השיק לא כובד על ידי הבנק מהסיבה "ניתנה הוראת ביטול"

השיק לא כובד על ידי הבנק מהסיבה "ניתנה הוראת ביטול", ניתנה רשות להתגונן והתובענה הועברה להידון בסדר דין מהיר. 2. כעולה מכתבי הטענות ותצהיר התובע, התובע, בעל עסק למכירת כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס, הגיש בקשה לביצוע שטר בקשר לשיק ע"ס 9,180 ₪ שנמשך ע"י הנתבע לזמן פירעון 01/07/12. המדובר בשיק שנמסר ע"י הנתבע בראשית חודש אוקטובר 2011 במסגרת עיסקה לשכירות דירה לתשלום מראש עבור שלושה חודשי שכירות. לבקשתו של בעל הבית, השיק נמשך ע"י הנתבע כששם המוטב בו ריק. בדיעבד הסתבר, כי השיק הנ"ל נגנב מביתו של בעל הבית ע"י אדם בשם אבו-ראמי (להלן: "אבו-ראמי") בעת שהלה ביצע בביתו של בעל הבית עבודות שיפוצים. ביום 03/04/12 מסר אבו ראמי את השיק לתובע כתשלום עבור כרטיסי הגרלה שמכר לו האחרון. בטרם נטל השיק מידיו של אבו ראמי, התקשר התובע לנתבע, ושאל אותו האם אכן מדובר בשיק שנמשך על ידו. הנתבע, אשר אותה עת טרם ידע על גניבת השיק, השיב בחיוב, בסוברו, כי השיק התגלגל בדרך כלשהי לידיו של התובע. בהסתמך על תשובה זו הפקיד התובע, בתחילת חודש יולי, את השיק בחשבונו, אך הופתע לגלות, כי השיק חולל בשל מתן הוראת ביטול ע"י הנתבע. 3. השאלה היא האם בנסיבות אלו יש לראות בתובע בבחינת-"אוחז כשורה" אשר זכותו בשיק גוברת על זכותו של הנתבע בטענתו לפגם שנפל בחיוב השטרי? 4. טענות התובע בקצירת האומר: בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי במסגרת עסקיו הוא נוהג לעתים לקבל מלקוחותיו שיקים המשוכים ע"י צדדים שלישיים, אך בעשותו כן הוא נוהג להתקשר, טרם קבלת השיק, למושך השיק ומוודא עמו, כי אכן מדובר בשיק שנמשך על ידו. באותו אופן נהג, לדבריו, גם במקרה דנן. לגרסתו, במעמד קבלת השיק מידיו של אבו ראמי הוא התקשר למספר הטלפון של הנתבע, המופיע על גבי השיק, הזדהה בשמו הפרטי והציג עצמו בפני הנתבע כבעל עסק אשר קיבל מאחד מלקוחותיו שיק החתום על ידו ומשוך מחשבונו. בתגובה אישר הנתבע, באותה שיחה, כי מדובר בשיק שנכתב ונחתם על ידו. על סמך אישור זה נטל התובע, לדבריו, את השיק מידיו של אבו ראמי "בלב שלם" (ס' 11 לתצהירו). חרף אישורו של הנתבע לתקינותו של השיק בחר הנתבע בסופו של יום להורות לבנק על אי כיבודו. לדברי התובע, שיחת הטלפון שנערכה בינו לבין הנתבע לא היתה שיחה חטופה וסתמית, אלא שיחה עניינית וממצה, כפי שמעיד גם משכה הארוך יחסית (דקה ו-17 שניות, בהתאם לתדפיס פירוט שיחות בזק שהגיש התובע), במסגרתה הוא מסר לנתבע את פרטי השיק, והנתבע מצדו לא הביע כל התנגדות לפרעונו של השיק, ואף לא ביקש ממנו להמתין עם פרעון השיק עד לעריכת בירור מצדו, באשר לנסיבות הגעת השיק לידיו. בנוגע לתמורה שניתנה על ידו בעד השיק, טען התובע תחילה, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, כי השיק ניתן לו ע"י אבו ראמי לצורך "כיסוי חובות" שצבר הלה כלפיו עד לאותו מועד. ואולם, לאחר הגשת התצהיר ובטרם נשמעו ההוכחות ביקש התובע