כ- 30,000 ליטר. הנה כי כן מתברר כי היקף מכירות הדלקים במהלך שבוע הפסח אינו יציב והוא משתנה משנה לשנה, ובשנים שקדמו לתקופת התערוכה היה השינוי במגמת ירידה, והפרש של עשרות אלפי ליטרים בין שנה לשנה, אינו יוצא דופן. 18. זאת, בנוסף לטענות ב"כ הנתבעת, שבצדק הפנה לכך שבעוד שכל התקופות המפורטות בדוחות לשנים 2008 עד לשנת 2011 , מנו את התקופה החל מערב חג הפסח ועד ליומו השביעי של החג, כלל דווקא הדוח לשנת 2012, השנה נשוא התביעה, את התקופה מהחג הראשון ועד לאיסרו חג. מדובר בתקופה שאינה זהה ולא ניתן לכן להקיש באופן מלא מהדוחות שהוצגו לגבי שנים קודמות אל הדוח שעניינו השנה נשוא התביעה. 19. ניסיונה של התובעת, לסמוך על היקפי המכירות בתקופה שלפני ואחרי חג הפסח, גם הוא נכשל. זאת, מאחר שהתברר כי טענתה של התובעת, כאילו במהלך חג הפסח משגשגות המכירות עוד יותר מאשר בתקופה שלפני ואחרי החג (סעיף 8 סיפא) אינה נכונה. ההיפך הוא הנכון. דווקא בחג הפסח יורד היקף המכירות ביחס לשבועות שקדמו לו ולשבועות שלאחריו. עד התובעת הודה בכך בחקירתו (עמ' 9 שו' 5-12). יוצא, כי העובדה שלפני הפסח בשנת 2012 היו המכירות גבוהות יותר, אינה יכולה, לכשעצמה, ללמד על המכירות שהיו צפויות לחג עצמו. 20. מעבר לכך, אף אם היה מקום לקבוע כי היתה ירידה בהיקף המכירות וכי מקורה של ירידה זו בפעילותה של התערוכה, אני סבורה כי היקפה, המצומצם יחסית, של הירידה בהיקף המכירות אך מחזק את המסקנה כי דין התביעה להדחות. זאת, מאחר שירידה כזו בהיקף המכירות, אף אם מקורה בתערוכה וכאמור לא מצאתי כי הדבר הוכח ברמה הנדרשת בהליך שבפני, מעידה כי בסופו של דבר פעילותה של התחנה לא הופסקה, לא נחסמו לחלוטין דרכי הגישה אליה, כפי שניסתה התובעת לטעון, והנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי לצמצם את הנזק שייגרם לתחנה כתוצאה מהגידול בהיקף תנועת הולכי הרגל באזור, דבר שחייב מעת לעת חסימת תנועה ובין היתר, של דרכי הגישה לתחנה. 21. מכל הסיבות האלה, אני מחליטה לדחות את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בגין התביעה ובשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום כולל של 7,000 ₪ . חסימת כניסהתחנת דלקדלק