להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בין מכוניות שיצאו ברוורס ממקום חניה: המחלוקת העיקרית בענייננו, היא בשאלה, האם התנגשות הרכבים נגרמה כתוצאה מנסיעה לא זהירה לאחור של נהג הפורד, לאחר שנהג הטויוטה כבר החל לצאת ממקום החניה או כתוצאה מנסיעה לא זהירה לאחור של נהג הטויוטה, לאחר שנהג הפורד החל כבר לצאת ממקום החניה. גרסת התובעים באשר לנסיבות התרחשות התאונה בכתב התביעה נכתב כך: "בתאריך 03/02/2012, עת הרכב הנפגע נהוג על ידי יצחק פלד, יצא מחניה בחניון מרכז עינב במודיעין וכשהבחין ברכב הפוגע יוצא אף הוא מחניה בנסיעה לאחור, עצר את רכבו והחל לצפור, לפתע פתאום הרכב הפוגע שהמשיך בנסיעה לאחור בחוסר זהירות, התפרץ לנתיב עמידתו של הרכב הנפגע ופגע בו". בטופס ההודעה נכתב כך: "ביום שישי 03.02.2012 בשעה 10:20 רציתי לצאת עם הרכב שלי מהחניה בחניון במרכז עינב- מתחם one במודיעין. הבטתי אחורה וראיתי שהכל פנוי והתחלתי לנסוע אחורה. אחרי כחצי מטר של נסיעה, הבחנתי שברכב מאחורי (ומשמאל) נדלק אור לבן של נסיעה אחורה. עצרתי את רכבי וצפרתי כדי שישים לב אך הוא המשיך בנסיעה פראית ומהירה אחורה. נעמדתי על הצופר אך הוא בשלו המשיך לנסוע בפראות ובמהירות אחורה וימינה שלו ופגע בחלק האחורי של רכבי". בדיון נאמר כך: נהג הטויוטה רצה לצאת מחניה, הביט אחורנית וראה שאין אדם או רכב שיכול להפריע ליציאתו מהחניה. לאחר שהחל לצאת מהחניה ונסע אחורנית מרחק של בין 50 ל-60 ס"מ, ראה נהג הטויוטה שברכב שמאחוריו (הפורד) נדלקו אורות הרוורס ולכן עצר את רכבו והחל לצפור לפורד. הפורד המשיכה בנסיעה מהירה אחורה ולכיוון הטויוטה עד שפגעה עם הפינה השמאלית אחורית שלה במרכז הפגוש האחורי של הטויוטה. גרסת הנתבעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה בכתב ההגנה נכתב כך: "התאונה אירעה עת רכב הנתבעת החל נסיעה לאחור כאשר רכב התובעים הוא שלא הבחין ברכב הנתבעת שכבר היה בסיומה של יציאה מחנייתו ופגע בו". בטופס ההודעה נכתב כך: "שנינו יצאנו ברוורס מחניה, אני כבר התחלתי בסיבוב שמאלה והוא יצא ישר ופגענו אחד בשני". בדיון נאמר כך: נהג הפורד נסע ברוורס ימינה כדי לצאת מחניה, בעוד שהטויוטה עמדה במקום. כמעט לפני שהשלים את היציאה מהחניה, נסעה הטויוטה לאחור ופגעה בפורד כאשר ההתנגשות הייתה בין הפינה אחורית שמאלית של הפורד למרכז הפגוש האחורי של הטויוטה. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים (מוצגים ת/1, נ/1). תמונות נזקי הרכבים (מוצגים ת/2, ת/3, נ/2). עדויות הנהגים המעורבים + עדת ראייה מטעם התובעים. הכרעה אני מוצא לקבל את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעת, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של נהג רכב הנתבעת לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את עדות נהג הטויוטה מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות נהג הפורד ומתיישבת באופן מלא יותר עם מכלול הראיות. נהג הטויוטה אמר בעדותו כי מיד לאחר התאונה שאל את נהג הפורד אם לא שמע את הצפירות שהגיעו מהטויטה. נהג הפורד אף אישר בעדותו כי נהג הטויוטה שאל אותו לאחר התאונה האם לא שמע את צפירותיו ואמר שתשובתו לשאלה הייתה כי לא שמע את הצפירות. כמו כן אמר נהג הפורד