סכסוך שכנים בגלל הרחבת דירה לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעוסקות בסכסוך שנוצר בין התובע ולבין הנתבעים, בקשר להרחבת דירתם של הנתבעים, אשר ממוקמת מתחת לדירתו של התובע, בבית משותף שכולל ארבע דירות. התובע עותר לצו מניעה קבוע, שימנע מהנתבעים להרחיב את דירתם לתוך שטח חצר שהנו בחזקתו ואילו הנתבעים עותרים לצווים הפוכים, שיאפשרו להם להרחיב את דירתם גם לכיוון שטח החצר של התובע וכן עותרים לסעדים כספיים בגין נזקיהם. רקע הצדדים מתגוררים בבית משותף ברחוב יוסף האפרתי 8, בשכונת הדר יוסף בתל-אביב. בבית המשותף ארבע דירות. לכל דירה כניסה נפרדת. אין מחלוקת כי על פי נסח הרישום, שטחי החצר שמסביב לבניין מהווים רכוש משותף. מנגד, גם אין מחלוקת כי בפועל ובמשך שנים ארוכות שטחי החצר חולקו בפועל, באופן שלכל אחד יש שטח חצר מגודר משלו. התובע מחזיק כיום והנו הבעלים של הדירה הרשומה כתת חלקה 3 ואשר הנה דירה עליונה, בעוד הנתבעים מחזיקים והנם הבעלים של הדירה הרשומה כתת חלקה 1 המצויה מתחת לדירת התובע ובמפלס הקרקע. בדירה הנוספת שקיימת בקומה העליונה ואשר מקבילה וצמודה לדירת התובע, מחזיק מר יעקב אייש. מתחת לדירתו של מר אייש, ממוקמת דירתה של הגב' טלי סני. החלקה שעליו בנויות ארבעת הדירות, הנו בצורת מרובע. מחצית החלקה שעליה ממקומות דירות הצדדים, הנה בצורת מלבן (להלן: "המגרש"). הדירות המקוריות של הצדדים היו בנויות אחת מעל השנייה וממוקמות פחות או יותר באמצע המגרש הנ"ל והיו מורכבות משתי צורות גיאומטריות מחוברות, האחת מלבנית והשנייה מרובעת, כפי שמומחש בתשריט במ/1, באופן שהמבנה, שהכיל את שתי הדירות הנו צמוד לקו מחצית החלקה, שמעבר ובצמידות לו, ממוקם המבנה שמכיל את הדירות של משפחת אייש וסני, שגם הוא היה מורכב מצורות גיאומטריות כנזכר לעיל. כפי שניתן לראות בתשריט במ/1, מיקום המבנים המקוריים של ארבעת הדירות על החלקה, הותיר שטחי חצר נרחבים באופן יחסי, שעוטפים את המבנה בצורת ח'. בפועל וכפי שכבר נרמז לעיל, מזה שנים ארוכות ששטחי החצר חולקו בין הדיירים. במגרש שעליו ממקומות דירות הצדדים, הוקמה גדר, אשר מחלקת את החצר לשניים. כך, נוצרה בצד הדרום-מזרחי של המגרש, חצר אחת שעוטפת את המבנה צורת ר' ואשר הוחזקה בפועל על ידי התובע, מאז שרכש את דירתו בשנת 1990. כמו כן, גם בצד הצפון-מזרחי של המגרש, נוצר שטח חצר בצורת ר', העוטפת את המבנה ואשר הוחזקה בפועל על ידי בעלי הדירה התחתונה (מר בן יהודה, לאחר מכן משפ' אליאס ולאחר מכן ועד היום הנתבעים). הבית המשותף נרשם ככזה בשנת 1958. במועד זה, הדירות המקוריות שנבנו היו בשטח של כ-46 מ"ר. בשנת 1985 פורסמה תכנית בניין עיר מספר 2204, שנועדה לשפר את תנאי הדיור בשכונת הדר יוסף, ע"י מתן אפשרות להרחבת הדירות. על פי אותה תכנית, נקבע כי בבניין כמו זה שבו גרים הצדדים בתיק דנא, ניתן להגדיל את שטח הדירות המקוריות לפי תכנית הרחבה טיפוס C2 עד לשטח של 131.18 מ"ר (בשנת 1997 פורסמה למתן תוקף תכנית 2691, שמהווה, בין היתר, עדכון של תכנית 2204. לתכניות אלה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין). בשנת 1986 נרכשה הדירה שמתחת לדירת התובע, ע"י מר נדב בן יהודה. התובע רכש את דירתו בשנת 1990. בשלב כלשהוא, אין מחלוקת כי מר בן יהודה הרחיב את דירתו המקורית, שהייתה כאמור בשטח של 46 מ"ר לכדי כ-60 מ"ר וזאת לכיוון החצר שבשימושו ועל חשבון אותה חצר. כמו כן, אין מחלוקת כי התובע קיבל בשנת 1997-8 היתר בנייה להרחבת דירתו והרחיב אותה אף הוא. התובע הרחיב את דירתו הן לכיוון החצר שהייתה בשימושו (תוך הורדת עמודים לתוך החצר לתמיכה בתוספת הבניה) והן לכיוון החצר שהייתה בשימושו של מר בן יהודה (באופן שהתובע מיישר קו עם תוספת הבניה שכבר ביצע מר בן יהודה ובנוסף לכך מבצע בניה שחורגת מקו הבניין של דירת בן יהודה, באופן שיוצר קירוי על שטח חצר של מר בן יהודה, שהייתה קודם לכן לא מקורה ותוך הורדת עמודים לחצר, שיתמכו באותה תוספת). הרחבת דירת התובע נעשתה בנוסף לכך על ידי בניית שטחים נוספים על גג הבית המשותף וקירוי שלהם ע"י גג רעפים בצורת משולש. אין מחלוקת כי התובע קיבל היתר בניה להרחבה הנ"ל וגם אין מחלוקת כי מר בן יהודה נתן את הסכמתו להרחבה זו. לאחר ההרחבה, דירת התובע הגיעה לשטח של כ-150 מ"ר, כפי שהנה היום. אין מחלוקת כי בשנת 2007, הנתבעים רכשו את הדירה התחתונה שהייתה בעבר בבעלותו של מר בן יהודה ולאחר מכן