לתקן תצהירו בעניין זה, וטען, כי השיק נמסר לו ע"י אבו ראמי כתשלום עבור כרטיסי הימורים שרכש הלה בתחנת הלוטו במועד קבלת השיק וכנגדו (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25/04/13). על נפקותו של "תיקון" זה יורחב להלן. 5. טענות הנתבע בקצירת האומר: בתצהיר עדותו הראשית גולל הנתבע מסכת עובדתית שונה מזו שגולל התובע. לגרסתו, בתחילת חודש אפריל 2012 התקשר אליו ממספר טלפון חסום, אדם אשר הזדהה בפניו כ"מישהו שעובד בצ'יינג'" (ס' 1 לתצהירו), וטען שברשותו שיק החתום על ידו ומשוך מחשבונו. הנתבע אישר, כי מדובר בשיק שנמשך על ידו, וציין, כי אין לו ידיעה אודות נסיבות הגעת השיק לידיו. מיד בתום השיחה הנ"ל התקשר הנתבע לבעל הבית, ושאל אותו אם סיחר את השיק לאחרים. הלה השיב בשלילה, אך חיפוש שערך בביתו העלה כי השיק אינו בנמצא. בעצה אחת עם בעל הבית ביטל, אפוא, הנתבע את השיק ומסר לבעל הבית שיק אחר תחתיו. לדברי הנתבע, הוא ביקש לחזור לאותו בעל עסק, אשר יצר עמו קשר, ולהזהירו, כי מדובר בשיק שככל הנראה נגנב מביתו של בעל הבית האוחז המקורי, אך מכיוון שהלה מסר לו רק את שמו הפרטי והתקשר ממספר טלפון חסוי - לא היה באפשרותו לעשות כן. בתחילת חודש יולי 2013, ממשיך וטוען הנתבע, יצר עמו התובע קשר פעם נוספת, הפעם ממספר טלפון מזוהה והציג עצמו בפניו בשמו המלא (חיים בן עזרא). בשיחה טען התובע, כי השיק לא כובד ע"י הבנק ודרש ממנו לשלם לו את הסכום הנקוב ע"ג השיק. בעקבות השיחה הנ"ל, יצר בעל הבית קשר עם התובע, ובשיחה שהתנהלה ביניהם התחוור לו, כי השיק נגנב מביתו ע"י אותו אבו ראמי אשר ביצע עבודות שיפוצים בביתו מספר חודשים קודם לכן. בעקבות זאת הגיש בעל הבית תלונה במשטרה נגד אבו ראמי (נספח א' לתצהיר הנתבע). השתלשלות עובדתית זו מלמדת, לטענת הנתבע, כי נטילת השיק ע"י התובע מידיו של אבו ראמי היתה נגועה בחוסר תום לב של ממש מצד התובע. לדבריו, העובדה, כי טרם הצגת השיק לפרעון נזהר התובע שלא להזדהות בפניו בשמו האמיתי ולא לחשוף בפניו את מספר הטלפון שלו - מלמדת, כי לתובע היו חשדות בדבר הדרך הבלתי חוקית בה הגיע השיק לידיו של אבו ראמי, וכי התובע ניסה להעלים ממנו חשדות אלו. בנוסף טוען הנתבע, כי התובע לא נתן כל תמורה בעד השיק, ומכל מקום לא ברור אם התמורה שנתן בעדו ניתנה במסגרת עסקי ההימורים שהוא מנהל או שמא במסגרת אחרת, שכן השיק נכתב לפקודת התובע באופן אישי, נכנס לחשבונו האישי, והתובע אף לא המציא קבלה, חשבונית או כל מסמך אחר שיש בו כדי לתמוך בטענתו, לפיה השיק ניתן לו כתשלום עבור כרטיסי הימורים שרכש אבו ראמי בתחנת הלוטו. בענין אחרון זה הוסיף הנתבע וטען, כי התובע כלל לא הוכיח שעיסוקו בהימורים חוקיים, ומשכך גם אין דרך לדעת, כי השיק נמסר לו במסגרת של הליך מסחר תקין וחוקי. יצוין, כי הנתבע הגיש גם תצהיר עדות מטעם בעל הבית (מר חמי בן מנחם), במסגרתו תמך הלה בטענותיו של הנתבע. במהלך עדותו בבית המשפט ציין בעל הבית, כי לאור העובדה שהשיק נגנב מביתו - הוא זה אשר יישא, בסופו של דבר, במקרה של קבלת התביעה, בנטל פרעון השיק לתובע (ע' 12 ש' 6-7). 