בעדותו, כי למיטב זכרונו חלון הרכב לא היה פתוח בעת הנסיעה לאחור. מכל אלה מצאתי להשתכנע כי נהג הטויוטה צפר לפורד, כפי שהעידו נהג הטויוטה והעדה הניטרלית ומשאין מחלוקת על כך שנהג הפורד נשאל על שמיעת הצפירות, על ידי נהג הטויוטה, לאחר התאונה. נהג הפורד אמר בעדותו כי לא שמע צפירות והדבר תמוה (אף אם חלונות הפורד היו סגורים) שכן עולה מעדויות עדי התביעה כי מדובר היה בצפירות רבות ורמות וממושכות. נהג הפורד לא סיפר בעדותו על פעולות זהירות כלשהן שנקט בטרם נסיעתו אחורנית וגם בכתב ההגנה ובטופס ההודעה לא מצוין מה קדם לתחילת נסיעת הפורד לאחור. זאת ועוד עולה מן העדויות כי נהג הפורד לא היה ערני לצפירות שכוונו להזהירו והרושם הכללי שמתקבל הוא כי נהג הפורד לא התחשב במה שמתרחש מסביבו ומאחוריו בזמן שנסע לאחור, בניגוד למתחייב מנהג זהיר. גרסת נהג הטויוטה נתמכת בעדותה של עדה ניטרלית (שוטרת ממשטרת ישראל) שהייתה במקום התאונה ולדבריה ראתה את התאונה כשעמדה מחוץ לרכבה, שחנה בשורת הרכבים שבה חנתה הטויוטה. מצאתי להאמין לעדותה של העדה הניטרלית משמדובר בעדה שאין לה כל אינטרס להעיד לטובת מי מהצדדים. בעדותה אמרה העדה כי נהג הטויוטה הוא זה שיצא ראשון מהחניה, נסע מעט והחל לצפור לפורד שנסעה ברוורס לעבר הטויוטה אך למרות זאת המשיכה הפורד בנסיעה ופגעה בטויוטה. יצוין גם כי גרסה זו תואמת את גרסת נהג הטויוטה. אין מחלוקת כי מקום הפגיעה בפורד הוא בפינה השמאלית אחורית. נהג הפורד אמר בעדותו כי לפורד לא נגרם שום נזק וכך נכתב גם בטופס ההודעה של הנתבעת. בתמונות הנזק לעומת זאת, ניתן להבחין בנזק בפינה האחורית שמאלית של הפורד (גם אם נזק קל ושטחי). נהג הפורד נשאל בדיון על אותו נזק וענה כך: "אני לא רואה את זה כנזק. אני לא יודע מה זה" (שורה 3 בעמ' 9 לפרוטוקול) ולמעשה לא סיפק הסבר כלשהו לנזק הנראה בתמונות ולא אמר כתוצאה ממה יכול היה להיגרם. משכך, התרשמתי כי אותו נזק נגרם בתאונה נשוא התביעה, כאשר הנזק אף תואם את מיקומי פגיעת הרכבים, שלגביהם אין מחלוקת בין הצדדים. נזקי הרכבים מתיישבים יותר עם גרסת נהג הטויוטה. מתמונות הנזק עולה כי לטויוטה נגרם נזק מסוג מעיכה/ שקע במרכז הפגוש האחורי בעוד שלפורד נגרם נזק קל לכאורה מסוג שפשוף/ קילוף צבע. לפיכך, סביר יותר כי הרכב שהיה בנסיעה בזמן התאונה הוא הפורד ולא הטויוטה, כאמור בגרסת התובעים, שכן סביר להניח שאילו הטויוטה הייתה בנסיעה והפורד בעצירה, לפורד היה נגרם נזק משמעותי יותר מזה שנגרם לה, עקב עוצמה של נסיעה. התמונות גם תומכות בזוויות הפגיעה הנטענות ע"י התובעים. מן האמור לעיל עולה כי נהג הפורד החל בנסיעה לא זהירה לאחור כשלא הביט אחורנית בטרם החל לצאת ממקום החניה, כדי לוודא שאין דבר שיפריע לו בכך ולכן לא הבחין בטויוטה שהחלה לצאת ממקום חניה לפני כן. בכך פעל בניגוד להוראות תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שזוהי לשונה: נסיעה אחורנית: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה". לעניין טענות הנתבעת בסיכומיה לגבי גובה הנזקים הנטענים: סעיף 23 לסיכומי הנתבעת- נטען כי תובעת 1 שילמה סכום של 10,313 ₪ עבור הנזקים הישירים וירידת הערך שנגרמו לרכב התובעים בתאונה, מתוך סכום של 11,411 ש"ח (10,380 ₪ בגין נזק ישיר ו-1,031 ₪ בגין ירידת