נמכרה על ידו למר אליאס, אשר מכר אותה לנתבעים. אין מחלוקת כי הנתבעים, עם קבלת הדירה ובטרם אכלוסה, שיפצו אותה והרחיבו אותה ע"י בנייה בחלק המקורה שנוצר בחצר ע"י הרחבת דירתו של התובע. כך, הגיע שטח דירת הנתבעים לכדי כ-85 מ"ר. אין מחלוקת כי הרחבה זו נעשתה ללא קבלת היתר, אם כי גם אין מחלוקת כי לו היה מתבקש ההיתר, הוא היה מתקבל. בחודש נובמבר 2011, הגישו הנתבעים בקשה לקבל היתר להכשרת ההרחבה הנ"ל, שבוצעה בעבר ולתוספת הרחבה בשטח של 35.39 מ"ר. בשלב כלשהוא לאחר מכן, נראה כי הגישו הנתבעים בקשה מתוקנת לקבלת היתר להכשרת ההרחבות שכבר בוצעו קודם לכן ולקבלת היתר להרחבה נוספת של דירתם בשטח של כ-43 מ"ר, באופן ששטח דירתם לאחר ההרחבה יגיע לכדי כ-130 מ"ר, לא כולל שטח ממ"ד - ראה הבקשה להיתר ת/2). אין מחלוקת כי תוספת הבנייה החדשה שמבקשים לבצע הנתבעים על פי הבקשה הנ"ל, בשטח כולל של כ-43 מ"ר, הנה בעיקר בצד הדרום-מזרחי של המגרש (כ-38 מ"ר), על ידי הרחבת דירתם לתוך השטח המקורה שיצרה הרחבת דירתו של התובע ובתוספת שטח נוסף וזאת, מטבע הדברים, תוך שלילת אפשרות השימוש של התובע בשטח המקורה הנ"ל ובשטח הנוסף כשטחי חצר. ההרחבה המבוקשת בצד הצפון-מזרחי של המגרש ועל חשבון שטחי חצר שהיו בשימוש הנתבעים, הנה בשטח של כ-5 מ"ר. התובע הגיש התנגדות לבקשה המקורית של הנתבעים להיתר. אין מחלוקת כי ההתנגדות נדחתה וזאת בהחלטת רשות הרישוי מיום 12.3.12, אשר קבעה כי עסקינן ברכוש משותף וכי קיימת הסכמה של 75% מבעלי הדירות. בעקבות כך, הגיש התובע בחודש אוקטובר 2012, את תביעתו דנא, בה הוא עותר לקבלת צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים להיכנס לשטח החצר שבחזקתו ושבשימושו הייחודי ו/או להרוס את הגדר הקיימת שחוצצת בין שטחי החצר של הצדדים ו/או לעשות שימוש כלשהוא בשטח החצר שבשימושו ובחזקתו. התובע טוען כי הסכמת בעלי הדירות בבניין, התנהגותם במשך השנים והחלוקה בפועל של שטחי החצר, מקימים לו זכות שימוש וחזקה ייחודיים ובלתי הדירים בשטח החצר שלו. לטענתו, שטחי החצר הפכו מרכוש משותף לשטחים השייכים באופן ייחודי ובלעדי לכל אחד מבעלי הדירות וכך גם כמובן לגבי שטח החצר שבשימושו ואין הנתבעים יכולים להרחיב את דירתם על חשבון חצר זו. הנתבעים מנגד, טוענים בכתב הגנתם, בין היתר, כי כל הסכמה שהייתה לחלוקת השימוש בחצרות ואשר הושגה לפני רכישת הדירה ע"י הנתבעים, אינה מחייבת אותם וזאת משלא נרשמה בספר הפרוטוקולים, כי שטחי החצר מהווים רכוש משותף שהנתבעים רשאים להרחיב את דירתם על חשבונם וזאת לפי הוראות חוק המקרקעין ושעה ש-75% מבעלי הדירות בבית המשותף הסכימו להרחבתם, כי התובע, אשר הרחיב את דירתו, מוחזק כמי שמסכים להרחבה דומה של שאר דיירי הבית המשותף ועל כן אינו יכול למנוע את הרחבת דירת הנתבעים וכי התובע עצמו הרחיב דירתו לכיוון ועל חשבון החצר שהייתה בשימוש דירת הנתבעים, עוד לפני שהם רכשו אותה ועל כן מה לו כי ילין על כך שהנתבעים מבקשים לפעול באופן דומה. כמו כן, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד לקבלת צו הצהרתי, שלפיו הם זכאים לבצע את הרחבת דירתם כמבוקש בבקשתם להיתר וזאת גם אם על חשבון שטחי חצר שהיו בשימוש התובע. עוד עתרו הם לצו לסילוק ידו של הנתבע, מכל שטח שנמצא בקו ההרחבה המקסימאלי האפשרי של הנתבעים על פי התכניות שחלות במקום וכן צו שיאסור על התובע להפריע לנתבעים להרחיב את דירתם לפי היתר הבנייה שיינתן להם. כן עותרים הנתבעים לפיצוי כספי בסכום של 100,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בשל התנהלות התובע וכן בשל העיכוב שנגרם להם בקבלת היתר הבנייה ובנוסף, פיצוי בסכום של 35,000 ₪, בגין דמי שימוש ראויים שעל התובע לשלם עקב שימושו בשטח שנועד להרחבת דירת הנתבעים. דיון אין מחלוקת ששטחי החצר בבית המשותף לא הוצמדו לדירות בעת מכירת הדירות במקור, כעולה מנסח הרישום. כך גם המצב היום. גם אין מחלוקת כי שטחי החצר בעת גמר הבנייה היו חלק מהרכוש המשותף. עם זאת, גם אין מחלוקת כי דיירים בבית משותף רשאים להסכים על שימוש ייחודי בחלק מהרכוש המשותף ואין צורך לשם כך בהחלטת האסיפה הכללית או ברישומי ספרים ופרוטוקולים. די לעניין זה בהסכמה גרידא, אף בע"פ (ראה ע"א 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, פ"ד לו(3), 78). מהות ההסכמה ההיסטורית שהושגה בין דיירי הבית המשותף השאלה המרכזית הראשונה שיש להכריע בה, הנה, האם דיירי הבית המשותף הגיעו בשלב כלשהוא להסכמה לגבי חלוקת השימוש בחצרות והאם הייתה הסכמה ביניהם לגבי נושא ההרחבות והשפעתו של נושא זה על חלוקת השימוש הנ"ל. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שמונח לפניי, נחה דעתי כי לפני שנים רבות ועוד עוד קודם לרכישת הנתבעים את דירתם, חולקו בפועל שטחי החצר המשותפת בין כלל בעלי הדירות בבית המשותף וכל דייר עשה שימוש ייחודי בחצר שסמוכה לכניסה לדירתו, כשהגבולות נקבעו ע"י גדרות. אולם, באותה נשימה, אני קובע כי הוכח לפניי שהתנהגות זו של הצדדים בפועל, בשום פנים ואופן לא התיימרה וגם אין בה, כדי להגביל בשום דרך את זכותם של הדיירים להרחיב את דירותיהם בצורה מקסימאלית על פי תכניות בניין העיר הרלוונטיות, היינו, לרבות הרחבה הדדית של כל אחד לתוך שטח החצר שהנה בשימוש הדייר האחר. גרסת התובע, כפי שהובאה בכתבי הטענות שלו ובתצהיריו, הינה כי אותה הסכמה לחלוקת השימוש, אשר לפי טענתו גם גוברת על זכות ההרחבה על פי תכניות בניין העיר, הושגה בע"פ ובהתנהגות (ראה סעיף 5 לתצהירו וסעיף 2 ו-8 לכתב התביעה). דא עקא, יושם לב כי בשום מקום לא ניתן למצוא טענה מפי התובע על שיחה ספציפית או פגישה ספציפית שבינו ולבין שאר דיירי הבית המשותף, שבמסגרתן הושגה הסכמה כאמור. לפיכך, גם כשאני שוקל את גרסת התובע בלבד, אני נוטה לאמץ את המסקנה, על פי הצהרותיו הוא, כי אותה הסכמה הושגה מכוח התנהגות דה פאקטו של חלוקת החצרות ולא כתוצאה של איזה שהוא סיכום מפורש בע"פ בין הצדדים. לעובדה זו משמעות רבה, שכן יש הבדל עצום בין הסכמה שמתקבלת באמצעות שיחות ממשיות בין הצדדים ולבין הסכמה שמתקבלת בשתיקה וכתוצאה מהתנהגות בפועל של כל הדיירים, אשר כל אחד גידר לעצמו את החצר שסמוכה לכניסה לדירתו, מבלי שהדיירים דיברו אחד עם השני על הנושא, ליבנו אותו ונתנו דעתם לכל ההשלכות. הסכמה מהסוג השני, שמתקבלת ע"י התנהגות וללא שיחות בין הצדדים, לא ניתן לקבל, כי משמעותה, בנסיבות של התיק דנא, כי יש לכלול במסגרת אותה התנהגות, הסכמה כה מהותית, שמשמעותה הגבלת זכות הדיירים לביצוע הרחבה של דירתם בהתאם לתכניות בניין העיר וזאת כשהדיירים לא דיברו כלל אחד עם השני בעניין זה. לעומת זאת, כאשר הסכמה מתגבשת בעקבות דין ודברים שמתנהלים, גם אם בע"פ, קיים סיכוי רב יותר, כי במסגרת הסכמה מעין זו, ייתנו הצדדים את דעתם לכל ההשלכות הנובעות מאותה הסכמה ואף סביר להניח כי בנסיבות שלפנינו, היה עולה לדיון נושא ההרחבה וההשלכות של חלוקת החצרות לעניין זה. לפיכך, הניסיון של התובע להתעלם למעשה מהעובדה שבתיק זה מדובר בבית משותף, שחלות עליו תכניות המאפשרות הרחבה משמעותית של הדירות והקונסטרוקציה המשפטית שבנה, שלפיה די באותה חלוקה בפועל של החצרות, כדי להקים הסכמה של כל הדיירים להגבלת זכות ההרחבה של כל דירה רק לתוך שטחי החצר שבשימוש ייחודי של אותה דירה, דינם להידחות מכל וכל. לא יכולה להיות מחלוקת כי הערך המוסף של הרחבה משמעותית של דירה (מ-46 מ"ר ל-130 מ"ר), הנו רב בהרבה מכל בחינה (כלכלית, משפחתית, וכדומה) מהערך המוסף של הותרת שטחי חצר תחת בנייה עליהם. היעלה על הדעת כי דיירי הבית המשותף, בבית כגון זה אשר מדובר בו בעניינינו ואשר ניתן להרחבה באופן כה משמעותי, יעדיפו להמשיך ולהתגורר ביחידות דיור קטנות של 45 מ"ר, תוך הותרת שטחי חצר גדולים במיוחד, או שמא יעדיפו להרחיב את דירותיהם באופן משמעותי (עד כ-130 מ"ר) ועדיין להישאר עם שטחי חצר לא מבוטלים?! מדובר הרי בשאלה רטורית! באותה נשימה, יש לשאול, אם כן, היעלה על הדעת שמי מהדיירים התכוון, על ידי אותה חלוקה בפועל של החצרות, שלפי גרסת התובע עצמו החלה עוד קודם לפרסום תכנית בניין העיר 2204, שאפשרה לראשונה את הרחבת הדירות, להגביל את אפשרות ההרחבה של הדירות בעתיד?! גם כאן מדובר בשאלה רטורית ומכל מקום, וכפי שכבר קבעתי לעיל, לא הוכח לפניי ע"י התובע כלל ועיקר שהייתה הסכמה מעין זו, לא מפורשת, לא מרומזת, לא מכללא ולא בכלל. אולם יתרה מכך - כשאני נותן את דעתי לעדויות ששמעתי מפי אותם הדיירים שהיוו לפי טענת התובע עצמו, חלק מאותה הסכמה (מר אייש ומר בן יהודה), מסקנתי רק מתחזקת שבעתיים. ראשית, מר אייש, שתצהיר מטעמו הוגש ע"י התובע, מצהיר במפורש כי ההסכמה על החלוקה בפועל של החצרות הושגה "בהסכמה שבשתיקה". גם מר אייש לא מדבר, אפוא, על הסכמה בשיחות בע"פ שבין הדיירים. גם הדייר הנוסף, מר בן יהודה, שנתן תצהיר מטעם הנתבעים, לא דיבר על שיחות מפורשות בע"פ שבאמצעותן הדיירים הגיעו להסכמות על חלוקת החצרות. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית, אישר מר אייש, באופן מפורש וחד משמעי, כי החלוקה בפועל של החצרות לא באה למנוע את זכות ההרחבה המלאה של הדיירים (ראה עמ' 9, ש' 10-4: "ש. מה לגבי הרחבת הדירות ? ת. אני יודע שהייתה הסכמה שהחצר של כל אחד שייכת לאותו אחד אבל לגבי הרחבה, מה שהיה מותר להרחיב מותר להרחיב, זה נאמר לתובע וגם לנתבעים. ש. זאת אומרת שגם אם כל אחד מחזיק בפועל בחצר מסוימת זה לא גורע מהזכות של כל אחד להרחיב את הדירה שלו? ת. עד היום זה כך היה בהדר יוסף. ש. מה שאתה אומר לי שהחזקה בחצר זה עד למקום שמותר לכל אחד להרחיב? ת. זה מה שעד היום, אני לא יודע לגבי... אני הראשון שהוציא רישיון בנייה, לא בניתי כי קניתי במקום אחר, אני גר שם כרגע כי אשתי לא רוצה לזוז משם, אחרת לא הייתי גר שם. שם אני מתכוון ברח' אפרתי 8, או סומו 7, מה שאתם רוצים."). גם בחקירתו החוזרת עמד מר אייש על גרסתו הנ"ל (ראה עמ' 11 ש' 30-24). זו הייתה גרסתו גם בשיחה שניהל עם הנתבע ואשר הוקלטה על ידי הנתבע (ראה התמליל החדש שצורף להודעה מיום 16.10.13 בעמ' 1 ש' 21 - 27; עמ' 5 ש' 10 - 16; עמ' 7, ש' 16 - 21 - כאן המקום לציין כי לא באה לה כל התנגדות מצד התובע לתמליל הנ"ל וזאת לאחר שהתמליל הקודם התקבל גם הוא, בדיון של יום 27.6.13 ולא הוגשה כל בקשה בנושא קבילות התמליל והקלטת, כפי שהצהיר בא כוח הנתבע כי אם יעשה, יעשה תוך 7 ימים ולא במעמד הדיון והרי גם במעמד הדיון לא עלתה כל התנגדות). מר אייש הוסיף וציין בחקירתו הנגדית כי אם וכאשר הוא ירחיב את דירתו, הוא יעשה כן גם לכיוון החצר שנמצאת כרגע בשימוש בפועל של גב' סני בלבד, שהיא בעלת הדירה שמתחתיו (ראה עמ' 10, ש' 28-25). אם לא די בכך, הרי שגם מר בן יהודה, שלפי טענת התובע היה שותף לאותה הסכמה שהתובע מנסה היום לקרוא לתוכה וויתור של הדיירים על הזכות המהותית של ההרחבה, מצהיר במפורש בתצהירו, כי הייתה הסכמה מפורשת וברורה של כלל הדיירים, כי במועד שבו מי מדיירי הבית המשותף ירצה להרחיב את דירתו, לא תהיה לכך כל מניעה (סעיף 4). עוד הצהיר מר בן יהודה כי מעולם לא הייתה הסכמה, בין בע"פ ובין בכתב, כי חלוקת החצרות בפועל תמנע הרחבה של דירת שכן (סעיף 5). מוסיף ומצהיר מר בן יהודה כי הוא מעולם לא ויתר על זכותו להרחיב את הדירה באופן מלא ונהפוך הוא - היה לו ברור שכשירצה להרחיב את דירתו, הוא יוכל לעשות כן, גם לכיוון החצר שהתובע השתמש בה לפי אותה חלוקה בפועל. גרסתו זו של מר בן יהודה לא השתנתה במסגרת חקירתו הנגדית, שם הוסיף וציין כי כשהתובע ביקש ממנו להסכים להרחבת דירת התובע, ולחתום על הבקשה להיתר, הוא הבהיר לתובע כי גם הוא ירחיב את דירתו באותה צורה ותוך שימוש בחלק המקורה שייווצר בחצר התובע עקב הרחבת דירת התובע (ראה עמ' 42 ש' 22-18; עמ' 42, ש' 29 - עמ' 43 ש' 5). לא נעלם מעיני כי ההצהרה הנ"ל, של מר בן יהודה, על ההבהרה המפורשת בשיחה עם התובע, לא הייתה קיימת מלכתחילה בתצהירו, אולם, אינני סבור כי הסיבה לכך היא שלא היו דברים מעולם (כפי שעולה מעדותו). לא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון בעדותו, שהייתה אמינה עליי, גם אם התווספו במסגרתה דברים שלא נכתבו בתצהירו. לסיכום עד כאן - המשמעות של כל האמור לעיל הינה כי גם על פי גרסת התובע עצמו, לא ניתן להסיק באופן סביר, על וויתור של הדיירים להרחיב את דירותיהם באופן מלא ולרבות לכיוון ועל חשבון חלק משטחי החצר של דייר אחר. כמו כן, כשלוקחים בחשבון את עדויותיהם של שאר הדיירים שהעידו בפניי, ברור לחלוטין כי מעולם לא הייתה הסכמה לוותר על זכות ההרחבה המלאה של הדיירים. להפך - חלוקת החצרות בפועל הייתה כפופה לזכות ההרחבה. משמע - לא הייתה ולא נבראה הסכמה, כפי זו אשר טוען לה התובע או כפרשנות התובע, המסיק מעצם חלוקת השטחים בפועל בהתנהגות ושתיקה, וויתור על זכות ההרחבה במובנה המלא לפי תכניות בניין העיר. הרחבת דירתו של התובע על חשבון שטחי החצר שהיו בשימוש בפועל של דירת הנתבעים מקום שקבעתי שלא היה ולא נברא הסכם שמגביל את זכות ההרחבה וכי לא ניתן להסיק מחלוקת החצרות בפועל הגבלה כזו, פשיטא כי חלות גם חלות הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, שעוסקות בהרחבת דירות בבית משותף ובפרט סעיף 71 ב'(ג), אשר קובע כי "בעל דירה שהורחבה יראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בניין". אין מחלוקת בתיק זה כי התובע הרחיב את דירתו גם לכיוון החצר שהייתה בשימוש דירת הנתבעים. אמנם, מר בן יהודה, הוא זה אשר הרחיב ראשון את דירתו לכיוון החצר הסמוכה לה ועל חשבון אותה חצר. יחד עם זאת, לעניינינו, אין לכך כל משמעות. העובדה היא, שלאחר מכן, התובע עצמו, הרחיב את דירתו לאותו כיוון ואף תוך שימוש בתקרה שנוצרה עקב הרחבת דירתו של מר בן יהודה. יתרה מכך, וכפי שכבר צוין בתחילת פסק דיני, הרחבת התובע הייתה גם מעבר לכך ובאופן שיצרה קירוי מעל שטח נוסף של חצר דירת הנתבעים, תוך הורדת עמודים תומכים לתוך חצר זו. לו הייתי מאמץ את הפרשנות של התובע להסכם שהושג בין הצדדים, הרי שהרחבה זו של דירתו באופן כזה, הייתה פסולה מניה וביה, שכן ההרחבה פולשת לשטח חצר של דירה אחרת. ויודגש - העובדה שהבנייה היא בקומה שנייה ושטח החצר שנתפס הינו רק כקוטר העמודים התומכים, אינה גורעת מן העובדה שמדובר בפלישה, שהרי לפי שיטתו של התובע, יש לקבוע שכל חלל הרום שמעל החצר שייך לאותה דירה והרי חלל זה נתפס ע"י הבנייה של התובע. גם העובדה שהתובע קיבל בזמנו את הסכמתו של בן יהודה להרחבתו, אינה יכולה לשנות ממסקנתי שכן כבר קבעתי שלא היה הסכם בין הצדדים שמנע את הרחבת הדירות. משלא היה הסכם כזה, לא היה זקוק התובע בזמנו להסכמתו של בן יהודה, מקום שקיבל את הסכמת שני הדיירים הנוספים (אייש וסני), אשר יחד עם התובע מהווים 75% מהדירות כנדרש לפי סעיף 71 ב'(א') לחוק המקרקעין. הוא הדין לגבי מר בן יהודה, שלא היה זקוק להסכמת התובע, מקום שקיבל הסכמה של שאר הדיירים. גם אין מחלוקת כאמור שהתובע הרחיב את דירתו בצורה משמעותית לכיוון שטח החצר שלו עצמו. מקום שהתובע הרחיב את דירתו באופן דומה לזה אשר מר בן יהודה ביצע בדירתו, לכיוון החצר שלו ואף מעבר לכך, ברור כי מר בן יהודה היה זכאי באותה מידה, כך על פי סעיף 71ב'(ג') לחוק המקרקעין, להרחיב את דירתו הוא באותה צורה, בצד השני של המגרש, היינו על חשבון שטח החצר הסמוכה לדירתו של התובע. כאמור, מר בן יהודה גם העיד לפניי כי הבהיר זאת לתובע ודברים אלה מקובלים עליי. לבסוף, טענת התובע כי הנתבעים לא יכולים להסתמך על סעיף 71ב' לחוק בשל העובדה שלא כונסה אסיפה כללית, דינה להידחות. די בכך שהנתבעים קיבלו חתימות של הדיירים אייש וסני על הבקשה להיתר בניה, כדי שהדבר יספק את הוראות החוק. שתיקת התובעים שיצרה הסכמה מצדם להימנע מהרחבת דירתם לכיוון שטחי החצר של התובע - האמנם ? טוען התובע כי הנתבעים לא מחו מעולם בעת רכישת דירתם וגם לא לאחר מכן, בנושא החלוקה בפועל של החצרות וגם לא ציינו בפני התובע כי בכוונתם להרחיב את דירתם לכיוון שטחי החצר שלו. מכאן, מסיק התובע, כי יש לראות את הנתבעים כמי שנתנו את הסכמתם שלא להרחיב את דירתם לכיוון שטחי החצר של התובע. יש לדחות טענה זו מכל וכל. כפי שלא נוצר הסכם מהסוג שטוען לו התובע בינו לבין מר בן יהודה ומר אייש, כך גם ברור שלא נוצר הסכם כזה בין הנתבעים ולבין התובע, אשר אין מחלוקת כי גם ביניהם לא היה דין ודברים לגבי הנושאים הנ"ל וזאת גם לפי גרסת התובע. התובע טוען בסיכומיו כי לו היו מוחים הנתבעים עם כניסתם לדירה אודות החלוקה בפועל של החצרות או מבהירים את כוונתם להרחיב את דירתם גם לכיוון שטחי החצר של התובע כי אז לא הייתה יכולה להיות טענה בפי התובע שאין הם זכאים להרחיב את דירתם (ראה עמ' 73 ש' 8-6). עם כל הכבוד, התובע הופך את היוצרות. לא הייתה מוטלת בנסיבות העניין כל חובה על הנתבעים להעלות מחאה כלשהיא וגם לא להבהיר את כוונתם להרחיב את דירתם באופן מלא וזאת שעה שלגבי עצם חלוקת החצרות לא הייתה להם כל טרוניה וגם אין היום ולגבי הרחבת דירתם, לא היה כל הסכם מן העבר שהגביל אותה ובמועד רכישת הדירה על ידם, התובע כבר הרחיב באופן מלא את דירתו. על כן, היה ברור לנתבעים ובצדק, כפי שהעיד הנתבע, כי עומדת להם הזכות המלאה להרחיב את דירתם באופן דומה לזה אשר נעשה ע"י התובע עצמו. יכולתם של הנתבעים להרחיב את דירתם באופן מלא על חשבון שטחי החצר שהוחזקו על ידם - האמנם? משהגעתי למסקנה כי לא היה כל הסכם בין בעלי הדירות, הגורע מזכות ההרחבה המלאה לשני כיווני החצר ובאופן הדדי ומשהגעתי למסקנה כי משהרחיב התובע את דירתו לכיוון החצר של הנתבעים, היו האחרונים זכאים לבצע הרחבה דומה לשטח החצר של התובע, אין למעשה הכרח לדון בטענת התובע, שלפיה היו יכולים הנתבעים להרחיב את דירתם באופן