6. דיון והכרעה: 6.1 אחיזה כשורה: המסגרת הנורמטיבית: התנאים ל"אחיזה כשורה" קבועים בסעיף 28(א)2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) .... ; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה. חשיבות מעמדו של התובע כאוחז כשורה, להבדיל מאוחז רגיל או מ-אוחז בעד ערך, באה לידי ביטוי בסעיף 37(2) לפקודה, הקובע, כי אוחז כשורה מקבל את השטר כשהוא "נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא". משמע, כי האחיזה כשורה מעבירה לאוחז בעלות נקיה בשטר, גם אם למעביר עצמו לא הייתה בעלות נקיה בו. המדובר, למעשה, בתקנת שוק, מכוחה זוכה האוחז כשורה לעדיפות על פני מושך השטר, המנוע מלהעלות כלפיו טענות הגנה שונות העומדות לו (ש' לרנר, דיני שטרות (תשס"ז-2007) עמ' 223). בנוגע לנטל הוכחת תנאי האחיזה כשורה קובע סעיף 29(ב) לפקודה, כדלקמן: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה. אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". הוראה זו מקימה חזקה לכאורה שהאוחז בשטר הוא אוחז כשורה. לפיכך ככלל, במקום שהתובע, האוחז בשטר, טוען, כי הוא אוחז כשורה, מוטל על הנתבע לשלול טענה זו, ולהוכיח, כי חרף אחיזת התובע בשטר, אין הוא אוחז בו כשורה. עם זאת, אם הוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, כי אז חל היפוך בנטל ההוכחה ובמקרה זה על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד ערך. הגם שהוראת הסעיף מונה שורה של טענות הגנה אשר בהתקיימן חל כאמור, היפוך בנטל ההוכחה, ההלכה היא שהוראת סעיף 29(ב) בפקודה אינה מוגבלת לנסיבות המנויות בה, וכי ישנו היפוך בנטל ההוכחה כל אימת שמושך ההמחאה מעלה טענת ההגנה כלפי הנפרע (ראה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 , 305 (1979); יואל זוסמן, דיני שטרות (תשמ"ג-1983) עמ' 265-263 ; לרנר, שם, 224ׂ). 6.2 בענייננו, מתמקדת המחלוקת בשניים מתוך חמשת התנאים הדרושים להוכחת אחיזה כשורה: מתן ערך (תמורה) בעד השטר וסיחורו של השטר בתום-לב . 6.2.1 תום לב: שאלת תום-ליבו של האוחז בשטר נבחנת ביחס למועד סיחורה (ע"א 569/70 דוד סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה(1) 525 ,528 (1971); ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. נ' יוסף קיבוביץ, פ"ד כב(1) 264, 266 (1968)). אמת המידה לבחינת תום הלב הדרוש לצורך אחיזה כשורה נקבעה בסעיף 91 בפקודה, לפיו "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב כשמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". משמע, כי מבחן תום הלב לצורך אחיזה כשורה הינו מבחן סובייקטיבי, אשר מקל על אוחז השטר להוכיח אחיזה כשורה, שכן הוא אינו נדרש לערוך בדיקות מקיפות לפני הרכישה. עם זאת, התנאים המפורטים בסעיף 28 לפקודה לאחיזה כשורה כוללים גם העדר ידיעה מצד האוחז, בעת שסיחרו לו את השטר, כי זכותו של המסחר פגומה. תנאי זה משלב יסוד אובייקטיבי במבחנים לקביעת