ערך). לאחר בדיקת הסכומים, נוכחתי כי תובעת 1 לא שילמה את מלוא סכום ירידת הערך + הנזקים הישירים (אלא שילמה סכום של 10,313 ש"ח מתוך 11,411 ₪) מכיוון ששולמה השתתפות עצמית בסך 1,098 ש"ח על ידי תובע 2 ולכן סכום זה קוזז כך שלאחר קיזוז ההשתתפות העצמית, סכום ירידת הערך והנזקים שעל תובעת 1 היה לשלם מסתכם ב-10,313 ₪. סעיפים 24-25 לסיכומי הנתבעת- נטען כי הועבר לשמאי סך של 443 ₪ בעוד שמהוראת התשלום עולה כי התשלום לשמאי אמור להיות 400 ₪. לעניין זה, עולה כי התשלום בסך 443 ₪, המפורט בכתב התביעה הוא בגין "הוצאות שמאות" ולא בגין שכ"ט שמאי בלבד כפי שעולה מסיכומי הנתבעת, כאשר בפירוט התשלומים של הראל, ניתן לראות כי שולם בנוסף לשכ"ט שמאי בסך 400 ₪, גם סכום של 43 ₪ ל"דטה קאר", שנכלל בהוצאות השמאות. סעיף 26 לסיכומי הנתבעת- נטען כי בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובעים, הוחלפו הפגוש ותא המטען במקוריים כאשר מדובר ברכב שנמצא שנתיים על הכביש ובכך לא פעלו התובעים להקטנת הנזק. בעניין זה מצאתי כי היה על הנתבעת לפעול בשלב מוקדם יותר וככל שחולקת על ממצאי חוות דעת השמאי מטעם התובעים, היה עליה להציג חוות דעת נגדית או לזמן את שמאי התובעים לחקירה על שמאותו, אך לא טרחה לעשות כן. סעיפים 27-28 לסיכומי הנתבעת- נטען כי לא ברורה עילת תביעתו של תובע 2 לאור הצהרתו כי מלוא התשלומים למבטחת משולמים על ידי מעסיקתו וכי לא ברור האם סכום ההשתתפות העצמית הוחזר לתובע 2 כאשר נדרש בירור בעניין זה כדי להימנע מכפל פיצוי. כמו כן נטען באותו עניין כי המכתב שצורף לכתב התביעה, שבו מצוינת ההשתתפות העצמית, אינו חתום ולכן אינו עומד בפקודת הראיות. אינני מוצא להתייחס לטענות אלו שכן מדובר בטענות שנטענו לראשונה בסיכומי הנתבעת, כאשר היה עליה להעלותן בכתב ההגנה, כלומר מדובר בטענות שמהוות "הרחבת חזית" אסורה. אמנם רק בדיון התברר כי התשלום למבטחת נעשה על ידי מעסיקתו של תובע 2 אך כבר לכתב התביעה צורף פירוט תשלומי תובעת 1 ושם צוין סכום ההשתתפות העצמית, שלא ברור על ידי מי שולם אותו סכום (תובע 2 או מעסיקתו). על הנתבעת היה לטעון, עוד בכתב ההגנה, כי לכתב התביעה לא צורפה אסמכתא לתשלום ההשתתפות העצמית על ידי תובע 2 או לחילופין, על ידי מעסיקתו ולדרוש אסמכתא לתשלום ההשתתפות העצמית, בה יצוין על ידי מי שולמה ובכך יכולה הייתה הנתבעת לבדוק האם קיימת עילת תביעה לתובע 2. משלא פעלה כאמור, לא טרחה לברר על ידי מי שולמה ההשתתפות העצמית במהלך הדיון (יצוין כי בדיון נשאל תובע 2 על תשלום פרמיה ולא על ההשתתפות העצמית ואין בתשובתו כדי להעיד בבירור מי שילם את ההשתתפות העצמית) והעלתה טענה זו רק בסיכומיה, אינני מוצא להתייחס אליה בשלב זה. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 11,854 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 08/11/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 08/11/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 450 ₪, בגין שכר העדים בו חויבו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. ב"כ התובעים ידאג להעביר לכל אחד משני התובעים המגיע לו מהסכומים שישולמו, בשים לב לרכיבי התביעה הנפרדים שתבע כל אחד מהשניים. רכבמקום חניהתאונת דרכיםחניה