מלא לכיוון שטח החצר שלהם בלבד שכן גם אם זו אפשרות קיימת, לא הייתה מוטלת עליהם כל חובה לעשות כן. כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, אופציה זו, לא רק שלא הוכח כי הנה אפשרית, הרי שבכל מקרה, יש בה כדי לגרום לנתבעים נזק רב, עד כדי חיסול כמעט מוחלט של שטח החצר שלהם ולגרום לחוסר שוויון משווע בין הצדדים. עם זאת, למעלה מן הדרוש, אתייחס לטענה גם לגופה ואומר כבר עתה - כי דין הטענה להידחות וזאת מלא הוכח לפניי כי הרחבת הדירה, על חשבון שטח חצר הנתבעים בלבד, הייתה מקבלת אישור של הועדה המקומית. אין מחלוקת בין הצדדים כי לפי תכנית 2204, ישנם כללים קשיחים לגבי ההרחבה לפי נספח בינוי, שמחייב הרחבה לשני הכיוונים ברצף ובחפיפה בין הקומה התחתונה לעליונה, כמבוקש פחות או יותר על ידי הנתבעים. עם זאת, טוען התובע כי תכנית 2691, הגמישה את הכללים ועל פיה ניתן לחרוג מהכלל של בניה ברצף. סעיף 9א' לתכנית 2691 קובע כי "הועדה המקומית רשאית לאפשר הרחבה גם באופן שאינו תואם את נספח הבינוי, אם קיים, בתנאי שמירה על התחום המותר לבניה ועל שטח ההרחבה המכסימלי הקבוע בתנכית הראשית". עם זאת, סעיף 9ג' קובע כי: "הבניה תתבצע ברצף מלמטה כלפי מעלה, במידה ובאופן שיניח את דעתו של מה"ע". כמו כן, סעיף 9 ה' קובע כי: "ההרחבות החדשות יותאמו לבניה הקיימת שאושרה בעבר, תוך תיאום אדריכלי עם אדריכל הרישוי". בנסיבות אלה, ככל שביקש התובע להוכיח את יכולתם של הנתבעים להרחיב את דירתם באופן מלא לכיוון שטח החצר שבהחזקתם בלבד, שלא ברצף עם ההרחבה של התובע ותוך יצירת מבנה אדריכלי לא סימטרי, לדידי, היה על תובע לזמן לעדות או להביא תעודת עובד ציבור מאת הגורם המוסמך בוועדה המקומית, כדי שגורם זה יחווה דעתו בעניין זה והאם בקשה כאמור הייתה מתקבלת אם לאו. התובע לא פעל כך ודי בעובדה זו כדי להוביל למסקנה כי לא הוכיח את טענתו. הבאת חוות דעת של אדריכל מטעמו, שאינו גורם מוסמך בוועדה, לא די בה. יתרה מכך - לאחר שנחקר האדריכל גל, מסתבר כי חוות דעתו, לפיה היו יכולים הנתבעים להרחיב דירתם באופן מלא על חשבון שטחי החצר שבהחזקתם, למעשה קרסה או לכל הפחות השתנתה בצורה מהותית. כשנשאל האם בחוות דעתו התכוון לומר שהנתבעים יכולים להרחיב דירתם לכיוונם אחרים ושלא בחופף עם ההרחבה של התובע, ציין כי לא כך אמר ועוד ציין כי הראשון שמרחיב, מכתיב את הכללים הבסיסיים של אופן ההרחבה, עובדה שתומכת בטענות הנתבעים דווקא (עמ' 20, ש' 13 - 16). כשנשאל במפורש, האם הוא מציע שהנתבעים ירחיבו את דירתם לתוך שטח החצר שלהם, ענה "אני לא הצעתי כזה דבר" (עמ' 20, ש' 17 - 19), תשובה שסותרת לכאורה את חוות דעתו, בה קבע כי הנתבעים יכולים להרחיב את דירתם באופן מלא לשטח החצר שלהם. במקום אחר בחקירה הנגדית אמר כי היה על הנתבעים לבצע את מרבית ההרחבה לשטחם וחלק קטן לשטח של התובע (עמ' 21, ש' 17 - 21), עוד מסקנה שסותרת את טענות התובע המתנגד בתוקף לכל הרחבה על שטח החצר שבהחזקתו. האדריכל גל אישר כי לפי תכנית 2204 אין גמישות ביחס לאופן ההרחבה אשר צריכה להיעשות ברצף בשתי הקומות, אולם טען לכך שהחובה להיצמד לנספח הבינוי בוטלה בתכנית 2691 (עמ' 17, ש' 27 - 30). מצד שני, הוא גם אישר כי המטרה של תכנית 2691, הייתה, בין היתר, ליצור אחידות בהרחבות (עמ' 21, ש' 8), אם כי הוסיף שהגמישות שניתנה בתכנית זו להרחבות לא רציפות וחופפות, נבעה מכך שעקב הרחבות מן העבר ומצב קיים, לא ניתן היה תמיד לעמוד בהוראה המקורית שחייבה לפי תכנית 2204 להיצמד לנסח הבינוי שחייב רצף וחפיפה בהרחבות (עמ' 21, ש' 8 - 10). דא עקא, אין מחלוקת כי במקרה דנא, המצב הקיים לא מונע בנייה ברצף, כך שהסתייגות זו של מר גל לא רלוונטית למקרה דנא. מכל מקום, לא ניתן למצוא בחוות דעתו של האדריכל גל, כל התייחסות לסיכוי שהוועדה המקומית הייתה מקבלת תכנית הרחבה של הנתבעים שאינה ברצף, אשר יוצרת מבנה לא סימטרי ואשר נוגדת את מטרת התכנית (בניה ברצף ואחידות ארכיטקטונית). האדריכלית מיכל קסל מטעם הנתבעים, התייחסה בחוות דעתה רק לתכנית 2204 וציינה כי הוא מחייב בנייה ברצף. כשנשאלה בחקירתה מדוע לא התייחסה לתכנית 2691, אמרה כי תכנית זו לא משנה באופן מהותי את הוראות ההרחבה. לסיכום, תכנית 2691 קובעת כלל של בניה ברצף ובאופן ספציפי ומפורש, התאמת הרחבות חדשות לישנות. בנסיבות שכאלה, היה על התובע להוכיח כי חרף זאת, הוועדה המקומית הייתה מאפשרת (לפי סעיף 9א'), הרחבה