אחיזה כשורה, שכן על אף שהאוחז כשורה אינו מצווה לערוך בדיקות כלשהן, הוא נדרש להסיק מסקנות הגיוניות וסבירות מהמידע המצוי ברשותו. התובע טוען, כי עשה כל שלאל ידו כדי לוודא שהשיק אשר נמסר לו ע"י אבו ראמי הוא שיק שסוחר לו כדין: הוא התקשר לנתבע, הציג עצמו כבעל עסק וקיבל אישורו המפורש של הנתבע לכך שהשיק נמשך על ידו. הנתבע, מאידך, מודה, כי התובע התקשר אליו וניהל עימו שיחה בקשר לשיק נשוא הליך זה ואולם, מלין על כך שהתובע לא טרח להסביר לו באותה שיחה, כי הוא מנהל תחנת לוטו, וכי השיק הגיע לידיו במסגרת זו. לטענתו, אילו היה מודע לטיב עסקיו של התובע כבר באותה שיחה, היה מבקש ממנו להמתין עם פרעון השיק עד לעריכת בירור בדבר נסיבות הוצאת השיק מידיו של בעל הבית, האוחז המקורי. בענין זה טען הנתבע: "הלקוחות של התובע אינם עורכי דין בפרקליטות או מישהו שהאמינות שלו גבוהה, זה אנשים שבאים להמר על סכומים עצומים. יש לחשוד בהם ... הייתי מצפה בתום לב והגינות בסיסית שיאמר לי ויסביר לי באיזה עסק הוא עובד... לא יעלה על הדעת שהוא יאמר לי שהגיע אליו מישהו עם השיק שלי להמר עליו, ולא הייתי בודק את זה. אפילו התמימות שלי לא היתה מגיעה עד כדי כך" (עמ' 14 ש' 21-29). לטענתו, התובע לא רק שלא הבהיר לו, כי מדובר בשיק אשר ניתן לו כתשלום בעד כרטיסי הגרלה, אלא שאף התחזה בפניו, במכוון, כבעל עסק של החלפת כספים (צ'יינג'), הזדהה בשם פרטי בדוי והתקשר ממספר טלפון חסוי, הכל "כדי שאחר כך יוכל לומר שעשה כל מה שהוא יכול ועובדה שהוא התקשר" (ע' 14 ש' 29-30). במהלך חקירתו הנגדית נחקר התובע ע"י הנתבע, ארוכות, לגבי האופן בו הזדהה בפניו במסגרת שיחת הטלפון הנ"ל. בתגובה טען התובע, כי הציג עצמו בפני הנתבע כ-"חיים, או חיים בן עזרא, בעל עסק" (ע' 9 ש' 20-23), והדגיש, כי אינו יודע אם אמר לנתבע שהוא בעל עסק של הימורים, אך הוא זוכר בוודאות, כי הציג עצמו בפניו כבעל עסק (ע' 9 ש' 27). סבורני, כי גירסת התובע לא נסתרה. לעומתו, גרסתו של הנתבע איננה נקיה מספקות, טענתו, לפיה, התובע התקשר אליו רק כדי לצאת ידי חובת הבירור, לצורך הוכחת תום לב מצדו בבוא העת, ומשכך התחזה בפניו לבעל עסק של החלפת כספים - אינה מתיישבת עם מבחן ההגיון והשכל הישר. כאמור, דיני השטרות אינם מטילים על הנפרע כל חובת בירור בנוגע לנסיבות סיחורו של השיק לרשותו. בענין זה מקובלת עלי טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו,לפיה, התובע הינו בגדר חריג בנוף המסחרי (ע' 13 ש' 20), שכן בדרך כלל, במסגרת המסחר היומיומי, רבבות שיקים מחליפים ידיים, והבדיקה שעורכים בעלי העסקים לגביהם (לרבות בתי עסק שעיסוקם בהחלפת כספים ובנכיונות שיקים), הינה לכל היותר בדיקה של תקינות משיכת השיק. לאור זאת, ברי כי אילו רצה התובע להונות את הנתבע, כטענתו, ולפרוע את השיק חרף ה"חשדות" לכאורה שהתעוררו בו לגביו - כל שצריך היה לעשות זה להימנע מלהתקשר לנתבע, להפקיד את השיק בהגיע מועד פרעונו בחשבונו, ולקבל מלוא הסכום הנקוב בשיק. ואולם, התובע נהג לפנים משורת הדין - התקשר לנתבע וקיבל אישורו לכך שהשיק נמשך כדין והוא בר פרעון, מבלי לדעת כי לאחר אותה שיחה ביטל הנתבע את השיק, בהבינו כי הוא נגנב מביתו של בעל הבית. באופן אירוני יוצא, כי דווקא "ניסיונו" של התובע לברר תקינותו של השיק הוא ש"טירפד" את יכולתו לפרוע את השיק. קבלת טענתו של הנתבע לפיה ניסיון בירור זה עומד לתובע לרועץ תוביל לתוצאה בלתי רצויה, הנוגדת עקרונות של הגינות מסחרית וחותרת תחת הרציונל העומד בבסיסו של עקרון הסיחור. לא ייתכן, כי מצבו של התובע, אשר התקשר לנפרע, על מנת לנסות לעמוד על טיבו של השיק, יורע ויהיה פחות טוב ממצבו של נפרע אשר כלל לא טרח לערוך בירור בנדון, וכי העובדה שהתובע נהג לפנים משורת הדין תשמש כחרב פיפיות נגדו. ודוק: עיון בתדפיס פירוט שיחות בזק המתייחס למספר הטלפון של התובע - מעלה, כי ביום 03/04/12 התקשר התובע לנתבע פעמיים, בהפרש של כשעה: בפעם הראשונה ארכה השיחה 3 שניות בלבד, ובפעם השנייה ארכה דקה ו-17 שניות. לדברי הנתבע, בפעם הראשונה שוחח התובע עם רעייתו, אשר מסרה לו, כי הוא לא נמצא בבית. יש בכך כדי ללמד, כי התובע עשה מאמצים של ממש כדי להשיג את הנתבע ולאמת עמו את פרטי השיק. אכן, עיסוקו של התובע במכירת כרטיסי לוטו. וכלום מה בכך ? כלום יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להטיל על התובע חובה ליידע מושך של כל שיק ושיק אשר הוסב לטובתו, כי השיק התגלגל לעסקי ההימורים ?! סבורני שלא. קבלת טענתו של הנתבע, לפיה, כל אדם הרוכש מהתובע כרטיסי הימורים בסכומים גבוהים ומשלם לו בשיק שהוסב לטובתו - צריך להיות חשוד בעיני התובע כמי שמוסר לידיו שיק גנוב, רק משום שמדובר בעסק של הימורים, וכי שומה על התובע לערוך בירור מעמיק בדבר נסיבות יציאתו של כל שיק ושיק מידיו של המושך המקורי - הינה מרחיקת לכת ואיננה מתקבלת על הדעת. הטלת נטל כזה על התובע אינה מתיישבת עם הליך של מסחר תקין והיא נוגדת מהותו של מוסד האחיזה כשורה. התובע העיד, כי מי שמסר לו את השיק, אבו ראמי, לא היה לקוח חד-פעמי שלו, אלא הגיע לתחנת הלוטו מספר פעמים ותמיד שילם במזומן. ביום בו ביקש לשלם באמצעות השיק הנ"ל סיפר לו כי הוא צבעי במקצועו וכי השיק הנדון נמסר לו בתור תשלום עבור עבודות צבע. בתגובה אמר לו התובע : "תביא את השיק ונדבר עם הבן אדם" (ע' 6 ש' 9) וכך אמנם עשה. אין ספק, כי בכך יצא התובע ידי חובתו לצורך הוכחת תום לב מצדו בעת סיחורו של השיק לידיו. מעבר לדרוש ייאמר, כי המחלוקת העובדתית הנטושה בין בעלי הדין, לגבי האופן בו הציג התובע עצמו בפני הנתבע בשיחת הטלפון (הראשונה) שנערכה ביניהם - אינה מעלה ואינה מורידה, למעשה, לעניין דרישת "תום הלב" הנדרשת מהתובע לשם היותו "אוחז כשורה" בשיק. מטרת פנייתו של התובע לנתבע הייתה לבדוק את תקינות השיק, ולשם כך אין זה משנה אם הוא הציג עצמו בפני הנתבע כבעל עסק של החלפת כספים או כמפעיל של תחנת לוטו. כך או כך, המדובר בניסיון יזום מצד התובע לבדוק תקינות משיכת השיק, ודי בכך כדי ללמד על תום לבו בעת סיחור השיק לידיו. ודוק: בנקל יכול היה הנתבע לומר לתובע, כי מדובר בשיק אשר התגלגל לידיו בדרך לא חוקית או לפחות לבקשו להמתין עם פרעון השיק, על מנת לאפשר לו לערוך בירור מעמיק בענין. משלא עשה כן הנתבע, בסוברו בטעות כי השיק סוחר לתובע ע"י בעל הבית כדין - ברי, כי אין מקום להטיל האחריות לתוצאותיה של טעות זו על התובע , אשר טרח לערוך בדיקה בענין וקיבל תשובה חיובית. כזכור, מבחן תום הלב הינו סובייקטיבי בשילוב מרכיב אובייקטיבי של העדר ידיעה על קיומו של פגם במסחר: "תחילה יש לעמוד על היקף הידיעה בפועל של מקבל השטר, ולאחר מכן לקבוע מה האדם הסביר היה מסיק מאותו מידע" (לרנר, שם, 236). במקרה דנן התבסס התובע על מידע שנמסר לו ממקור ראשון, כלומר ממושך השיק עצמו, ממנו הסיק כי השיק סוחר לו כדין. על כן אין לייחס לתובע כאמור חוסר תום לב בנטילת השיק. 6.2.2 שאלת התמורה: בסיכומיו טען הנתבע, כי התובע כלל לא הוכיח שהשיק ניתן לו "בעד ערך" כלומר, בעד כרטיסי הגרלה בשווי של 9,180 ₪ שסיפק לאבו ראמי. בענין זה הוסיף הנתבע וטען, כי התובע לא המציא כל ראיה בכתב, היכולה לאשש טענתו בדבר התמורה שסופקה בעד השטר, כגון קבלה או חשבונית בגין הרכישה שביצע אבו ראמי, וכי התובע כלל לא הוכיח, למעשה, שהוא מפעיל תחנת לוטו חוקית. התובע נחקר בענין זה ע"י הנתבע חקירה צולבת, במסגרתה טען, כי הוא זכיין של מפעל הפיס ושל המועצה להסדר ההימורים, בעל תעודת עוסק מורשה, המנהל תחנת לוטו חוקית ובעלת רשיון עסק, ברחוב דרך חברון 55 בירושלים. משנשאל התובע ע"י הנתבע האם ביכולתו להוכיח טענתו זו, השיב: "תבוא תראה... זה עסק מסודר לא בסטה בשוק . אני משלם אגרה שנתית" ( פרוט' בעמ'' 4 ש' 16, 21) ... "השיק הופקד ב-14/07 במסגרת נכיונות של הבנק. יש לי תדפיס של בנק דיסקונט של נכיונות שלי בבנק. יש לי 43 שיקים שהוגשו בשנה וחצי האחרונות, חודשיים לפני השיק שלו ועד ל-15/07/13 על סך של 123,000 ₪ . ... יש לי תדפיס שמוכיח שהשיק הופקד לעסק" ( פרוט' בעמ' 5 ש' 4-7). בשלב זה נשאל התובע ע"י ביהמ"ש מדוע לא צירף תדפיס זה לתצהירו, והשיב : "נזכרתי שיש את המשפט היום ועשיתי את זה רק היום. זה במחשב בבנק. זה שמור. זה לא משהו שהמצאתי" ( פרוט' בעמ' 5 ש' 8-9). בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי המסמכים המעידים על ניהול חשבון עסקי ומסגרת של נכיון שיקים המצויה בחשבון הוצגו לנתבע ע"י התובע, וכי "התובע גם הזמין את הנתבע לבוא לעסק ולראות בדיוק במה מדובר, וחזקה על הנתבע שאם אכן לא היה קיים עסק כזה, אזי היה מציג ראיות כלשהן בענין, כמו למשל צילום של הכתובת בה מצוי העסק..." (פרוט' בעמ' 12 ש' 25-28). עוד ביקש ב"כ התובע לציין, כי שאלת קיומו של עסק הימורים חוקי כלל לא הועלתה ע"י הנתבע במסגרת ההתנגדות שהגיש הנתבע לביצוע השטר, ואף לא במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתיק, והיא הועלתה על ידו, לראשונה, רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע. לדברי ב"כ התובע, שיהוי זה הינו הסיבה לכך שהתובע לא טרח