שנוגדת את הכלל הנ"ל, לו היה מתבקש הדבר. משלא הובא הגורם המוסמך בוועדה המקומית ומשגם האדריכל מטעם התובע לא התייחס לסיכוי שבקשה כזו הייתה מאושרת ועוד אמר דברים בחקירתו שתומכים בעמדת הנתבעים ואשר סותרים את חוות דעתו שלו, לא הוכחה טענת התובע כי בנייה על שטחי החצר שבהחזקת הנתבעים בלבד, הייתה או הנה אפשרית מבחינה תכנונית. כאן המקום לציין כי אמנם הוכח כי הרחבת דירת הנתבעים תעשה בסטייה מסוימת מהרחבת התובע ובמובן זה לא בדיוק ברצף וחפיפה מושלמים, אולם מדובר בסטייה שהיא זניחה בעיני בשטחה (עמ' 58 ש' 24 - 31), אשר אינה פוגעת בטענה שאחזו הנתבעים בתיק זה, אודות רצף הבניה הדרוש והמותירה על כנה את המסקנה כי ההרחבה המבוקשת על ידם הנה רובה כולה לפי הכלל של רצף בניה שנקבע בתכנית 2691. חוסר תום הלב המשווע של התובע מעבר לכל האמור לעיל, אני סבור כי התנהלות התובע בקשר להרחבת דירת הנתבעים, נגועה בחוסר תם לב מובהק וקיצוני. לא ברור לבית המשפט, כיצד יכול התובע לחיות בשלום עם עמדתו, לפיה הוא זכאי להרחיב דירתו לשטח החצר של הנתבעים והם אינם יכולים לנהוג באופן דומה. שאלה זו והמסקנה המתקבלת ממנה, אודות התנהלות התובע, מתחזקות על רקע העובדה שהתוצאה המבוקשת על ידי התובע (הרחבת דירת הנתבעים רק לכיוון שטח החצר שבהחזקתם), גם יש בה כדי לפגוע בצורה מהותית בנתבעים וליצור חוסר שוויון משווע בין הצדדים וזאת בשני אופנים לפחות. ראשית, חלק מדירת הנתבעים תיוותר בהצללה משמעותית, בשל הרחבת דירת התובע שנעשתה מעבר לקו הבניין המקורי בשטח החצר שלו (דבר שלגביו קובעת תכנית 2691, בסעיף 9ה', כי הרחבה כאמור כפופה להסכמת הדירה התחתונה, מה שלדעתי מרמז באופן ברור על זכות הדירה התחתונה להרחיב בעתיד לתוך השטח המקורה). כמו כן, אם הנתבעים ירחיבו דירתם רק לשטח החצר שלהם, לא תיגרם פגיעה דומה בתובע, שכן דירתו נמצאת בקומה העליונה. שנית כל, מעיון בתשריט במ/1 ניתן להסיק באופן ברור, כי אם תורחב דירת הנתבעים רק לשטח החצר שבהחזקתם, שטח החצר הפנוי שיוותר להם יהיה מינימאלי ביותר (כמחצית השטח שיוותר אם תורחב דירתם כמבוקש על ידם היום). בהתאם, ייווצר חוסר סימטריה בולט בין שטחי החצרות של התובע ושל הנתבעים (שטח החצר של התובע יהיה גדול פי שניים לערך מזה של הנתבעים), למרות שבמקור, כל הדירות בחלקה היו באותו הגודל ובהתאם לכך לכל דירה היה שטח זהה בחצרות שהיוו רכוש משותף. לעומת זאת, אם תורשה הרחבת דירת הנתבעים כמבוקש על ידם, שטחי החצר של התובע והנתבעים, יהיו פחות או יותר זהים וזאת כעולה מהתשריט במ/1 (התובע לא הביא את נתוני שטח החצרות לאחר ההרחבה המבוקשת על ידי הנתבעים, למרות שלא הייתה כל מניעה להביא נתון זה, מה שמחזק את דעתי כי סביר להניח ששטחי החצרות זהים כאמור). לא בכדי שבא כוח התובע הרגיש צורך במסגרת סיכומיו, להתייחס לטענת הנתבעים באשר לחוסר הצדק הגלום בטענות התובע, תוך כך שבא כוח התובע ציין כי הוא אף מוכן לצאת מתוך נקודת מוצא, כי יתכן וברמה התיאורטית, לכאורה וממבט ראשון, יש דבר מקומם בזה שאחד הרחיב והשני לא יכול. בא כוח התובע טען עם זאת כי זה המצב המשפטי שקיים בתיק דנא וביקש מבית המשפט להתעלות מעל ההרגשה הלכאורית הזו. דא עקא, כפי שגילינו, גם המצב המשפטי אינו כזה אשר טען לו התובע. בקיצור, התובע ניסה ליהנות מכל העולמות, לא רק בניגוד להסכמות שבין הדיירים, בניגוד לחוק המקרקעין ובניגוד למתווה ההרחבות שנקבע בתכנית בניין העיר, אלא גם בניגוד לחובת תם הלב שחב התובע כלפי הנתבעים ושאר הדיירים בנסיבות העניין שבהם הוא כבר הרחיב דירתו לכל הכיוונים כמו גם בניגוד לתחושת הצדק הבסיסית של כל בר-בי-רב ויש להתפלא על התובע שלא הבין זאת עד היום וחבל שכך. לבסוף, התובע הפנה אותי לפסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון בת.