לצרף לתצהירו ראיות בעניין זה. יצוין, כי מסמכי הבנק המוזכרים בסיכומיו של ב"כ התובע לא הוגשו כראייה בתיק ואינם מצויים בתיק בית המשפט. מכל מקום, עדותו של התובע בענין זה הותירה עלי רושם מהימן ולא ראיתי כל סיבה מדוע לא לאמצה. מחלוקת עובדתית נוספת בין בעלי הדין עניינה בשאלה האם השיק נמסר לתובע ע"י אבו ראמי כתשלום בגין כרטיסי הגרלה שנרכשו על ידו במועד מסירת השיק וכנגדו (כטענת התובע), או שמא כתשלום על חשבון חובות עבר שצבר כלפי התובע (כטענת הנתבע). כזכור, בתחילה טען התובע במסגרת תצהירו כי השיק ניתן "כיסוי חובות" שחב אבו ראמי כלפיו, ולאחר מכן ביקש לתקן התצהיר, וטען, כי דובר בתשלום בגין רכישות שביצע אבו ראמי בתחנת הלוטו ביום 03/04/12 , קרי, ביום מסירת השיק לידיו. בבית המשפט תירץ התובע בקשת התיקון, באומרו : "אני לא הבהרתי את עצמי בפגישה הראשונה שלי עם עורך דיני... זה לכיסוי חובות של אותו יום, לא על חובות עבר. יש לי איסור ממפעל הפיס לרשום חובות"(ע' 6 ש' 13,23). אכן, יש לראות בגירסאות אלה משום סתירה מסויימת בעדותו של התובע. עם זאת, לא מצאתי כי סתירה זו יורדת לשורשה של עדותו שכן, תהא הסיבה לתיקון התצהיר בענין זה אשר תהא- המדובר במחלוקת עובדתית, אשר אין לה, למעשה, כל נפקות משפטית במקרה דנן, שכן בין אם השיק דנן נועד לפרוע חובותיו של אבו ראמי כלפי התובע, ובין אם הוא נועד להוות תשלום עבור כרטיסי הימורים שסיפק לו התובע במועד קבלת השיק - הוא ניתן לתובעת "בעד ערך" ,זאת, לאור הוראת סעיף 26 לפקודה הקובעת, מפורשות, כי תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא גם "חוב קודם או חבות קודמת... בין שהשטר הוא בר-פרעון עם דרישה ובין שהוא בר-פרעון בזמן עתיד", "וכי "משניתן בזמן מן הזמנים ערך בעד שטר, רואים את האוחז כאוחז בעד ערך כלפי הקבל וכלפי כל מי שנעשה לשטר לפני אותו זמן". משמע, כי די בכך שבמועד מסירת השיק לידי התובע, אבו ראמי חב לתובע כסף, וכי בגין חוב זה ניתן לו השיק, כדי לקבוע שהתקיים התנאי של "מתן ערך בעד השטר." 7. יפים לעניינו דברי המלומד פרופ' ש' לרנר בספרו, דיני שטרות, (תשס"ז-2007) בעמ' 336: "בסופו של דבר השאלה היא על מי משני תמי הלב, המושך או האוחז כשורה, להטיל ההפסד הנובע מהתרמית שביצע הנפרע ... מי שמוציא מסמך לא שלם, שנראה על פניו סחיר, חושף עצמו לסיכונים. על כן הוא אינו ראוי להגנה מול אוחז כשורה שרכש את המסמך בתמורה ובתום לב ובלי לדעת שהמסמך יצא בתחילה לא שלם". 8. המסקנה העולה מן כל האמור לעיל, הינה, כי התובע הינו "אוחז כשורה" בשיק נשוא התביעה ועל כן זכותו בשיק עדיפה על זכותו של הנתבע הגובר על הפגם שנפל בשיק עם גניבתו. משכך, הנני מחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 9,180 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/07/12 (מועד הצגת השיק לפרעון ע"י התובע) ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבע יישא בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע בתוך 30 יום. בנקשיקים