א. 5496/04 משולם נ' וקנין. לבד מכך שעם כל הכבוד, פסק דין זה לא מהווה ולו תקדים מנחה עבורי, ממילא העובדות שם היו שונות מאשר אלה שהוכחו לפניי ׁ(ׁׁבאותו מקרה, הנתבעים שם דרשו לקבל לידיהם את כל שטח החצר של התובעים - סעיף 30 לפסק הדין). ממילא בסכסוכים כגון דא, ההכרעה תלויה בנסיבות העובדתיות של כל תיק ותיק. התוצאה ביחס לסעדים הלא כספיים על רקע כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע. מנגד, אני מקבל את התביעה שכנגד, באופן שניתן בזה צו הצהרתי כפי שהתבקש בסעיף 20 לכתב התביעה שכנגד. כמו כן, ניתן בזה צו לסילוק ידו של התובע מכל שטח חצר שנמצא כרגע בהחזקתו ואשר לפי היתר הבניה שיינתן לנתבעים, מיועד להרחבת דירתם. צו סילוק היד הנ"ל, ייכנס לתוקף תוך 21 יום מהמצאת דרישה בכתב של הנתבעים בעניין זה. תנאי למשלוח דרישה כאמור הנו קיומו של היתר בניה כדין בידי הנתבעים. כמו כן, על הנתבעים להתחיל בעבודות ההרחבה בחצר שבהחזקת התובע, תוך 60 יום מסילוק ידו של התובע בשטח החצר המיועד להרחבה. כמו כן, ניתן בזה צו שמתיר לנתבעים ולבעלי מקצוע מטעמם, להיכנס לשטח החצר של התובע, לצורך ביצוע עבודות ההרחבה והמתיר להם להכניס לשטח החצר של התובע חומרים, כלי עבודה וכו'. צו זה ייכנס לתוקף בתם 21 הימים הנזכרים לעיל. הנתבעים או מי מטעמם, יהיו רשאים להיכנס לשטח החצר שבהחזקת התובע, עוד לפני כניסת הצווים הנ"ל לתוקף, תוך תיאום מראש עם התובע, אם הדבר דרוש לצורך ההכנות לקראת ביצוע העבודות, שאינן כרוכות בביצוע עבודות בפועל. אם עקב ביצוע העבודות ייגרם נזק לחצר שבהחזקת התובע, שעליה לא הורחבה דירת הנתבעים, על הנתבעים להשיב את מצב החצר הנ"ל לקדמותה תוך 30 יום מתם עבודות ההרחבה. התביעה הכספית העתירה לחיוב התובע בדמי שימוש ראויים דינה להידחות, שכן לא הוכחה לי זכות הנתבעים לקבל לחזקתם שטח כלשהו משטח החצר של התובע, שלא לצורך ההרחבה או קודם לקבלת היתר בניה. משאין מחלוקת כי טרם התקבל היתר בניה לנתבעים, ממילא טרם קמה זכותם לסילוק ידו של התובע משטח החצר שבהחזקתו ואשר לנתבעים זכות להרחיב דירתם עליו. זכותם של הנתבעים לעשות שימוש בשטח החצר שבהחזקת התובע, קמה אך ורק לצורך הרחבת הדירה ומכאן שקמה רק למן קבלת היתר הבניה. ויודגש - לא הוכח לפניי כי עמדתו של התובע או התנהלותו עיכבו במשהו את קבלת היתר הבניה. בכל הנוגע לעתירה לחיוב התובע בפיצוי כספי בשל עגמת הנפש שנגרמה לנתבעים עקב העיכוב שנגרם להם בקבלת היתר הבניה עקב התנהלות התובע, הרי שגם כאן, אין מקום לחייב את התובע בפיצוי וזאת מקום שלא הוכח כי עקב התנהלותו, נגרם עיכוב בקבלת ההיתר. התובע אמנם הגיש התנגדות לבקשה, שנדחתה על ידי הוועדה המקומית, אולם לא הוכח לפניי כי ההתנגדות גרמה להארכת הליכי הוצאת ההיתר ובכמה זמן או כי אלמלא ההתנגדות, ההיתר היה מתקבל קודם לכן. מעיון בתצהיר הנתבעים, אין זכר לראיות ממשיות, אם בכלל, המבססות את טענת העיכוב בקבלת היתר עקב התנהלות התובע. מנגד, יש מקום לחייב את התובע בפיצוי כספי בשל עגמת הנפש שנגרמה לתובעים, נוכח עצם סירובו של התובע לאפשר להם להרחיב את דירתם. הנתבעים הצהירו בתצהירם כי נגרמה עגמת נפש כאמור. בנסיבות של התיק דנא, ברור כשמש, כי התנהלות התובע (הן בסירובו להסכים לבניה המבוקשת והן בהגשת התביעה דנא כנגד הנתבעים), גרמה להם עגמת נפש רבה. עגמת הנפש במקרה הנוכחי היא בעלת משקל רב מן הרגיל וזאת מקום שכל ההתנגדות מלכתחילה לא הייתה במקומה ונבעה מחוסר תם לב קיצוני ומוחלט של התובע. ניתן לשער את עגמת הנפש שנגרמה לנתבעים, אשר להם שלושה ילדים קטנים, עם היוודע להם עמדת התובע וסירובו לאפשר להם הרחבה דומה לזו אשר ביצע התובע עצמו, במיוחד לאחר שבתחילת הדרך הסכים התובע להרחבה בכפוף לתנאים, שהיו מקובלים על הנתבעים, אולם חזר בו מכך זמן קצר לאחר מכן, כמפורט בתצהיר הנתבעים שלא נסתר (ס' 46 - 50 לתצהיר הנתבע). בנסיבות העניין, אני מעמיד את הפיצוי הראוי, הריאלי והסביר, בגין עגמת הנפש שנגרמה לנתבעים, על סכום של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד לתשלום בפועל. על רקע הממצאים שלי ביחס לתביעה הכספית, אין מקום לפיצול סעדים כפי שהתבקש בכתב התביעה ואשר בכל מקרה לא התבקש שוב בסיכומי הנתבעים ובמובן זה נזנח. סוף דבר אשר על כן, התביעה של התובע נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת ברובה כנזכר לעיל. בנסיבות, יש מקום לחייב את התובע בהוצאות המשפט של הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד. בהתחשב בתוצאה, במשך ההליכים והיקפם, כמו גם בהתנהלות התובע, ישלם התובע לנתבעים את מלוא הוצאות המשפט שהוציאו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאת ההוצאות ועד לתשלומם בפועל לידי הנתבעים (אגרות, שכר טרחתה של המומחית מטעם הנתבעים וכל הוצאה אחרת כדין שתאושר) ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ₪. כל הסכומים שנפסקו לחובת התובע, ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו או לבא כוחו. בניההרחבת דירהמקרקעיןסכסוך שכניםסכסוך